בודהיזם נושק להרים הגבוהים

מעברי הרים. מנטרות. הימלאיה. גלגלי תפילה. דרכים מסוכנות. מדיטציה.
גבהים מסחררים. מקדשים. מרחבים עצומים. נזירים. כפרים מבודדים. יוגה.
יופי יש בהרבה מקומות בעולם, מקומות מבודדים , נידחים, מושלגים, גבוהים.
ובכל זאת אני כאן, פעם אחרי פעם. חבל ארץ שלם מוקף ברוחניות - ידוע שמה שעושה את המפגש עם הטבע,עם העוצמות, אלו בעיקר האנשים והתרבות שהם יוצקים לתוך המקום שבו הם חיים. לאדאק יותר מסין ואפילו יותר מטיבט מספקת את כל החוויות האלה. אם רוצים אפשר לקחת חלק בהכל, או רק להיות אורחים לרגע.

טירוף מוחלט בפסטיבל קומבמלה במנזר המיס:

אז אחרי שלושה ימים בעמק נוברה ולמרות שחזרנו עייפות אנחנו קמות מוקדם כדי להגיע לפסטיבל שבכפר המיס. כמה מוקדם שלא יהיה המקום כבר מפוצץ באנשים ואנחנו הולכות ברגל 20 דקות כדי להגיע למנזר. בדרך יש אינספור דוכני מומו , מזכרות, מנחות תפילה לבודהה ושלל טיפוסים . כשהגענו למנזר הבנו שיש פה פוטנציאל לאסון ערד 2, צפיפות למות, הלאדאקים באקסטזה ואין מושג כזה תור, כולם דוחפים. ניסינו להיכנס ולא היה לנו אוויר לנשימה. כמעט וויתרנו וזו באסה רצינית כי על הפסטיבל הזה עוד קראתי בבית וממש רציתי לראות את ריקודי המסכות של הנזירים. פתאום החלטתי לנסות כניסה צדדית והופ... אנחנו בפנים. זה לא אומר שתמו תלאותינו אבל לפחות אנחנו בחצר המנזר וממש בלב העניינים.

כל פעם דחפנו עוד קצת, פעם אני נשענת על מישהו, פעם מישהו נשען עליי ושמרית מצלמת, בכל זאת היא גבוהה ממני. שעה שלמה צפינו בריקודי מסכות שנקראים צ'אם ועניינם ניצחון הטוב על הרע. בלב המדבר, צבעוניות כזו אופיינית רק לטיבטים . שלל מסכות, מוזיקה הזויה וריקודי נזירים. כשמיצינו, המשכנו להסתובב במנזר המרשים והגדול הזה ואז גילינו שאפשר לתצפת גם מהגג, אז עלינו והמשכנו להתסתכל ולצלם בהתלבות לפחות עוד שעה את הסשן האחרון של הריקודים והתחלנו להתגלגל למטה לחניה. חזרנו לגסטהאוס שבורות, עם שרירים תפוסים ומכות כחולות מכל הדחיפות אבל זה היה שווה את זה! אפשר לומר שהיה יום מדהים ומחר, אין יותר מתאים מיוגה ומדיטציה.

יוגה ומדיטציה במרכז מהבודי:  

באזור אפשר להתמסר ללימודי יוגה ומדיטציה עמוקים בכל מיני ריטריטים וסדנאות שמתקיימות בכפרים שמסביב ללה ואפשר גם לתרגל בסגנון חופשי, מתי שבא לכם. וזה גם מה שאני אוהבת. אז מרכז מהבודי נמצא בתחילת רחוב המטיילים - הצ'אנגספה ויש בו שיעורי יוגה ומדיטציה קבועים בוקר וערב ומידי פעם מדיטציות מיוחדות עם כל מיני נזירים מכובדים מרחבי היבשת. אז התמזל מזלנו והיום את המדיטציה מעביר נזיר מסרילנקה. אחרי שיעור יוגה מקצועי התחילה המדיטציה והאמת, היא הייתה מדליקה ממש ולא משהו שאני רגילה אליו באזורי תיירים כמו למשל דרמסאלה. בהתחלה הנזיר לימד ודיבר מעניין ועמוק ואז הוא בחר כמה מילים מתוך קטע בנושא שהוא לימד ועליו עשה את המדיטציה. אני יצאתי מהמדיטציה נלהבת וכמובן רגועה והחלטנו לרדת לעיר לחפש איזה גג יפה ( rop top )  לשתות בו שייק ולתכנן את שבוע הבא - רצינו עצמאית. כשירדנו בחזרה מהמסעדה משכו אותנו קולות חזקים של נגינה. מסתבר שיש מנזר גדול בלב המדרחוב וכאילו לא היינו אתמול בטקס בודהיסטי שכזה מצאנו את עצמנו שוב במנזר \ מקדש לפחות לשעתיים נוספות.

תפילה אינטימית למדי במנזר \ מקדש של העיר:

הפעם החוויה שונה לגמרי. בכל זאת זה מקדש מקומי וקטן יותר. המקומיים חייכנים כמנהג המקום ובחצר יושבות כל הסבתות, מפטפטות ומכינות אוכל לכל מי שמגיע. החלטנו להיכנס לתפילה , בתקווה שאף אחד לא יגיד לנו לא. לא רק שלא אמרו לנו לא, התיישבנו בין המתפללים, הצטלמנו איתם, הקשבנו לתפילות ושתינו צ'אי מתוק. מה שכן, לא הצלחנו להבין על מה ולמה החגיגה, מה שלא גרע כמובן מעוצמת המקום והמפגש.

ברחבי לדאק פזורים עוד עשרות מנזרים. השווים מבינהם חוץ ממנזר המיס שהתקיים בו הפסטיבל הם טיקסי שקרוב ללה מרחק של חצי שעה נסיעה ולאמיורו במרחק של 3 שעות נסיעה ושווה לשלב אותו בכמה ימים של טיול באזור - בין מנזרים לכפרים. לטיקסי קפצנו באחד הימים, במנוחה בין טיול לטיול. למנזר הגענו בטרמפ ממרכז העיר ובחזור עלינו על ג'יפ שרות ושילמנו 10 רופי כל אחת. חוץ מהמנזר היפיפה והנוף המושלם שנשקף ממנו גם כאן קיבלו אותנו במאור פנים. חלק מהנזירים דוברים אנגלית רהוטה וישמחו לדבר איתכם ולהסביר על המנזר או לדבר על בודהיזם. אז תפסתי את אחד הנזירים והוא היה יותר מנהלהב. התקבצה לה קבוצה של לפחות עשרה אנשים מכל רחבי העולם, כולל תיירים הודים ודיברנו לפחות שעה על דתות, בודהיזם ופילוסופיה.

 מנזר טיקסי 

אז אחרי פוסט מלא ברוחניות ובכובעים אדומים אני חוזרת לטבע ולהרים הגבוהים - 
יומיים בטרמפים בין כפרים ושבת מאוד לא מתוכננת באגם פנגונג.

שומקום באמצע שומקום - עמק נוברה והכפר טורטוק

יום שני הגיע והוא בא בדיוק בזמן. אנחנו קמות בשש מארגנות תיק, שותות קפה והולכות לקחת סנדביצ'ים לדרך. הג'יפ מחכה לנו בסוכנות ואנחנו יוצאים לדרך, בכל זאת שמונה שעות נסיעה לפנינו. הכל מתחיל בטוב, מיכל אמיר ושמרית מפרגנים לי ולפריצת דיסק שלי ישיבה מקדימה וזה משדרג את כל העסק מבחינתי. נשמות טובות. והכי טוב, הפכתי לדיג'י לכמה שעות ומסתבר שממש אהבתי את העסק, אני לא יודעת איך אמיר, המומחה המוזיקלי נתן לי אבל נתן. לפאס הגענו ממש מהר, הכל תלוי בכמויות השלג ובתור שנוצר בדרך לפאס אז השנה לא היה הרבה והרווחנו מעבר חלק. אחרי סטים של תמונות בפאס עמק חדש נפתח בפנינו, מלא ירוק, נחלים זורמים, פסגות מושלגות, נוודים ועדרים של יאקים. אנחנו עוצרים לפק"ל קפה וממשיכים. הדרך הופכת לקשה וקשוחה ואחרי כמה שעות אנחנו מגיעים לדיסקיט ובראש הכפר מתנוסס בגאון מנזר ופסל ענק של בודהה, ככה סתם באמצע שומקום אמיתי.

הפסל מרשים והנוף עוד יותר, בייחוד כשלא מצפים אבל חוץ מזה דיסקיט עצמה משעממת ואנחנו מקבלים חיזוק לעובדה שהחלטנו לנסוע יישר לטורטוק. אז אחרי מנוחה קצרה ומתיחות לגוף אנחנו ממשיכים, עוברים את הונדר, את שמורת הגמלים הדו דבשתיים וגם את הטרקטורונים על דיונות החול ומבטיחים לעצמנו לעצור פה בחזור. עוד כמה שעות של נוף מדברי עברו להן וכך גם כמה עצירות להתרעננות ליד כל הנחלים שזורמים פה ונקודות בידוק אין סופיות אנחנו סוף סוף מגיעים לקצה העולם, או לפחות ככה זה מרגיש. הרצון להגיע לפני כל הג'יפים שייצאו מלה מצדיק את עצמו. הכפר כמעט ריק והגסטהאוס של חוסיין שקיבלנו עליו המלצה פנוי! גסטהאוס טוב וקבלת פנים חמה זה עניין משמעותי במקומות מרוחקים שכאלה. חוסיין מדבר אנגלית טובה ויש לו סלון נעים, חצר כיפית לשבת בה והמקום שלו נמצא ממש במרכז הכפר, ליד המעיין, שם כמובן כל ההתרחשות.

 

k2 גסטהאוס

טורטוק זו אהבה ממבט ראשון. את הכפר לא רואים מהדרך, הוא יושב על מעל העמק ברמה מישורית וצריך לעלות אליו ברגל 10 דקות. עלייה קצרה אבל הגענו מתנשפים וכל העמק, הכפר והשדות נפרסו מולנו. שעת אחה"צ וכולם עדיין עובדים בשדות ובמרץ, אוספים אלומות של שעורה וכוסמת. הכפר גדול, מטופח ותעלות מים עוברות בין כל הבתים. לא חיכינו יותר מידי, עשינו היכרות קצרה עם חוסיין, קצת סמול טוק ויצאנו לסיבוב של שעה בכפר, לנצל את שעות האור. בכפר יש אור מ 19:00 עד 23:00 ומים חמים רק בבוקר. אני חייבת להתקלח אחרי יום כזה ארוך ומעייף ושופכת עליי כמה דליים טובים של מים קפואים. חוסיין ואישתו מכינים ארוחת ערב ואנחנו בינתיים מכינים קפה, מדברים ושומעים מוזיקה. תוך כדי, חוסיין מעביר לנו שיעור היסטוריה מדהים על המקום, באנגלית מושלמת ועם ידיעות אינסופיות. היסטוריה זה בכל זאת המקצוע שלי, זה דבר אחד ללמוד מספר וללמד על סמך זה ודבר שני לשבת על גבול פקיסטן, לשמוע ולהבין על סכסוך מסובך ומלחמה מתמשכת. כמו שאת הסכסוך שלנו עם הפלסטינאים כמעט ואי אפשר להבין מחדשות ומספרים. הכפר הזה הוא אי של אסלאם עם תרבות הודית, ממש כמו קשמיר . נשלט ע"י פקיסטן עד שנות ה-70 וממוקם כמה קילומטרים מהגבול ועד לפני כמה שנים הוא בכלל היה סגור לתיירות.

 

יום חדש, חוסיין מחליט שהוא יוצא איתנו לטייל ואנחנו רק מרוויחים. בכפר יש אינספור תצפיות גבוהות ומדהימות ביופי שלהן, מטעי פירות - בעיקר של משמשים והמון צמחי תבלין כמו זעתר למשל. אחרי הטבע הגדול העוצמתי וגם המושקע אנחנו חוזרים להסתובב בכפר בין הבתים, אינספור תעלות המים והמעיינות שפזורים באזור. זו שעת צהריים ועיקר ההתרחשות מסביב למעיין, שם מבלים הילדים במשחקים וזקנות הכפר בפטפוטים ושם גם נמצאת החנות היחידה. אחרי  הבוקר \ צהריים הקסומים אנחנו מחליטים לצאת אחה"צ לפק"ל קפה ליד אחד המעיינות ועל הדרך מצטלמים, משחקים ומדברים עם כל ילד שרק רוצה. אה... וגם קטפנו משמשים וזעתר והחלטנו שאת ארוחת הבוקר נכין לבד מתוצרת מקומית בלבד. שמרית הכינה ריבת משמשים מושלמת! ועל הדרך גם לימדה את חוסיין להכין והסבירה לו שבזכות הסוכר זה יכול להישמר לתקופה ארוכה בחורף ( כמובן שהפתיע אותנו שהוא לא ידע להכין ריבה ). מיכל ואני הכנו לבנה בחיתול ונתנו לה להתגבן למשך הלילה, כתשנו זעתר ושום ואישתו של חוסיין הכינה צ'אפטי. 

את טורטוק אנחנו עוזבים בצער רב ובעיקר עם טעם של עוד. את הבוקר האחרון שמרית ואני בוחרות להתחיל בתפילה במקום שקט, נטו בטבע ולעשות עוד סיבוב אחרון בכפר. אחרי ארוחת בוקר שתיזכר עוד הרבה זמן אחר כך אנחנו ממהרים לצאת לדרך הארוכה, חזרה ללה. 

שני הדברים הכי משמעותיים שעלו לי בראש תוך כדי נסיעה חזרה:

• הילדים מתחילים להתרגל לזרם בלתי פוסק של תיירים וזה כמובן מביא איתו כמה וכמה חולאים רעים כמו בקשות בלתי פוסקות לעשר רופי או לממתקים. תעשו להם טובה ואל תכנעו לבקשות האלה. רוצים לעשות משהו מועיל תביאו אתכם דברים שימושיים כמו עפרונות, דפי כתיבה או סתם כדור לשחק בו והכי טוב, תנו מעצמכם, למדו מישהו משהו חדש.
• אל תמהרו להספיק ולבלוע. ממילא העמק הזה עצום והנסיעה בו קשה. אל תדחסו בשלושה ימים שלושה כפרים ( ממילא הונדר ודיסקיט לא מתקרבות ליופי של הכפר הזה ) והכלל הזה תופס לכל מקום עצום שתטיילו בו, אין כמו החוויה של להיות במקום אחד כמה ימים, להכיר ולהתערבב. 

אנחנו חוזרים, אבל רק בגלל שלמחרת יש פסטיבל ענק ליד לה שממש אבל ממש לא בא לנו להפסיד.

עוד חוזר הניגון... חבל לאדאק הממלכה ההררית של הודו

לאן טסים הפעם?
אולי נגוון?
זה ברור שיש עוד מקומות בעולם כן? כן.
קניתי לונלי פלנט של דרום אמריקה, קראתי וקראתי ממרץ ועד מאי והזמנתי כרטיס להודו.
זהו, זה מה שאני רוצה, לא מתנצלת ולא נלחמת. כשארגיש שמיציתי אחפש יעד אחר.
הרבה אופציות בתוך הודו עלו על הפרק ואחרי הרבה ברורים מעמיקים נפסלו בגלל תנאי מזג האוויר, בכל זאת, שוב יולי אוגוסט וזה זמן המונסונים.
אז החלטנו לחזור לחבל לאדאק ( Ladakh ) - הממלכה ההררית והקסומה של הודו. זו שטיילנו בה לפני חמש שנים וממש לא הספיק לנו. ההתנהלות פה לא פשוטה, אין כמעט אוטובוסים מקומיים מה שהופך אותנו לתלויים במטיילים אחרים וברצונות שלהם + חשש לטיול שנתי. יש צורך להוציא פרמיט ( אישורי מעבר ) לכל יעד שקרוב לגבול עם מדינה כלשהי והגבהים פה מסחררים. אבל הפעם אנחנו לא ממהרות ואת עיקר הטיול אנחנו רוצות לעשות כאן מה שאומר שיש לנו סבלנות לחכות לאנשים הנכונים. יש התרגשות באוויר וציפייה גדולה לראות שוב את העוצמות של הטבע פה.

תצפית מהמנזר בכפר טיקסי

אחרי 4 טיסות על קו ישראל - לרנקה - דוחה - דלהי - לה ( Leh ) בירת לאדאק , אנחנו מותשות. את ההתאקלמות לגובה אנחנו כבר מכירות - שמרית מתקשה קצת ואצלי הכל בסדר. אחרי לא מעט חיפושים ברחוב צ'נגספה ( Changspa ) - רחוב המטיילים הראשי וגם האזור הכפרי והשקט של לה-  מצאנו את עצמנו בגסטהאוס מקסים, עם חצר מטופחת, חדרים בעיצוב טיבטי, נוף להרים ומשפחה חמה. הנחנו לגוף קצת וישנו.

Rainbow guesthouse

למרות העייפות נכנסנו לסוכנות של טאשי ( זכור לטובה מהטיול הראשון ) ועשינו קצת בירורים לגבי כל הדברים שרצינו לעשות ( בעיקר עצמאית ) וגם לקבל קצת מושג לגבי עלויות. לטאשי יש סבלנות אינסופית ולמרות שהסוכנות מלאה הוא פותח מפה ועונה על כל השאלות שלי. לסגור טיול ליום ראשון זה מוקדם מידי מבחינת ההתאקלמות לגובה, כל מקום מרוחק שנבחר לטייל בו יעבור את גובה 4000 מ' ואנחנו מחליטות להוציא פרמיט ביום ראשון ולראות לאן הוא ייקח אותנו ביום שני - ז"א את מי נפגוש כדי לטייל ביחד.
יום שישי היום ואנחנו עוצרות לקנות קצת פירות ונשנושים לשבת וגם לברר מה קורה בבית היהודי? יש? אין? ארוחות שבת? אולי נצטרך עוד לבשל. את פנינו קידם שלט "בית ליבא - בית ליצירה יהודית ". מסתבר שהמקום שינה קונספט ושיש כזה דבר בית ליבא גם בארץ. מאיה ואייל כהן הגיעו לכאן לשלושה חודשים והצליחו ליצור משהו אחר, מיוחד ובעיקר עם הרבה מוזיקה טובה. אז לה מפוצצת בישראלים וככה גם בית ליבא, ובכל זאת שבת הייתה נעימה וכיפית.  כרגיל, אני מבינה שהכל תלוי באווירה של מי שמנהל את הבית ובחברה שמגיעים ואין שום קשר למקום פיזי או לעניינים חומריים כאלה ואחרים.

הירקן המקומי

שבוע חדש מתחיל ואני כל כך מקווה שהקרמה תהיה לטובתנו! אני רוצה כבר לצאת לטבע ולמרחבים העצומים. אז אחרי קפה שחור בחצר של הגסטהאוס אנחנו מגיעות לסוכנות של טאשי להוציא פרמיט אבל יותר חשוב מזה, לפגוש אנשים. הסוכנות מלאה ואנחנו מתחילות לברר עם כולם מי נוסע ולאן. החיישנים שלנו מתבייתים מאוד מהר על מיכל ואמיר שנראים לגמרי מביני עניין ואחרי 10 דקות ארבעתנו מבינים שאנחנו רוצים את אותם הדברים:  לנסוע לעמק נוברה
(Nubra Valley) ולהיות יומיים בכפר טורטוק (Turtuk) והכי חשוב, אנחנו רק ארבעתנו בג'יפ - מצרך ממש נדיר!

הקרדונג לה - מעבר ההרים בדרך לעמק הנוברה

סגרנו לצאת מחר, מוקדם בבוקר ובינתיים יש עוד יום שלם לפנינו. העיניים רוצות לבלוע הכל, את מה שהשתנה ומה שמוכר. אז מה באמת השתנה כאן ומה נשאר אותו דבר? בכל המזרח ובפרט בהודו הדבר הראשון שמשתנה במהירות האור זו הטכנולוגיה - הקשר לעולם. לפי 5 שנים הייתה פה סוכנות אחת עם אינטרנט ווויפי רק בשעות הערב. היום, יש אינספור סוכנויות ווייפי בכל גסטהאוס ובכל מסעדה. שירותי התיירות תמיד משתפרים, הרחוב הראשי של העיר הפך למדרחוב יפה והקפה יותר איכותי. אבל.. כמובן שיש גם יותר צפיפות, יותר תיירים ויותר זיהום אוויר. זה תמיד בא ביחד. ובכל זאת מה סוד הקסם של הלדאקים? פשוט, יש להם אופי! אין פה מבני בטון מכוערים רק כדי לבנות מהר, הבנייה נשארת באותו סגנון טיבטי יפיפה ואף אחד לא משנה כלום מאורח חייו בשבילי או בשביל כל תייר אחר. הגסטהאוסים נשארים באווירה ביתית והכל שקט, המקומיים מאירי פנים, נעימים ולא מפסיקים לחייך - תוך כמה ימים המקום הופך לבית וכל מוכר מקדם את פני בג'ולי - ברכת השלום הלאדאקית. והכי חשוב- ההפסקות חשמל נשארות עניין שבשגרה כדי להזכיר לנו בכל זאת איפה אנחנו מטיילות.

נשים מקומיות בחצר המ

צוק התקווה הטובה - חופשה בוורקלה

מה מרכיב חופשה טובה?
לפעמים זה הנופים מהמרפסת שלנו, הרבה פעמים זה האוכל והפינוקים ותמיד תמיד זה האנשים שלצידנו.
וורקלה ממוקמת על צוק מרשים שצופה על הים ולאורכו טיילת. זו הודו ולא הודו וזה מה שהופך אותה ליעד מושלם לחופשה. יש פה הרבה מסעדות מערביות שממוקמות על הצוק וריזורטים מפנקים עם בריכות וטיפולים אירוודים מכל הסוגים, אבל התרבות הייחודית של מדינת קרלה חיה ונושמת פה על חוף הים. כל הזמן יש פסטיבלים ואירועים מיוחדים על החוף ובמקדשים שפזורים פה.

יצאנו מהמונית מלאות ברוחניות ואנרגיות שקטות אחרי שבוע באשראם ואני תכננתי להמשיך לתרגל את השקט, המדיטציות והיוגה. יש פה חוף ים שקט ויפה, טיילת וכמעט אין אנשים שזה טוב ויפה בשביל מה שאני מבקשת. ( אופ סיזן כבר אמרתי? ) אבל, הכי חשוב זה שיש פה מרכזי אירוודה והפעם אני מתכננת להתמסר לטיפול. קרלה ידועה כמדינה שממנה יצאה הרפואה האירוודית בזכות צמחי המרפא שגדלים כאן ומסתבר שלפי הרפואה ההודית תקופת המונסונים זה הזמן הכי טוב לקבל טיפול.  אז... סגרנו מחיר באקיל ריזורט, 1500 רופי , שווה ערך כמעט ל 100 ש"ח,  התקלחנו נורמלי וביקשנו המלצה לרופא אירוודי בכפר.

Akhil beach resort

כמובן שלא תכננתי להפקיד את הגוף שלי במרכזי מטיילים למיניהם וירדנו למרפאה של הרופא בכפר.  ד"ר סיבס מתגלה כרופא וותיק בכפר , המרפאה שלו מלאה ולעלה יש לו חדרי טיפולים ובית מרקחת מרשים. הוא קולט אותי ואת החוליות שלי בגב בשנייה ואנחנו בונים תוכנית טיפולים לשבוע הקרוב: כל יום 20 דקות עיסוי עם שמנים מצמחים שהוא מכין במקום ותרופות מגעילות! והכי טבעיות בעולם, למערכת העצבים.

מיטת הטיפולים

יצאתי עם הרבה ציפיות וחיפשנו מסעדה צמחונית בכפר, מסתבר שיש כאן אחת כזו והיא פשוט מעולה! המקום מלא על בסיס קבוע והאוכל פשוט טעים: יש דוסה ויש אוטופם, שתיהן סוג של חביתיות מקמח עדשים וחומוס ומאפיינות את דרום הודו. זה הבסיס של הארוחה וכל יום יש רטבים אחרים, הפתעות אחרות בפה. חוץ מזה יש ביריאני מושלם שמתחסל בשניה ומגיע עם יוגורט חריף וקציצות וודה מטוגנות. במשך שבוע שלם ירדנו לאכול פה צהריים ומשם לטיפול אצל הרופא - מרחק הליכה. אגב... את חביתית לא הצלחתי לשחזר בבית, אולי בכוונה כדי שישארו לי הטעמים בפה ויהיה לי תרוץ לחזור.

  

Uttapam הודי אמיתי והניסיון הביתי שלי

יום שישי היום ואחרי ארגונים למיניהם, קניות לשבת וקביעת טיפולים אצל הרופא הגיע זמן הבריכה. אחרי שבועיים מיוזעים ברחבי מדינת קרלה והעובדה שהים בתקופה הזו נועד בשביל להסתכל עליו בלבד אנחנו מעבירות כמעט את כל היום בבריכה של הריזורט. השבוע תופס צורה וחוץ מהביקורים הקבועים במרפאה ובמסעדת הבית בכפר יש פה עוד כל כך הרבה. בוקר על הצוק, מול הים עם כוס קפה ושקיעה על הצוק, מול הים עם שייק פירות. טיפולי פנים עם בננות ומלפפונים, עוד בריכה ועוד בריכה. וגם כל הסוחרים רגועים, המחירים נמוכים ובמסעדות חוגגים את יום העצמאות 1+1.

ובכל זאת, בעיני העניין האמיתי פה זה הים. אני מאוהבת בים אבל זו פעם ראשונה מבחינתי שנהנתי ממה שיש לים להציע בלי להיכנס אליו. אחד הדברים שאני אוהבת בהודו זו העובדה שלא משנה כמה מטיילים עוברים במדינה הזו בשנה הטבע שלה נשאר אותנטי. רצועת החוף פה מרגישה בתולית לגמרי, יש סרטנים ושאר חיות על החוף, עצי קוקוס אינסופיים, סירות דייג וטקסים צבעוניים ומעניינים שרק הודו מנפקת.

נפלנו טוב, יום ראשון היום ויש טקסי הזכרת נשמות בחוף. החגיגה התחילה בערב ונמשכה יום שלם. עברה שנה והגיע הזמן לשחרר את כל הנפטרים לעולם שכולו אמת. כל המשפחה מגיעה ומוצאת כוהן שפתח דוכן, הוא מברך את כולם והם לוקחים מנחה ומשליכים אותה בים. אחר כך מי שרוצה ממשיך למקדש שעל החוף, מתפלל גם שם, מניח מנחה ואוכל ארוחה חמה.

כמות הדמויות המעניינות שהיו פה עצומה. כולם מחייכים, סקרנים ורוצים לנהל שיחה, גם אנחנו.

אבל גם בלי כל החגיגה הזו מלא פה בהתרחשויות, הודים מטיילים בלי קשר לעונות השנה ונהנים מהים איך שהוא באותו רגע. אז היינו פה בשקיעות ביחד עם כולם, עם התירסים החמים, הדוכנים של השאלים, העפיפונים, הממתקים המוגזמים והצ'אי, עשינו יוגה על קו המים ודיברנו באנגלית קלוקלת. חיכינו לדייגים שיפרקו סחורה על החוף וגם קצת התבודדנו בזריחות, ברצועות חוף שוממות.

השבוע הזה נגמר מהר מאוד. אני מסיימת אותו בקליניקה של הרופא, מסכמת איתו את השבוע. אחרי אינספור עיסויים וטיפולים אלטרנטיביים בארץ, במאות ואלפי שקלים, הגעתי לאדם צנוע שמכין את התרופות שלו לבד. בקושי הייתי צריכה להסביר את עצמי כי הוא פשוט ידע בדיוק איפה לעשות ואיך לעשות וכל תנועה הרגישה נכונה. אבל עזבו, מבחן התוצאה חשוב - אפשר לשבת על הישבן יותר טוב וגם לא להרגיש שקרעו לי את הכיס. נפרדנו בחיוך ואת הטיפול האחרון עשו לי שתי נשים, עם שק של צמחים שאותו הן טובלות בשמן חם כל שתי דקות בערך למשך שעה. זה ענה על ההגדרה של מושלם ועכשיו אפשר לחזור לשגעון של דלהי.

שלושה שבועות מפתיעים לטובה בדרום הודו - חודש אוגוסט. אני מרגישה שהרווחתי טיול אמיתי, הודו של החיים ולא זו של עונת התיירות ככה גם הרגשתי בסין ולנצח זו תהיה ההשוואה שלי לטיול טוב!
אחרי הנחיתה בדלהי אני מתפנה להיפרד משמרית, בסך הכל שבועיים אבל בכל זאת השותפה שלי לכל הטיולים המיוחדים האלה. 

השנה הרגשתי שצריך עוד קצת זמן, שאפשר להתחיל בלעדי.
אז שמרית ממריאה לפנות בוקר לישראל ואני לדרמסאלה.

מדיטציה, תפילה, יוגה - האשראם של האמא המחבקת

בכל מקום ומכל אדם אפשר ללמוד משהו.

על האשראם של האמא המחבקת שמעתי וקראתי עוד בארץ. הדמות שלה והחסדים שהיא עושה בהודו ובעולם הרשימו אותי אבל לא ברמה כזו שאסע לשם במיוחד. כשהחלטתי שאני נוסעת לקרלה ועוד באוגוסט - מחוץ לעונה -  נזרק משפט כזה לחלל האוויר מקסימום ירד גשם או יהיה חם אז נכנס לאיזה אשראם לעשות יוגה. אחרי כמעט שבועיים בקרלה ואחלה של מזג אוויר החלטנו בכל זאת שבדרך לנופש בצוק של וורקלה חייבים לעצור באשראם ליום יומיים כדי לראות את המקום ולחוות אשראם הודי אמיתי.

האשראם -  מבט מהקומה ה- 11

איך שלא, יצאנו ביום שני בבוקר מקוצ'ין והגענו שוב מוקדם יותר לתחנת האוטובוס כדי להספיק לקנות צ'אי ובננה מטוגנת בדוכן האהוב עליי.  אחרי 4 שעות נסיעה ירדנו בכפר שנקרא אמריטפורי ומשם לקחנו ריקשה עד הכניסה לאשראם. לפני הכל ולפני שצללנו לעומק התלהבנו מהמקום ומכל ההתרחשות שבו. האשראם הוא כמו יחידה עירונית קטנה שיש בה הכל ולא צריך כלום מבחוץ, יש כבר כמה בנייני ענק ומשרד קבלה מתוקתק. הנחנו את התיקים בקבלה ונרשמנו, 250 רופי לילה כולל 3 ארוחות צמחוניות. כל אחת קיבלה מפתח לחדר ומילון מונחים לדהרמה ( הדרך ) בעברית ועלינו להניח את הדברים. אנחנו בקומה ה- 11 ומבינות שהאשראם ממוקם בין תעלות המים לחוף הים. אני מרגישה שזכיתי במלון חמישה כוכבים , לא אכפת לי שהחדר שקיבלנו היה הדבר הכי מוזנח שישנתי בו בהודו. יש מרפסת ונוף שלא הפסיק לשגע אותי ואת הבקרים הקרובים אני אתחיל ב 5:00 בבוקר עם קפה שחור, עוגיות ותפילה במרפסת הזו.

הנוף בצד השני

בין קודש לחול:
בשעה 15:00 כל "החדשים" של אותו היום מתכנסים ברחבה לסיור ותאמינו לי צריך סיור. המקום הזה עצום, בעיקר במה שיש לו להציע. באופן עקרוני עם התשלום מגיעות שלוש ארוחות צמחוניות של אוכל דרום הודי קלאסי וחריף אבל חוץ מזה יש גם מזנון מערבי צמחוני במחירי הודו כמובן למי שלא מתחבר לטעמים או שומר יותר על הניקיון. יש שעות קבועות לארוחות וגם למזנונים וחוץ מזה יש דוכן למיצים סחוטים וחנות מצרכים למי שרוצה לבשל בחדר או כל דבר אחר. לוקח קצת זמן להפנים את הזמנים של כל דבר אבל אחרי שקולטים את זה פשוט לא צריך כלום מבחוץ. אי אפשר לומר שאין כאן תחושה של קיבוץ אבל לצורך העניין יש למקום הזה הרבה מעבר להציע, גם למי שזה מרתיע אותו ובכלל אף אחד פה לא מכריח לעשות כלום או ללכת לפי לו"ז מסוים וזה בעייני היופי של האשראם.

אם אני ישנתי עם מאוורר באוגוסט כל אחד יכול

לאט לאט התחילו להתקבץ סביבי מילים חדשות שלא הכרתי, אבל אלו רק מילים, הפרשנויות והטקסיות קיימות כמובן בכל דת. בימים שאמה נמצאת באשראם יש לו"ז אחר לגמרי שכולל :

• מדיטציה משותפת ודרשה בשעות הערב.
• דארשן -  פירוש המילה היא ברכות ובתכלס בשביל זה באים רוב האנשים. הצורה שבה אמה נותנת ברכה זה דרך החיבוק המפורסם שלה. שלושה ימים בשבוע מהבוקר ועד הערב באופן רצוף אמה מחבקת כל מי שעולה אליה לבמה.  
• בהג'נים - סוג של שירי קודש. 

אז קיבלתי חיבוק כבר בערב הראשון וזכיתי ללחישה בעברית " ביתי היקרה, ביתי היקרה". החיבוק הזה יכנס אצלי כנראה להגדרה של חוויה תרבותית ולא יותר מזה אבל מה שכן משך אותי והרשים אותי זו האישיות של אמה. העובדה שיש אישה בהודו מלאת בטחון שעושה חסדים בכל הודו והעולם והודים - גברים ונשים מגיעים אליה מכל מקום הרשימה אותי, זו כבר נקודת פתיחה טובה! 

האשראם פתוח לכולם - יש אנשים שמגיעים מהכפר או מכל מקום לחצי יום, יום , שבוע ויותר. יש מקדש שמשרת את המבקרים ההינדים אבל האולם המרכזי חף מכל תמונה או אזכור של אחד האלים ההודים. המדיטציה הייתה קצרה וקולעת והדרשה התעסקה בעיקר בשמחה, במעשים טובים ובקבלה עצמית שלנו. 

מה שאותי הרשים זו העובדה שהאישה הזו לא מפסיקה לצחוק, צחוק אמיתי.

בשורה התחתונה כל העסק הזה היה נחמד ועל הדרך גלינו כמה עשרות ישראלים ויהודים שבאים לפה במשך שנים לכמה שבועות כדי לטעון מצברים, גם כשמתחתנים וגם עם הילדים והבנו שאנחנו צריכות להיזהר ולא לדבר עברית חופשית. ארוחות הערב התחילו בשיחות הכרות קצרות עם כל מיני... ולאט לאט כשהפרצופים התחילו להיות מוכרים גלשנו לדיונים אינסופים בכל תחום אפשרי.

אבל... מבחינתי השקט "המודרך" שהמקום הזה הציע לי היה הדבר האמיתי. רוב המדיטציות הן בתרגול אישי ומעטות מהן בהנחיה, מה שמכריח ממש ממש להתיישב ולהתבונן פנימה. לאשראם יש חוף פרטי וכל בוקר אחרי שיעור יוגה מוקדם ואחרי תפילה יצאתי לחוף וישבתי לפחות שעה, לפעמים עם מוזיקה ולפעמים בלי. לקראת שקיעה אותו הסיפור בדיוק על קו החוף - לפעמים שמרית ואני סגרנו את היום בדיבור ולפעמים בקריאה או מוזיקה. 

בין לבין בשעות הצהריים יש הרבה אופציות. במקום מתקיימים על בסיס קבוע אינספור טיפולים אלטרנטיבים וקורסים של יוגה ומדיטציה. יש ספריה מרשימה, מרפאה אירוודית טובה ומרכז התנדבות פעיל ביותר. אני אהבתי את העובדה שהאשראם מתקיים בתוך הכפר ובחלק מהימים יצאנו לטייל שוב לאורך תעלות המים ובכפר עצמו. באחד הימים יצאנו ביחד עם מייק ,יהודי מגרמניה שמגיע לפה שנים ועכשיו גם עם הבן שלו. הוא מכיר את האזור כמו את כף ידו וקיבלנו סיור מודרך באוניברסיטה שהקימה אמה במקום. נפגשנו עם סטודנטים ואכלנו צהריים בקיפטריה של הקמפוס.

אמריטפורי קמפוס

אז למה נשארתי יותר מיום אחד ולמה בכל זאת עזבתי בסוף שבוע? 

הגעתי בלי ציניות למקום שמקבל את כולם, לא מכריח להיצמד לתוכנית מסוימת ונותן שקט לכל אחד להתנהל בקצב שלו. לקחתי מה שהתאים לי ולעולם הרוחני שלי, נפגשתי עם אנשים מעניינים מכל העולם וקיבלתי על עצמי לצחוק יותר. 

שמתי בצד כל מה שזר לי או שלא התחברתי אליו ולא היה אכפת לי איזו טקסיות מנהלים פה באשראם, אני לא שונה מהם וגם לי יש מערכת אמונות שלמה שמלווה בטקסים שמבטאים אותה. 

מה הכריע אותי בסוף השבוע? החום, החום. 

מה הכריע את שמרית? המזרן על הרצפה.

ביום חמישי אחה"צ לקחנו מונית פינוק, ספיישל שלוש שעות והגענו לריזורט על הצוק של וורקלה, אלף שנות אור מהמקום שהיינו בו עכשיו.

תעלות המים של קרלה

המטרה: שבת באלפי ( Alappuzha ) איפה שתעלות המים המפורסמות של קרלה.

הביצוע: קצת פחות מרשים.
אחרי תקופה ארוכה באזורים יחסית עירוניים, רציתי להיות בכפר הודי שקט, עם נופים יפים. ככה תיארתי את אלפי שזו נקודת המוצא המומלצת לתעלות המים. חשבתי שאמצא כפר שקט וקיבלתי עיירה רועשת שלא מצאתי בה הרבה חן.
יום חמישי בבוקר האוטובוס המקומי יוצא ב 8:00 מפורט קוצ'ין ואמור להגיע לאלפי אחרי 3 שעות. הגענו חצי שעה קודם והלכתי לחפש כוס צ'אי. גיליתי דוכן קטן, מקסים ומפוצץ באנשים. הצ'אי היה מושלם וככה גם הבננה מטוגנת והוודה -סופגניה מטוגנת. המוכר לא הפסיק לחייך ואני הייתי מאושרת מההנאות הקטנות האלה ומוכנה להתחיל ככה כל בוקר, לא משנה שבארץ אין לי קשר למטוגנים.

אז עלינו על הוולבו הממוזג והגענו לאלפי אחרי נסיעה חלקה של 3 שעות. מכאן לא זרם לנו כל העסק. כשיש משהו בדמיונות קשה לשחרר. לקח לנו הרבה זמן למצוא גסטהאוס, וגם מקום צמחוני ראוי לא מצאנו. ובכל זאת, התאפסנו על עצמנו ואחרי שהתמקמנו בגסטהאוס קיבלנו החלטה למצות את המקום כמה שאפשר ולחזור לקראת שבת לקוצ'ין. אחרי התארגנות קצרה בחדר יצאנו החוצה. קרלה בנויה מרשת של תעלות מים אינסופיות ואם לדייק אז אפשר לעלות על מעבורת ובמשך תשע שעות לא לראות את הסוף. אלפי אנשים עדיין חיים לאורך התעלות, מתניידים עם סירות מכפר לכפר ומקיימים חיים שלמים וכפרים לגמרי.

בתור התחלה החלטנו לקחת מעבורת מקומית ופשוט לרדת איפה שבא לנו בדרך. המעבורת אוספת אנשים בדרך מהעבודה, מקניות וסידורים הביתה, וגם תלמידי בית ספר שמחתימים כרטיסיה. אחרי שעה ירדנו באחד הכפרים וטיילנו בין הבתים. ביקרנו בבתי הספר המקומיים, ניהלו שיחות בעיקר בידיים והצצנו למפעלי קוקוס מקומיים. כשהתעייפנו פשוט חיכינו למעבורת שתיקח אותנו חזרה לאלפי.

בוקר שישי, קמנו מוקדם ויצאנו לחפש נהג שיקרה  (אותה סירה קטנה ומלכותית כמו בקשמיר)  שייקח אותנו לשייט נוסף. הפעם, אנחנו לא תלויות במעבורות המקומיות, השיקרה הרבה יותר נוחה והמנוע שלה קטן ושקט. כמובן שיש עוד אופציות לשיט. יש כאלו שעושים שיט ארוך ( שממש לא מומלץ ) ויש אפשרות לשכור בית סירה ליום שלם בעלות של 100$ שזו כמובן הוצאה שמתחלקת בין כמה אנשים. בתי הסירות מאובזרים בהכל כולל סלון, מזגן ושלוש ארוחות. ובכל זאת אנחנו בוחרות באופציה פשוטה יותר וחיבור יותר קרוב לטבע ולאנשים. עכשיו מקרוב ובשעה מוקדמת של היום אפשר להרגיש את המקום אחרת. אנשים מתרחצים במים, נשים מכבסות וגם עצרנו לראות חבורת נשים מתאמנות לקראת מרוץ סירות הנחש המפורסם של קרלה.

המקום הזה לא נתפס ביופי שלו, בצבע הירוק שתופס את העין, בשפע שהטבע מציע ובאינסוף המרחבים שנפתחים לפנינו. אחרי שעה בערך עצרנו בדאבה מקומית שממוקמת ממש על הגדה. אני שתיתי כוס צ'י ושמרית ניסתה פעם ראשונה לשתות קוקוס. האישה במקום חתכה את הראש של הקוקוס ותקעה בפנים קש, אחרי שכל המים נגמרו היא פתחה את הקוקוס עשתה  ממנו מעין כף והחצי השני נועד לאכילה. מה שנשאר ישמש כקערה ולעוד אלף ואחד שימושים אחרים.

מכאן חזרנו לאלפי ולקחנו אוטובוס חזרה לקוצ'ין. המלצה שלי כשמגיעים לפה, לא לישון באלפי אלא לחפש גסטהאוס על תעלות המים אצל משפחה מקומית. היום הזה היה מהסוג שפשוט מספיקים בו הכל: שייט של שעתיים, אוטובוס של שלוש שעות, בריכה באיזה בית מלון, ביקור במסעדת הבית הצמחונית וקניות לשבת.
את השבת אנחנו עושות בקאסה בלה של מרקוס שהכרנו בסיבוב הראשון בקוצ'ין, רק שהפעם מרקוס החליט שהוא מצטרף לסעודות שבת. הוא עזר לנו לבשל, שאל מלא שאלות וגילה גם שאפשר לנתק את האור במקרר שלו. אז ככה העברנו את השבת בשיחות על יהדות ונצרות, על שידוכים, וגם הצעה לעבודה משותפת בתיירות על קו ישראל הודו.
את קוצ'ין אנחנו אוהבות והחלטנו להישאר כאן ביום ראשון ולהספיק לקום ליוגה ולהנות מכל ההתרחשות על המזח. אבל באמת באמת שמחתי שיש לי עוד שני בקרים לשתות צ'אי ולאכול בננה מטוגנת בדוכן המקסים שמצאתי.
מכאן המשכו לאשראם של האמא המחבקת, תכננו פה לילה, מקסימום שניים בקטע תרבותי וסקרן ונשארנו פה שבוע במה שהתגלה כהפתעת הטיול שלנו!

india off season - kochin

יום שישי היום וחוץ מהדחף לצאת ולראות מקום חדש צריך גם לבשל. בסך הכל מוקדם עכשיו ושבת בשעון קיץ נכנסת מאוחר. אז אנחנו מתארגנות בחדר, מתקלחות וחושבות מה אנחנו צריכות לקנות כדי לבשל לשבת. בסביבות 10:00 אנחנו יוצאות להסתובב. קוצ'ין שטוחה, קטנה וכיף לטייל בה. המקום הזה יכול בקלות להיות דרמסאלה של הדרום רק עם יותר סטייל. יש פה הרבה דגש על אומנויות מסורתיות, ריקודים, אומנויות לחימה, בישול, איפור וכמובן הרבה יוגה וקורסים ברפואה אירוודית. דבר אחד עדיין לא ממש מחליק לנו פה וזה האוכל הדרומי , את האהבה שלנו לצלחת הטאלי הצפונית עוד לא הצלחנו להמיר בדוסה המקומית.

דוסה- סוג של חביתית

לקחנו מונית והתחלנו ברובע היהודי. הרחוב מקושט כולו במגני דוד, כתובות בעברית וחפצי יודאיקה, כל מה שאנחנו רגילים לראות באירופה הופך פה להיות מרגש פי 2. הצצנו קצת לבתים של הזקנים היהודים שנשארו פה והגענו לבית הכנסת שבסוף הרחוב. "השמש" ההודי של הבית כנסת היה חמוד ונתן לנו להיכנס אפילו שהיה סגור עד כניסת שבת. בית הכנסת עדיין יפה ומרשים, מעוטר בכתובות בעברית ובנוי בסגנון ספרדי והמחשבה שהייתה פה קהילה יהודית הדליקה אותי לגמרי. בתחילת הרחוב מצאנו מסעדה צמחונית טובה שנמצאת בתוך חצר פנימית והאוכל התגלה כפיצוי לכל מה שניסינו בבנגלור ומייסור, כמובן שזו הפכה למסעדת הבית.

הכיף הגדול היה שהיינו אחרי שבוע בדלהי ולכן משוחררות מכל דחף לקניות. יש פה כמובן הכל, מכמויות אדירות של תבלינים ועד שמנים וסבונים טבעיים. המוכרים פה לחוצים שניכנס, אנחנו לא בעונה כבר אמרנו ואני בטוחה שהמחירים זולים בתקופה הזו משמעותית אבל אנחנו הסתובבנו בכיף בידיעה שכל הקניות שלנו כבר במשלוח בדרך הביתה. הרובע היהודי וחנויות התבלינים נמצאים במרחק של 10 דקות נסיעה ממרכז התיירים ואנחנו חוזרות בחזרה לרחוב המרכזי

( Princess street ) . הרחוב מתחבר לטיילת שעל חוף הים ולרשתות הדיג הסיניות ומסביבו כנסיות, מרכזי תרבות ואומנות והרבה מסעדות מערביות. יש כאן בעיקר תיירים הודים והרבה אירופאים מה שאומר שישראלים הם היחידים שהחליטו שחייבים, אבל ממש חייבים לטייל רק בעונה. אז נכון שחם ויורד לפעמים גשם אבל כל דרום מזרח אסיה כזו ביולי אוגוסט ולא ראיתי שאנשים מפסיקים לטייל בתאילנד וייטנאם ולאוס בעונה הזו. זאת אומרת , אל תבואו בכוח דווקא עכשיו אבל אם זה הזמן היחיד שלכם אז ברור! אני טיילתי ככה ארבעה טיולים מושלמים.

santa cruz basilica

הסתובבנו עוד קצת והלכנו לקנות פירות, ירקות, ביצים, שתייה וחטיפים לשבת - הכל בנוהל הרגיל ואפילו מצאנו ברחוב המרכזי סופר עם המון מוצרים מיובאים וחלקם גם עם סימן כשרות. חזרנו בהתלהבות לגסטהאוס, קוצ'ין מעניינת וכייפית ואנחנו מתכננות להישאר כאן כמה ימים. wi. fi . טלפונים הביתה. שני תבשילים וביצים על האש. קניות במקרר. מקלחות. אור בשירותים, במרפסת ובפינת אוכל. הסברים לבעל הבית. שמרית מדליקה נרות. תפילה. קידוש. צ'אפטי ועייפות: בנגלור. מייסור. נסיעת לילה. קוצ'ין. גרעינים. ספר טוב ולישון. שבת שלום! 

המוזלי המושלם של שבת בבוקר

שבת יצאה ב 19:00 ואנחנו מספיקות לקנות כרטיסים וללכת להופעה של מחול הודי מסורתי. המרכז לאומנויות אותנטי, בנוי מעץ ובמרפסת שלו יש שיעורי יוגה קבועים. ההופעה הייתה נחמדה אבל לא יותר מזה, הריקודים נאמנים למקור ולא מותאמים לתיירים ולכן מתנהלים בקצב הודי אמיתי מה שאומר שכל ריקוד לוקח בערך חצי שעה שזה קצב שאני לא ממש מורגלת אליו כמערבית. להצטער כמובן לא הצערתי כי בשביל 15 ש"ח בערך היה שווה לי להיות פה אפילו 20 דקות.

את יום ראשון העברנו בנמל כשהאטרקציה העיקרית פה זה רשתות הדיג הסיניות שממשיכות לעבוד בשיטה עתיקה. הקונספט הוא שעולים לאחת הסירות, מקבלים הסבר ודגים ביחד עם הדייגים. אח"כ אפשר לקנות את הדגים ולבשל אותם באחת הסככות ליד או לקחת אותם לאת המסעדות שברחוב ולבקש שיבשלו אותם איך שאנחנו רוצים. אנחנו השארנו את התענוג ליום אחר כי תכננו לבשל בגסטהאוס לבד והיום רצינו להמשיך לטייל. הבונוס של יום ראשון זו העובדה שהטיילת הייתה מלאה בתיירים הודים מה שהוסיף שלל דוכנים ואנשים מעניינים. יש כאן הכל, דוכני חמוצים, גלידות, אוכל ומשקאות קרים מקנה סוכר.  

רשתות הדיג 

קוצ'ין האירה לנו פנים, האנשים מקסימים והעיר יפה. נשארנו פה שבוע שלם וכל בוקר קמנו מוקדם לעשות יוגה מעולה ברופטופ ( Rooftop ) של המרכז לאומנויות ומשם לשתות צ'אי באחד הדוכנים שעל המזח כשעוד הכל שקט שקט ומזג האוויר מושלם. קנינו דגים טריים על אחת מרשתות הדיג, ביקשנו שינקו לנו אותם והלכנו לבשל במטבח של הגסטהאוס ביחד עם סלט ,פירה ודלעת, יצא מושלם. הספקנו לראות עוד מופע ריקודים, הפעם קטאקלי ( Kathakali ) שהחלק המרשים שלו זה האיפור המוגזם של הרקדנים \ שחקנים ואפשר לבוא שעה קודם לראות אותם מאפרים.

חוץ מזה הסתובבנו המון בעיר, עוד ועוד על הטיילת, קפצנו לקניון הגדול אבל באופן מפתיע הכי נהנו מסיור שעשה לנו נהג הריקשה המקסים שמצא לנו גסטהאוס ביום הראשון כשהגנו וחיכה בסבלנות שיבוא לנו להסתובב. פעם ראשונה שאני עושה כזה דבר, כנראה שגם נהגי הריקשה פה נעימים יותר. היינו גלויים אחד עם השני, אני אמרתי לו שאין לי שום עניין לקנות בחנויות והוא אמר לי שזה לא משנה בכלל, הוא מקבל כסף רק על זה שהוא הביא אותנו אפילו לחמש דקות. לא היה אכפת לי, הוא לקח אותנו להסתובב לפחות 4 שעות בחינם ובמצטבר בזבזתי אולי 20 דקות על כניסה ויציאה מחנויות. כשלא עובדים עלי ובגלל שסיכמנו מראש הכל היה סבבה. מסתבר גם שהוא מדריך מעולה ואחלה איש שיחה. לא היינו בשום מקום מחורטט, רק דברים מעניינים לפי מה שביקשנו. המכבסה העירונית למשל הפילה לי את האסימון למה חצי מהמקומות בכלל לא מחליפים מצעים בחדרים, איך אפשר כשכל הכביסה פה עדיין ביד, המגהץ עובד על פחם והכביסה מתייבשת לה בשמש? עברנו במקדשים יפים, שונים לגמרי מאזורים אחרים, בעיקר כי הם מעץ ולא מזהב והלכנו לראות את תעשיית התבלינים המקומית.

המכבסה העירונית

הכי כיף להיות מופתעים... סגרנו פה שבוע שלא היה חלק מהתוכניות, מקסימום יומיים חשבנו, ונתקדם הלאה. מבחינתי לטייל מחוץ לעונה זה בעיקר להיפגש עם אנשים כשיש להם סבלנות אליך והם לא עמוסים בעבודה ובאינסוף תיירים. פה בקוצ'ין ובקרלה בכלל התפתחו שיחות משמעותית ומעניינות עם בעלי הגסטהאוסים, נותני שירותים, תיירים הודים ואירופאים ואנשי דת למיניהם מכל הזרמים והדתות.
הרגשתי שאני מבינה את הודו קצת יותר... 

india off season - frome mysore to kochin

ההחלטה נפלה!
אחרי שלושה טיולים בצפון הודו, גם לא בדיוק בעונה, החלטתי שאני חייבת לראות את הדרום לא משנה מה. חשבתי לעצמי שהודו מלאה בכל כך הרבה אפשרויות מגוונות שמקסימום אם ירד גשם או יהיה חם מידי נעשה הרבה יוגה ונתפנק בריזורט במחיר נמוך. כמובן שחפרתי בפורומים האם זה אפשרי? מי טייל מחוץ לעונה? בסוף ההחלטה נפלה על מדינת קרלה הדרומית דרומית, זו שלא חייבים בה חופים ויש עוד מלא דברים לראות ולעשות.

תעלות המים האינסופיות של קרלה

המקומיים קוראים לקרלה ארצו של אלוהים ובעיקרון הם די מבסוטים מעצמם!
אז לקחנו טיסה זולה לבנגלור ולא ישירה לקרלה והרווחנו על הדרך את מייסור, העיר שבה נמצא ארמון המהרג'ות המפורסם. באופן עקרוני אפשר לומר שמייסור היא לא העיר הכי נעימה ובאופן אישי די הרגשתי שם אנרגיות שליליות. זה התחיל בגסטהאוס ממש לא מסביר פנים והמשיך באינספור הצקות וניסיונות להוביל אותנו למקומות שלא רצינו. אולי לא הגענו מספיק מוכנות וזה עשה את ההבדל, בדלהי למשל, אחרי שיודעים מלכתחילה שיש רמאויות והצקות, אז מגיעים מוכנים אחרת.
היינו פה יומיים וניסינו להוציא את המיטב. בערב טיילנו בעיר ובשווקים, הלכנו למסגד הגדול וגם לכנסייה ועל הדרך הדפנו אינספור הצעות: לשמן איכותי, לסיור מודרך, לעיסוי ועוד ועוד. בבוקר, הזמנו אוטובוס לילה לקוצ'ין ( 12 שעות, אם תהיתם ) ומשם הלכנו לארמון של העיר שהיה במרחק הליכה מהגסטהאוס. כל מה שקראנו או שמענו על הארמון היה נכון. הוא מרשים יותר מהארמונות ברג'סטאן ובכלל זה מקום שמרגיש כאילו נלקח ממדינה אחרת ולא מהודו, אה... חוץ מההליכה היחפה בכל הארמון והעובדה שמחיר הכניסה לתיירים בערך פי 5.

כשיצאנו התיישבנו לאכול סמוסה ותירס ולקחנו אוטובוס לצ'מונדי היל , המקום הכי גבוה במייסור שבמרכזו מקדש. כשהגענו קיבלה את פנינו אווירת המקדשים הנפוצה בהודו - הפנינג אחד גדול. המון דוכנים מלאים בחטיפים, פרחים ומתנות לאלים וגם פרות וקופים. קבצנים, שוטרים, אנשים מכל המעמדות, כוהני דת מורים רוחניים והרבה באבות.

התיישבנו לקבל ברכה וסרט על היד, הצטלמנו וצילמנו ולקחנו אוטובוס בחזרה לעיר. השעה  15:00 ואנחנו מתארגנות לנסיעה. קנינו מים, חטיפים וקצת פירות ועלינו לחדר להתארגן. ב 17:00 הגענו לסוכנות ומשם הלכנו לתחנה המרכזית. שנייה לפני שעלינו לאוטובוס אני רואה את הסוכן שקנינו ממנו את כרטיסים רץ אחרי וקורא באנגלית, מסתבר ששכחתי את הפלאפון שלי אצלו! הייתי בהלם שקיבלתי אותו חזרה - תודה לך איש יקר.

הנסיעה הייתה ממש בסדר, אוטובוס סמי סליפר עם כיסאות שאפשר לקחת אחורה ובניגוד גמור לצפון לא נעצרים כל שנייה בגלל מפולת סלעים. הגענו לקוצ'ין בשש בבוקר, אחרי 10 שעות נסיעה ולקחנו אוטובוס מקומי לפורט קוצ'ין - המרכז התיירותי ( Fort Cochi ) . הרחוב היה שקט בשעה כזו מוקדמת, גשם לא היה ואנחנו התחלנו לחפש מקום לישון. הכל יקר ואם רוצים מזגן אז בכלל המחיר קופץ. לקח לנו יותר מחצי שעה ובסוף דווקא נהג ריקשה מקסים לקח אותנו לווילה של משפחה מקומית. הכל הפתיע אותנו פה, מצד אחד המחירים גבוהים, גם בבנגלור ומייסור וגם פה ומצד שני הכל יותר נקי ומסודר ובמצעים שלנו לא השתמשנו עדיין. הגברים הולכים פה עם לונגי\ חצאית במקום מכנסיים אבל כולם פה יודעי קרוא וכתוב - הודו אחרת לגמרי לפנינו. הגענו לבית מקסים עם מטבח מאובזר ופינת אוכל. חוץ מאיתנו אין כאן אף אחד...

orion home stay