תמונת מצב: יום שמש יפה, השמיים נקיים ובהירים ואנחנו מחליטות לשכור אופניים ולהגיע איתם לאחת הגדות המרוחקות של הנהר. ממש בא לנו אחרי חודש וחצי של טיול להיות במים, אפילו אם זה נהר ולא ממש ים או בריכה.
אחרי שבת מקסימה במלון החלטנו לעבור לגסטהאוס פשוט יותר אבל מלא בנשמה ובאופי. המקום משפחתי והאמא מנהלת מטבח ביתי ובריא עם לחמים מחיטה מלאה ועוגת בננות. כמובן שנתנו לנו להיכנס לבשל במטבח, אפילו קיבלנו מתכון הביתה וזה לא קרה הרבה בסין. בדיעבד הסתבר שזו הייתה החלטה כ"כ נכונה כי הבחור שעבד במקום יודע אנגלית מעולה והיה לו לב ממש רחב.
אז יצאנו שמחות ומרוצות על האופניים, שלי באופן אישי תמיד מעניקות תחושה של שחרור אינסופי. עברנו בין שווקים ורכבנו בין הכפרים ובאחד מהם נכנסנו פנימה וירדנו לגדת הנהר.
יש כל מיני אימרות שקשורות בעליות ובירידות שלנו בחיים. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" "יום למעלה יום למטה".
ואני אומרת בואו ניקח את זה עוד צעד אחד קדימה למה רק תקופה או ימים,
יש גם רגעים מאוד קצרים שבהם אנחנו רגע אחד למעלה ורגע אחד למטה.
אז רגע אחד אנחנו לבד, שקט פה, אין אף אחד מסביבינו ויפה . אנחנו מניחות את כל הדברים שלנו על גזע עץ רחב שמונח לרוחב במרחק של יריקה מהמים. אנחנו נכנסות למים כשרוב הזמן הפנים שלנו לכיוון התיקים. פתאום מגיע בחור על הסירה הממונעת שלנו ושואל אם אנחנו רוצות שייט אמרנו לו תודה ושאין צורך.
20 שניות אח"כ , פנים חזרה לחוף ואין כלום!
4 שנים אח"כ ואני עדיין עם צמרמורת כשאני כותבת.
ההבנה שזו סין... המדינה הזו לא פשוטה בכלל. לא הבירוקרטיה שלה, לא חוסר ההבנה שלה באנגלית פשוטה ולא הקומוניזם המעיק שלה.
לרגע אחד אני חושבת שאני לא רואה טוב, כי המשקפיים בתיק אבל... שמרית מתחילה לצעוק שהתיקים שלנו לא שם.
אנחנו יוצאות מהמים בהלם ושמרית מתחילה לבכות, ובצדק. מהקל אל הכבד אנחנו בלי בגדים עלינו, בלי משקפיים, כל הכסף, אשראי, אייפון, דרכון וויזה. וכנראה שהכי כבד זה להיות בלי מוזיקה, מצלמה ויומן מסע.
פתאום משום מקום מגיע הבחור שהיה על הסירה ומציע לעזור. חיפשנו יחד איתו לפחות חצי שעה ביער שמעל הגדה ופתאום נפל לי האסימון שאולי יש לו חלק בעניין ובכלל מה אני עושה איתו באמצע היער לבד כששמרית בוכה ומחפשת בחלק השני. נתתי ריצה לכיוונה ועפנו משם. עם בגדי ים ואופניים שמחוברים אחד לשני כי המפתחות היו בתיק הלכנו לגסטהאוס כשחצי יאנגשו מסתכלת עלינו. הרגעתי את שמרית ואמרתי לה שאנחנו במאה ה-21 והכל אפשרי! יש חשבון סקייפ, יש טיסות שהוזמנו אלקטרונית ובכל מקום יש שגרירות ואפשר להוציא דרכון וויזה. הכל נכון... רק מאוד קשה ומסובך. בלב גם כעסתי, כעס שאין בו הגיון אבל בכל זאת הוא התגנב לי לב. עבדתי כל כך קשה בשביל הטיול הזה . הכסף שלי ספור ולא נשפך ולפעמים יש תחושה כזו במזרח שאם אתה תייר אז בטוח יש לך הרבה ולא נורא אם ניקח קצת. בהודו כבר הבינו מזמן שישראלים זה סיפור אחר.
אז לפניכם רשימת הוראות לנגנב המתחיל ( כולל למטייל המתחיל, בסין בעיקר ):
 |
| גוגל תמונות |
- תמיד תהיו עם חשבון סקייפ פעיל שיש בו כסף.
- בטלו את כל כרטיסי האשראי שלכם!
- אל תהיו אף פעם עם כל כרטיסי האשראי והכסף שלכם במקום אחד, תעשו הפרדת רשויות.
- תתקשרו לשגרירות ישראל הקרובה אליכם כדי להנפיק דרכון.
- בררו איפה הסניף הקרוב ביותר של ווסטרן יוניון (לא לשכוח לצלם כבר בבית את הדרכון והויזה שלכם ) כדי שהמשפחה תוכל לשלוח לכם כסף.
- סעו עם בעל הגסטהאוס ( להלן המתורגמן ) לתחנת המשטרה המקומית כדי לכתוב את פרטי המקרה בשביל הביטוח וכל זה כדי שלימים הביטוח ימצא את סעיף הרשלנות וינופף בו מולכם במקום לנופף בכסף.
- חזרו לגסטהאוס, קחו את כספי הפיקדון של החדר וצאו לקנות ויסקי.
- הצדיעו למנהיג!
 |
| גוגל תמונות |
ביקשנו השכמה לבוקר כי אין לנו שעון וניסינו להירדם. מחר יש לנו פגישה עם מפקח המשטרה במקום.
בוקר, אספנו את הכסף בבנק וניגשנו מתוחות לתחנה וחיכינו לפקד. חיכינו וחיכינו ואני מתחילה להיות בקריזה. אחרי שעתיים מישהו טורח לומר לנו שהוא לא מגיע ובכל מקרה אנחנו צריכות את התחנה המחוזית בגווילין.
שמנו טיסה לתחנה המרכזית ועלינו על אוטובוס לגווילין. העניין שמונח על הכף הוא האם נוכל לקבל אישור עלייה זמני לטיסה לבייג'ינג בלי דרכון וויזה או שנצטרך לנסוע 8 שעות לשגרירות ישראל הקרובה.
לי מתחיל לכאוב הראש בלי משקפיים ואנחנו מגיעות בדיוק בזמן הפסקת הצהריים של הפקידים. שעתיים מורטות עצבים בהמתנה על המדרגות עד שלאט לאט מתחילים אנשים להיאסף ולעמוד מחוץ לדלת. אני הסתערתי על הפתח נצמדת ראשונה לדלת ואין סיכוי שמישהו עוקף אותי. התיישבנו מול הפקידה , שמרית מסבירה לה מה קרה ומה אנחנו מבקשות. באותו הרגע, בתכנון מראש אני מתחילה לבכות. הפקידה מרימה את החותמת, שולחת אותנו להצטלם ואנחנו מקבלות אישור לטיסה.
זהו... מכאן הקלה... אנחנו חוזרות ליאנגשו ומתחילות לאסוף את עצמינו.
קודם כל משקפיים, שעון חדש לשמרית ויומן מסע קטן וחמוד שיספיק לשבוע הקרוב. אחר כך להתקשר הביתה ולהרגיע את כולם שהכל טוב.
מחר יש לנו טיסה ואנחנו יושבות על המרפסת ומתחילות להעלות זיכרונות ולדרג מקומות וסיטואציות כדי שלא נשכח בלי תמונות וגם כדי להעלות את המצב רוח.
מכל סיטואציה צריך ללמוד משהו ולהתקדם ממנה. אני הבנתי כמה דברים חשובים:
לא מסתכלים אחורה. לא שמרית ולא אני התעסקנו בשאלה של מה ואיך ולפנינו היה עוד שבוע מדהים בביג'ינג
החוויות הטובות ביותר נחקקות בראש בצורה הטובה ביותר בלי יומנים ובלי תמונות. ככה הצלחתי לכתוב על חודשיים נפלאים כשכל רגע היה לי טרי בראש.
לפעמים צריך להכניס לאנשים מילים ומחשבות לפה. אילאיל מהשגרירות לא חשבה בכלל על האופציה של אישור טיסה זמני וישר קבעה שאנחנו צריכות להגיע אליה מרחק של שמונה שעות נסיעה. לא היה לי טיפה של כוחות נפש בשביל זה ופשוט הצעתי רעיונות, פתאום גברת שגרירות אמרה וואלה, אפשרי.
טוב להיות בשניים. לכל אחד יש חולשות וחוזקות ובכל פעם אנחנו מאזנים ומרגיעים אחד את השני.
יאנגשו יפה ומיוחדת ויש פה הרבה אטרקציות ודברים מעניינים לעשות ואם כבר גניבה אז שתהיה רק פה ולא באיזה חור על הגבול עם טיבט.
נשאר לנו שבוע אחרון, טיול עירוני בביג'ינג.
העיר הגדולה והעתיקה הזו מחכה עכשיו רק לנו!
