זו פחות או יותר הייתה ההרגשה שלנו כשירדנו מהרכבת. הנסיעה עצמה הייתה מצחיקה על גבול הזויה. היינו המערביות היחידות ברכבת ואת התא שלנו חלקנו עם סבתא, הבת שלה והנכדים. כולם בלי יוצא מהכלל בוהים בנו. כמובן שמתישהו צריך לשבור את הקרח וכנראה שזה לא יהיה באחת השפות המדוברות בקרון אז התחלנו להשתעשע עם המצלמה , יש להם קטע כזה שהם מתים לראות את עצמם ורובם בכלל לא מחזיקים תמונות שלהם ושל המשפחה בבית. כשהגענו לאנשון ידענו פחות או יותר מה נקרא המרכז אבל לא יותר מזה ובטח שלא הייתה לנו המלצת לינה באזור הזה. חבורת סטודנטים הצילה אותנו וביקשה מנהג מונית שיוריד אותנו ברחוב המרכזי. בשניה שירדנו מהמונית הפכנו למטרה ניידת, לא היה זוג עיניים אחד פנוי שלא ננעץ בנו. התחלנו מסע כומתה קטן משלנו ועברנו מלון מלון ואף אחד לא הסכים לארח זרים אצלו, במשך שעה שמענו רק את המילה לא בסינית. גסטהאוסים אין פה וגם לא מערביים רק תיירות פנים כשהמוקד של אנשון זה המפלים המשגעים שנמצאים במרחק רבע שעה בלבד מהעיר.
התכנון היה לצאת מוקדם על הבוקר למפלים כדי להספיק לחזור לצום ולעשות סעודה מפסקת, לכן ירדנו לקבלה לנסות לברר איך מגיעים למפלים. השיחה עם פקידת הקבלה הוכרזה על ידי באופן רשמי כמתסכלת ביותר עד עכשיו. הצלחנו להגיע לשלב שהיא הבינה שאנחנו רוצות ללכת למפלים אבל מבחינתה רק בטיול מאורגן, שום דבר אחר היא לא מבינה. אנחנו מבחינתנו מבינות כל דבר חוץ מהצמד המוזר "טיול מאורגן". עזבנו אותה לנפשה והלכנו להסתובב בעיר. אנשון היא עיר סינית אפורה ולא יפה בכלל, הסתובבנו בין האנשים וספגנו תרבות של עוד מקום. מה שלא מפסיק להרשים אותנו בסין זו תרבות הפארקים שלהם וככה מצאנו את עצמנו שוב בשש בערב רוקדות ומשחקות מטקות.
יום חדש - קמנו נחושות ועצרנו מונית. הראנו לו את שם המקום ותוך 5 דקות היינו בתחנת אוטובוס וקנינו כרטיסים למפלים. לא האמנו כמה זה היה קל אחרי כל הדיונים בקבלה אתמול בערב. קל, עצמאי וזול - איזה כיף!
בשמונה בבוקר האוטובוס יצא ותוך רבע שעה אנחנו בכניסה. שוב חיפשנו סטודנטים שיעזרו לנו להבין מי נגד מי וקנינו כרטיסים בהנחה מרשימה עם כרטיס הסטודנט שהצגנו.
שמרית, אני וכמעט מיליארד סינים בשמורת טבע אחת. אנחנו אחרי חודש בסין ומנסות להרפות ולהתרגל לעובדה שכולם מסתכלים עלינו.
אוטובוס פנימי לוקח אותנו להתחלה ואנחנו מרותקות לנוף. בעיניי היופי של המקום זה העובדה שהנוף פראי, לא משורטט. יש משהו אמיתי בכל האזור הזה.
לכל אורך הדרך יש נשים מהכפרים מסביב שמוכרות ביצים קשות, תפוחי אדמה, תירס ופירות. גם מים חמים יש תמיד כך שבצהריים התיישבנו להכין תבשיל.
כל סיני שני ביקש להצטלם איתנו ואלו שידענו קצת אנגלית ביקשו לתרגל אותה עלינו. זה נחמד קצת ואז מעייף והפסקנו את התחביב החדש. את היום הזה אפשר להגדיר כמושלם, הנוף והמפלים היו הרבה יותר ממה שציפינו וכמובן שהיינו גאות בעצמנו שהצלחנו להגיע. לקראת 5 בערב אנחנו ממהרות לחזור כדי להספיק להכין סעודה מפסקת. ברחוב באנשון אנחנו קונות תפוחי אדמה ובטטות שהתבשלו בכדי חרס, ביצים קשות ,ירקות וכמובן קולה זירו ועולות לחדר.
הצום נכנס ואנחנו קוראות את מגילת איכה דרך האינטרנט ואח"כ יושבות לראות את הסרט ירמיהו.
את הבוקר העברנו בקריאה וצפייה בסדרות ואח"כ בשיחות סקייפ עם כל המשפחה.
תשעה באב עבר בשלום. אנחנו אורזות את התיקים ויוצאות בבוקר בשני אוטובוסים שיביאו אותנו לקאילי ( Kaili ) המרכז של בני המיעוטים באזור.
כל הטיול חיכיתי לאזור הזה ולקאילי אבל הגעתי אליה מותשת ובלי סבלנות, זה השלב שלי בטיול שהסינים פשוט עייפו אותי.
