אבובים על המקונג- ואנג ויאנג וחזרה ללואנג פראבנג - לאוס חלק ב'

יום ראשון, אנחנו ממתינות למיני ואן שאמור לקחת אותנו לואנג ויאן. כבר בלילה החלטנו על נוהל נסיעות וזו הפעם הראשונה שאנחנו זוכות ליישם אותו. אין מקומות מסומנים והחלטנו על המקומות שנראים לנו הכי נוחים - מאחורי הנהג. זה כלל ברזל שלא נס ליחו כבר ארבעה טיולים, יש המון מקום לרגליים ולא דחוסים כמו סרדינים.  אז אני מסתערת על המקומות ישיבה ושמרית שמה את התיקים במקום שהם צריכים להיות, איפה שזה לא יהיה,  במקרה הזה על הגג, מקפידה שהנהג עוטף הכל מושלם מחשש ( מוצדק ) לגשמים. אני חייבת לומר שהנסיעות עדיין קשות לי.  אומנם אחרי הודו הכל כבר נראה קטן עלי אבל כנראה שגם זו סוג של מיומנות שצריך לפתח ובינתיים יש 7 שעות שלא עוברות. הגענו בצהריים
" לתחנה המרכזית " של המקום וזה נראה ממש המערב הפרוע בתוספת חמסין מטורף. הצטרפנו לטוק טוק לאזור המטיילים שעל הנהר ואחרי חיפושים מצאנו מלון עם מזגן שצופה על הנהר. התמקמנו ויצאנו לברר מי נגד מי ומה יש למקום להציע. ואנג ויאן היא עיירת תרמילאים קלאסית, כל האטרקציות והגסטהאוסים מסביב לנהר וסדר היום עובד בלופ: אוכלים, שותים, משתכרים, שטים בנהר על אבובים ובדרך יש עוד נק' שתיה, נפצעים ואחר הצהריים יושבים ומסתלבטים מול פרקים של חברים שמשודרים רצוף. מי שממש לא מתעצל קם כדי לשחק סנוקר ומי שממש ממש לא מתעצל יוצא לטיולים מסביב לאזור. יש מחוץ לכפר הכל, טיולי יום, טיולי אופניים, מפלים וטיפוס צוקים.  אני כרגיל לא ממש מסתדרת עם טיולים מאורגנים והחלטנו לצאת לטייל לבד.

הנוף מהמרפסת בחדר שלנו

 ביום שני הלכנו לטייל בלגונה הכחולה שנמצאת 10 דקות מהכפר. המים צלולים, המקום משגע והכפריים שמסביב מקסימים! זה המקום לקחת בירה קרה ולהעביר אחר צהריים כיפי. בערב הכרנו כמה חברה והלכנו לשחק סנוקר. כולם שם רציניים והיו טורנירים מעוררי הערכה. האמת - שמרית ואני קיבלנו מקום של כבוד ברשימה!
יום שלישי החלטנו שאנחנו עושות מסלול לאזור המערות לפי המלצות מהלונלי פלנט ומאתר למטייל. הפואנטה היא המערות שבמקום שאותנו לא ממש עניינו, מערה היא מערה, בכל זאת. אבל הנוף כל כך יפה וכיף ללכת בשדות אורז ובין המקומיים. מי שמטייל בתקופת המונסונים ( יולי אוגוסט ) רצוי שלא ישכח כיסוי גשם לתיק גב או תיק עמיד בפני מים שמוכרים בכל מקום וזה הכי מומלץ. כמובן שגם תפס אותנו גשם, יעידו על כך סנדלי השורש שלנו שהתמלאו בבוץ.
באותו ערב פגשנו את דנה ונועה. מה שהיה נחמד זה ששתיהן שומרות כשרות אז סוף סוף היו לנו פרטנריות לארוחה ולא ישבנו עם עצמינו. נכנסנו לאחת המסעדות שהבינה אותנו עד הסוף וביקשנו דגים בגריל, נייר כסף, תפו"א וכל הסיפור. היה מעולה!

הדרך ללגונה בין בתי הכפר

יום שלישי שמרית קמה חולה, כי חייבים יום אחד כזה אחת לכמה זמן. וממש בלי קשר גם התחילה לה פריחה. שמרית החליטה שהכל בגלל הכדורים של המלריה שהיא החליטה לקחת בלאוס והייתה בטוחה שיש לה אלרגיה. אז הלכנו לבית חולים ופגשנו את הרופאה המקומית הנחמדה שהרגיעה את שמרית ואמרה לה שזה ממש כלום ( ממש כמו שאני אמרתי לה )
לקחנו לעצמנו עוד יום של סתלבט. עוד קצת פרקים של חברים עם שייקים קפואים ומעולים ועוד מסאג' אחד וכמובן שחזרנו ללגונה הכחולה.

הבירה המקומית
Beerlao 

בערב הזמנו כרטיסים חזרה ללואנג פראבנג. התלבטנו קלות בין אוטובוס vip למיני ואן ולאחר המלצות מאוד חכמות החלטנו לחזור עם המיני ואן.  מסתבר שזה היה כ"כ חכם כי המפולות בוץ שהיו בדרך היו מפחידות בטירוף ולאוטובוסים יש פחות מעבר ופחות שליטה. האוטובוס שלפנינו בקושי הצליח לבלום והנהג שלנו כמעט החליק.
יצא לנו להמתין בדרך קצת זמן והשלפוחית התחילה ללחוץ, אבל מה לעשות שהכל חשוף ואין מקום להסתתר. כאן גיליתי לראשונה את הגמישות של הנשים האסייתיות, הן יורדות כ"כ נמוך שפשוט לא רואים כלום. כמובן שכל אחת מאיתנו הבטיחה לעצמה בלב שהיא חוזרת לארץ וישר מתחילה יוגה , פילאטיס או משהו בסגנון. לטיול הבא אנחנו כבר נתאמן כמה חודשים מראש.
דנה החליטה שהיא מצטרפת אלינו לשבת בלואנג פראבנג אחרי שהיא נפרדה מהשותפה שלה ובדרך אנחנו מתלבטות איתה לגבי העתיד ואיפה להירשם ללימודים. איזה כיף שהטיול שלנו בשלב אחר של החיים, יש לזה את הפלוסים שלו מסתבר.

כשהגענו ללואנג פראבנג החלטנו לקחת גסטהאוס אחר. זו עיר מאוד תיירותית ויש בה מקומות מקסימים ומפנקים. דנה המליצה על המקום שהיא ישנה בו לפני שבוע וזה התגלה כבחירה מצויינת. חדרים כיפים , יש חצר מפנקת, פינה של תה וקפה כל הזמן ומיקום מעולה במרכז, ממש שניה מהשוק. יום שישי הוקדש לקצת סידורים. הלכנו למשוך כסף, לקנות קצת מוצרים לשבת ( יש בלאוס המון מוצרים מיובאים ), וביקור קצר בבית מרקחת. אני כל כך נהנת מהפירות פה ולא מפסיקה לאכול אננס ולכן מצאתי את עצמי עם מלא פצעים בפה. קצת לפני שבת אנחנו הולכות לעשות סאונת עשבי מרפא. העיר הזו מפורסמת בכך ואת הסאונות מפעילים רק משעות אחה"צ בגלל העשן שיוצא. החלטנו על סאונה שבבעלות הצלב האדום, כמובן בשביל הערך המוסף. כשמגיעים מקבלים מגבת ונכנסים למבנה מעץ שבמרכז שלו שיש גחלים לוחשות עם עשבי מרפא. אנחנו לא הצלחנו יותר מדקה שתיים רצופות וכל פעם נכנסנו ויצאנו בזמן שאנחנו מסתכלות על המקומיים יושבים בפנים 10 -15 דקות. ובכל זאת, הסאונה הזו הייתה אחת המשחררות שחוויתי, למרות החום בחוץ. זה הרגיש כ"כ בריא ושחרר הכל. יצאתי שמחה!
שבת נכנסת ואנחנו עושות קבלת שבת בחצר. מבחוץ שומעים אותנו זוג ישראלים שעכשיו הגיע מנסיעה של יום שלם ממעבר הגבול בסין. הם מבקשים להצטרף לקידוש ואנחנו מרוויחות ארוחת שבת עם עוד אנשים מעניינים. המפגש הדינמי הזה עם אנשים מכל מיני מקומות ועם סיפורי חיים שונים ומגוונים לא מפסיק להפתיע אותי ואפשר לומר שזו אחת החוויות הטובות ביותר שיש לי בטיול.
מהאוכל בשבת נהננו ממש. חוץ מהתבשילים שהכנו אפשר לומר שהמבחר של הפירות והירקות פה בשווקים עצום ורק מזה אפשר להרכיב ארוחה שלמה עם סוגים שונים של סלטים.
בלואנג פראבנג הנזירים קמים כל בוקר ב 5:00 כדי לקבל אוכל בסלים שלהם מהתושבים. המחזה הזה מדהים. כל הנזירים הולכים יחפים בטור עם הבגד הכתום והיפה שלהם לפי הגילאים ועוצרים ליד שורה של נשים שיושבות על הרצפה וכל אחת מוסיפה משהו לסל שלהם. אחת נותנת אורז והשניה ממתק כלשהו. היה יפה וחזרנו לחדר מלאות השראה.

היום אנחנו מרגישות את המקום עם אופניים. אין תוכנית מיוחדת, יצאנו לחפש מקומות מעניינים. אנחנו יוצאות מהעיר וחוצות את הגשר הישן שנמצא בשיפוצים. רכבנו קצת בכפרים צדדיים, כשמידי פעם אנחנו מקבלות הצצה לחיים בכפר. פעם זה נזיר בהפסקה ופעם זו אישה שחופפת שיער בחצר. בדרך חזרה עצרנו בחנות ספרים חמודה, הזמנו קפה, קצת דפדפנו בספרים ובעיקר התבוננו באנשים שעברו ברחוב.
חזרנו לחדר שפוכות ונרדמנו. בערב יצאנו למקום שנקרא "Utopia" . המקום בנוי מעל הנהר ומשקיף עליו כשיש מקומות ישיבה ליד שולחנות וגם על הרצפה מול הנהר. יש פה מוזיקה נעימה ואנשים באים לדבר, להחליף חוויות או לשחק קלפים.

Utopia

מלואנג פראבנג אפשר לצאת לכ"כ הרבה כפרים באזור ולטיולי יום שפשוט אפשר להישאר פה בכיף שבוע שלם. אנחנו נכנסות לסוכנות כדי לברר על יום טיול וסוגרות למחר מסלול של 6 שעות בערך שמתאים לנו. יאמר לזכות הלאים שהתיירות שלהם עדינה בדיוק כמוהם, אין אגרסיביות ויש שמירה על החיים האותנטים של התושבים ושמירה על הסביבה. הסוכנויות לא מורשות להוציא תיירים לשטח מעל מספר מסויים. אנחנו לא מצליחות למצוא פרטנרים למסלול ומחליטות בכל זאת שבא לנו להזיז את הרגליים ויוצאות רק שתינו. המדריך שלנו הוא נזיר בודהיסטי לשעבר הולך בקלילות עם כפכפים ושר לעצמו. אנחנו מתחילים במחנה הפילים שסמוך לעיר. הפילים פה מוגנים ושמורים מהתעללויות ואילופים לצורכי תיירות, להבדיל ממה שקורה בתאילנד.
המסלול לא פשוט לי בכלל ולא בגלל האורך שלו. התנאים באזור טרופי ובתקופת מונסונים לא פשוטים ואנחנו שמחות שהחלטנו רק על טעימה ולא על טרק של כמה ימים צפונית יותר. יש בוץ מהגשמים ומצד שני שמש חזקה והמון לחות ויתושים. ובכל זאת... הדרך מזמנת המון מפגשים: ילדים במקלחת שלהם במעיין שנמצא במרחק של שעתיים מהכפר ומבוגרים שרק עכשיו חזרו מקבורה של אחד מאנשי הקהילה שלהם. אנחנו מגיעות לכפר הראשון אחרי 3 שעות בערך ואנחנו בהלם! יש פה אסופה של בתים באמצע שום מקום, כולם עסוקים באיזושהי מלאכה שקשורה בבית והילדים מסתכלים עלינו בחשדנות ומפחדים להתקרב. אנחנו מסתובבות בין הבתים, שיש בהם בדיוק חדר אחד מרכזי, ומסתכלות על האנשים והעבודות שהם עושים. מאחד הבתים עושה לנו שלום אישה זקנה שהפה שלה אדום לגמרי מלעיסה של אגוז הבטל שנפוץ באזור. בכפר אין חשמל בכלל, ולכן אנחנו מקבלות קולה מתוך בור באדמה ( ומסרבות בנימוס - עם כל הכבוד קולה שותים כשהיא קרה באמת ). אחר כך אנחנו מגלות שלתמונות שלנו זה עושה רק טוב - הכל נקי, אין חוטי חשמל שמכערים את הנוף או את התמונות שצילמנו.

ילדי הכפר אחרי מקלחת במעיין

 אנחנו עוזבות את הכפר ואחרי עלייה של שעתיים אנחנו מגיעות לנקודה שמשקיפה על האזור. אנחנו פוגשות אישה עם שמונה ילדים שיושבים שם ומוכרים צמידים לתיירים שמגיעים בערך פעם ביומיים. מכאן אנחנו מתחילות לרדת לכיוון הכפר הבא שבנוי על הנהר . הסיום של היום הזה מפנק, אוספת אותנו סירה בדרך למפלים נוספים שיש כאן באזור ואנחנו מוצאות את עצמנו במדינה אחרת, במרחק של כמעט שבועיים, שטות על אותו נהר שלא מפסיק להיות מרשים ועצום בגודל שלו גם כאן. אנחנו נכנסות למים קפואים ומספיקות תוך שניה לשכוח כמה חם היה לנו במשך חצי יום. ללואנג פראבנג אנחנו חוזרות קפואות ומחליטות לעצור בשוק ולקנות ביצים, פסטה וירקות לארוחת ערב. אנחנו מכינות חביתה מעולה עם כל הירק שקיים בעולם ודוחפות לבגט                                                                                
                                                                                       

המפלים נשפכים למקונג

היום הזה היה מעייף וממצה וכל אחת שקועה בעניינה.  שמרית יושבת לכתוב ועוברת על התמונות מהיום ואני קוראת ספר. מחר יום אחרון ותמיד יש רצון לדחוף לתוכו כל מה את כל מה שלא הספקנו עד עכשיו ואת כל מה שהספקנו ואנחנו רוצות עוד קצת... כל מיני פינות כפיות שסימנתי לעצמי בראש, עוד סיבוב אחרון בשוק לילה, שקיעה מעל המקדש שבמרכז העיר.

את לואנג פראבנג מקיפים כמה כפרים שהמקומיים שבהם מתמחים בהכנת כל מיני עבודות יד, בדים וכלי בית. אז אנחנו לא רק מסתפקות בלראות את התוצרת בשוק אלא לוקחות סירה בבוקר ועוברות לגדה השניה כדי לראות איך מכינים צעיפים ובכפר שליד איך מכינים ניירות אורז, הדפים היפים האלה שאנחנו קונים בקרביץ במלא כסף.
עושים אותם מעלים מיובשים וזה תהליך לא ממש קצר.

 אנחנו נפרדות מלאוס בתצפית מעל המקדש שבמרכז העיר ובכוס תה קר.
המדינה הזו תפסה אותי לא מוכנה, תכננתי אותה כנספחת נחמדה לויאטנם אבל היא התגלתה כהרבה יותר מזה. סה"כ היינו פה שבועיים והרגשנו בבית. כולם נעימים, התיירות עדינה ואפשר פשוט להיות בין המקומיים ולנסות לחוות את צורת החיים שלהם. האנשים פה יצירתיים ואומנותיים להפליא והטבע נקי ולא מצולק. אני רק מקווה שישאר ככה.

 שדה התעופה של לאוס מיניאטורי ואנחנו עולות על מטוס קטן. עוד שעה בערך ואנחנו בתאילנד

סוף שבוע ראשון בלואנג פראבנג - לאוס חלק א'

לאוס. אנחנו נוחתות בלואנג פראבנג, בחוץ כבר חושך אבל אפשר להרגיש את האווירה. לאוס כולה היא כמו כפר אחד קטן ( בשטח גדול... ) ובחוץ שקט. אנחנו נעמדות בתור להוציא ויזה ונזכרות שהתמונות שלנו שעשינו לויזה נמצאות משום מה בתיקים הגדולים, אז אנחנו צריכות להצטלם שוב ורק אז להוציא ויזה.  עברנו שוב את התהליך המעצבן הזה של הוצאת ויזה שכולל כמובן היפרדות מחודשת מכמה שטרות דולרים , בדרך עצרנו להוציא כסף מקומי מהכספומט והחוצה לחפש מונית.
בחוץ שממה ואפשר להסתמך רק על נהגי המונית שמחכים בשדה. אנחנו חמישה ישראלים והחלטנו לקחת מונית ביחד ישר לגסטהאוס שאחד החברה כבר הזמין.
נפלנו טוב... טוב מאוד... הגסטהאוס הזה הוא הוכחה שבהרבה פעמים התנאים לא ממש משנים ( אם כמובן נקי. והיה נקי ) האנשים שמנהלים את המקום מקסימים והאווירה הייתה מעולה! יש במקום חצר כיפית עם שולחן סנוקר ומטבח בסגנון פתוח כזה אז גם בישלנו בכיף. אז בסדר, השירותים והמקלחת בחוץ ובשביל לישון לבד ולא בדורמס הוספנו 2 דולר ל 5 הבסיסיים אבל לא ממש היה על מה להתלונן.

Spicy Laos

השירותים והמקלחת בגסטהאוס

יום שישי בבוקר: אנחנו רוצות להספיק גם לטייל וגם להתארגן לשבת אז החלטנו על טיול יום למפלים שקרובים לעיר. גג שעה נסיעה וגם זה רק בגלל סוג התחבורה שלנו, הריקשה של הגסטהאוס ( לא להתבלבל, אין אופציות ממונעות אחרות חוץ מהכלי רכב הישנים האלה, גם בשביל נסיעות של 8 שעות - מקסימום איזו משאית סובייטית ישנה ).
קמנו בשבע, בכל זאת הסקרנות גברה ורצינו קצת לטעום מהעיר לפני שכבר יוצאים ממנה למפלים. שיטוט קצר ברחוב הראשי כבר העלה בי כמה תובנות מעניינות:
1. הלאים הם אנשים מקסימים שלא מפסיקים לחייך למרות שהמדינה הזו זכתה בתואר המדינה המופצצת ביותר בעולם.
2. תוך פחות מיממה כאן אני יודעת לומר שלום ( סוודי ) ותודה רבה ( Khop Chai Lailai ) בניגוד לויאטנם     שלא ממש יצא לי לשמוע את המילים האלה, מקסימום באנגלית.
3. שמרית כנראה לא תפסיק להתבלבל בין שניהם. וככה נהיה חיוך סודי ביני לבין המוכרים שלא מתקנים אותה.

יצאנו לשמורה וברגע שהגענו ראינו שמכינים שם דגים ובשר על האש. התלהבנו והתאים לנו לאכול עכשיו דג. הבחורה החמודה שם לא הבינה מה הבעיה עם הדגים שכבר על האש ולא הבינה למה אנחנו רוצות חדשים. בעלת המקום קלטה אותנו וישר העיפה את כל מה שהיה על האש והשחילה לנו דגים חדשים שלתוכם היא הכניסה למון גראס על שיפודי אש ובלי רשת על המנגל. לסיטואציה הזו קוראים מושלמת!

החלק התחתון של המפלים

שמורת הטבע יפה ויש בה פרפרי ענק, האזור של המפלים מקסים, העוצמה של המים אדירה והמים קפואים. מרוב שהם קפואים פשוט אי אפשר להיכנס לאט לאט. ואם אין דרך להיכנס חוץ מלקפוץ בעזרת חבל אז קופצים. אבל זה לא לקח לי 2 דקות, יותר כמו חצי שעה, כי פייר זה היה מפחיד וזה נשאר מפחיד גם אחרי שקפצתי, רעדו לי ממש הרגליים.
כשיצאנו  והתיישבנו לשתות משהו שמרית הרגישה משהו על הרגל. בהתחלה היא חשבה שזה חתיכה של מקל אבל אחרי כמה דקות גילינו עלוקה קטנה ומגעילה מסתתרת לה בתוך האבזם של הסנדלי שורש. אנחנו לא מצליחות להוציא אותה ובסוף שורפות אותה.          

העלוקה החמודה

עוד שעה שבת ואנחנו בחדר מכינות כמה תבשילים. החום של לאוס קשה לי וזו פעם ראשונה שאנחנו בחדר בלי מזגן. אתמול הגענו מאוחר ודי אהבנו את המקום והיום לא היה לנו כוח לעבור אז... אני מתקלחת ונרדמת מול המאוורר. בכל זאת אתמול עוד היינו בהאנוי. 

חלק מהדברים שחשובים בשבת זה לבחור גסטהאוס שיכול לענות כמעט על כל מה שצריך: חצר או לפחות מרפסת עומד בראש סדר העדיפויות. אם כבר נחים אז בכיף ולא להיות סגורים כל הזמן בחדר ואח"כ הכי חשוב זה שולחן סנוקר. את שני אלו כבר אמרתי שיש כאן, אז הכל בסדר. אנחנו עושות קבלת שבת בחוץ ויושבות לאכול. בעל הבית שומע אותנו מקדשות ומסתקרן. כבר גילינו שהקידוש מזמין איתו שיחות מאוד ארוכות בענייני דת ואמונה וכמובן באנגלית. אז הפעם הזו לא יוצאת דופן ותוך כדי סעודת שבת אנחנו מתחילים לדבר על ישו ומקבלות הזמנה לבוא ביום ראשון לתפילה בכנסיה.
אחרי הארוחה אנחנו מכנסות ישיבה של פנינו לאן ביום ראשון. אופציה אחת היא להמשיך ולהצפין ללואנג נאמתה ( Luang Namtha ) שמאוד קרובה לסין אבל נמצאת במרחק של 15 שעות נסיעה מלואנג פראבנג. אופציה שניה, להדרים טיפה מרחק של 7 שעות לואנג ויאן, עיירת המטיילים המפורסמת של לאוס. לואנג נאמתה כבר שבתה את דמיוני בזמן תכנון הטיול, עם השבטים שבה והאותנטיות שנשמרת שם ובכל זאת, התקופה הזו של המונסונים לא עושה טוב לכבישי לאוס ולא לטרקים שעל טרסות האורז. יש מפולות בוץ והרבה אזורים נסגרים. ובדיוק פגשנו 2 בחורות שחזרו מלואנג נאמתה מתוסכלות שלא עשו כלום ורק התמלאו בוץ. ולכן, אנחנו מזמינות נסיעת בוקר לואנג ויאנג  Vang Vieng.

אנחנו יוצאות קצת להסתובב ולשתות משהו ומגלות את הבזאר הכי קסום ומקסים שהיינו בו! אני יודעת שאמרתי את אותו הדבר על השוק של האנוי ושאני חושבת אותו הדבר על השוק של צ'אנג מאי בתאילנד אבל באמת... כל אחד הכי קסום בדרכו שלו. כל אנשי הכפרים מגיעים כל ערב לרחוב הראשי של לואנג פראבנג בסביבות חמש בערב ומתחילים לארגן את הסחורה שלהם על הרצפה. כולם מסודרים נקיים ומאורגנים. יש הכל מהכל אבל הכי יפה זה כל דברי האומנות שהאנשים מכינים. כיף לקנות משהו שאתה יודע שהוא עבודת יד והכסף הולך ישר למי שהכין אותו והכל באמת כ"כ יפה. אז קניתי נעלי בית סרוגים לאחיינית שעכשיו נולדה וסינר רקום לגיס שלי שעוד לא קנה מדיח ותמונה משגעת בשבילי שהצייר גלגל אותה בתוך במבוק חלול וככה היא נשמרה עד הארץ. עכשיו היא מקשטת את הדירה שלי ומזכירה לי את הטיול המדהים הזה.

מפרץ הלונג ביי ופרידה מויאטנם - חלק ה'

שוב אנחנו ברכבת והפעם אני מגלה שאבד לי ה m.p. בשבילי זו סוג של טרגדיה להיות בלי מוזיקה, מזל שבשביל שמרית זה קצת יותר בסדר והיא ממהרת להציע לי את המוזיקה שלה. אז הנסיעה עברה בשלום ובשש בבוקר אנחנו מגיעות חזרה להאנוי ולוקחות מונית למלון שלנו. לפני שיצאנו לסאפה סיכמנו עם בעלת המלון שאנחנו משאירות אצלה את התיקים הגדולים כדי שנוכל לצאת ליומיים שיט במפרץ הלונג ביי. יש לנו שעתיים להתארגן עד שאוספים אותנו לשיט ואנחנו מקבלות חדר כדי להתקלח ולארגן את התיקים. את הכל אנחנו עושות זריז, יורדות לאכול ומתייצבות בתחנת איסוף שקבעה לנו הסוכנות טיולים.
לא באמת רציתי ללכת לטיול מאורגן אבל למפרץ הלונג ביי פשוט אין ברירה. כמובן שתמיד אפשר להגיע עצמאית אבל בכל מקרה השיט עצמו יהיה מאורגן. אז כשמשלימים עם המציאות מרפים ונהנים. כאן כבר אפשר לפגוש יותר ישראלים ובכלל לנהל יותר שיחות תרמילאים בזמן שממתינים לאוטובוס. אנחנו יוצאים במיניבוס נחמד, מרחק של 3 שעות נסיעה למפרץ, קטן עלינו. המדריך שלנו דיבר אחלה אנגלית והייתה לנו קבוצה זורמת. הספינה כיפית ונעימה ( כמובן שיש דרגות של ספינות לפי מה שמשלמים ואף פעם לא מומלץ לקחת את הכי זול ). אחרי ארוחת צהריים אנחנו יורדים מהספינה לקיאקים. שמרית מפחדת, אנחנו בקיאק ומולנו ספינות ענקיות שנראות שהולכות להתנגש בנו, אבל כיף! אנחנו חותרות לכיוון כפר שיושב על המים, נשמע הזוי אבל זה ממש ככה. לכל משפחה יש בית כמו קוביה קטנה וכמובן סירה, אחרת אין לאן ללכת.
חזרנו לספינה והייתה שעת שחיה תענוג! קפצנו מהספינה ושחינו...
ארוחת ערב עם כולם, מסאג' על הספינה ומעבירים את הזמן על הסיפון עם החברה... שיחות על לימודים, דת ואיך אפשר בלי פוליטיקה של המזרח התיכון.
מפרץ הלונג ביי הוא אתר מורשת עולמית ואחד מפלאי תבל. כל המפרץ בנוי מ 3000 איים והוא מדהים ביופי שלו.

מפרץ הלונג ביי

החדר בספינה

התכנון היה לקום בחמש בבוקר לצפות בזריחה אבל לא ממש הצלחנו ובדיעבד היה מעונן אז לא ממש הפסדנו. היום השני היה מאכזב. הספינה עמדה והיה חם מאוד! ביום השני מעבירים חלק מהנוסעים לספינה אחרת שממשיכה עוד יום אז יצא שאנחנו עומדים ולא עושים כלום. קצת יותר מאוחר הגיע רוח נעימה ואפשר היה להנות על הסיפון עם ספר וקלפים. לא יום מוצלח ממש. כבר בשעות הצהריים חוזרים, אוכלים ויוצאים בחזרה להאנוי.

הטיול הזה מאוד ממוסחר וחבל... כי המפרץ כ"כ יפה. 

איטריות אורז בשוק

כשהגענו להאנוי החלטנו לנסות מקום שמומלץ ע"י הלונלי פלנט כמקום הטוב ביותר לשתות שייקים ואנחנו משוגעות על שייקים קפואים. חיפשנו וגם מצאנו, השייקים באמת מושלמים! היינו מבסוטות על עצמינו שמצאנו את החור הזה.  מרגע זה ועד מחר בצהריים יש לנו פחות או יותר יממה אחת כדי להספיק להנות מהאנוי כמו שרצינו עד שאנחנו לוקחות טיסה ללאוס. אז איך לא, התחלנו בשוק העתיק הקסום והכי אותנטי שראינו. שמרית מחפשת מכנסיים להמשך הטיול ואני סנדלים. קנינו תמונות יפות, כלי בית ומזכרות ועוד פעם טחנו קפה.

עצירה לתירס חם ולישון.

השוק 

שמרית משתלטת על השייקים 

קמנו בשש בבוקר כדי להרוויח את המזג אוויר לפני שעולה השמש ולפני שהלחות פה גומרת אותנו, וגם בשביל להצטרף למקומיים שעושים ספורט ליד האגם. התמתחנו, עשינו טאי צ'י ובעיקר הרגשנו שאפשר היה להעביר ככה עוד כמה ימים. התיישבנו לקפה של בוקר והלכנו לסידורים. הזמנו חותמות עם ציורים ושמות לכל האחיינים, חזרנו למלון והתארגנו לטיסה. צק' אאוט, מונית ואנחנו בשדה תעופה.

אנחנו נפרדות מויאטנם. מדינה קשוחה שיש בה הרבה ניגודים. סייגון מנסה להתקדם, רואים את זה בכל פינה. האנוי נאמנה למסורת ולקומוניזם ויעידו על כך הרמקולים שעדיין משדרים תעמולה. בין לבין יש כפריים, ואנשים פשוטים ונעימים. 

שלטי תעמולה בדרך להאנוי

 המדינה הזו עשירה בכל טוב, חומרי וגם תרבותי. השווקים מלאים, הים יפה והמסורת והתרבות  ממלאים כל פינה. היינו פה חודש ואנחנו מתקדמות  הלאה.

שעה טיסה ואנחנו בלואנג פראבנג ( Luang prabang) שבלאוס.

הגעה להאנוי וסאפה - מלכת ההרים של ויאטנם - חלק ד'

הגענו להאנוי בשעות הבוקר וזה תמיד דבר חיובי, גם מבחינת ההתמצאות וההתרשמות שהופכות לקלות יותר וגם כי כל היום עוד לפנינו. הצטרפנו למונית גדולה בדמוי מוניות השרות בארץ כדי להוזיל את מחיר הנסיעה למרכז העיר,כמובן לאחר שביררנו  עם הנהג שהוא מגיע לאזור .
מרכז המטיילים נמצא בהאנוי העתיקה ( ככה זה בכל המזרח וכשחושבים על זה זה הכי הגיוני כמו שזה הגיוני שבתל אביב מרכז המטיילים לא יהיה בצפון העיר וכנ"ל בירושלים ). 
נק' הציון שלנו זה האגם שבמרכז האזור - הואן קיים   ( hoan kiem) שפירושו החרב שהוחזרה.

הגענו לעיר והנהג המעצבן הוריד אותנו רחוק!! והתיקים שלנו כבדים!! יש לנו את המושג הזה קרוב רחוק, רחוק מידי ברגל וקרוב מידי במונית אז אף מונית לא מוכנה לקחת אותנו כשאנחנו מראות את הכתובת של המלון.
בדם ויזע וסימנים על הכתפיים הגענו למלון שהזמנו עוד בהויאן .
אין מה לעשות, פעם זה מצליח לנו ומגיעים בקלות ופעם לא. וכמובן שבאזורים מסוימים, נסיעה פרטית יותר יקרה אבל גם מביאה אותנו בדיוק לאן שרצינו, הכל תלוי בנסיבות ( כמו עייפות או עצבים ) ובמקום.



Gecko Hotel

המלון מצוין, עם שירות מעולה. מקום נעים להיות בו וזה לא דבר מובן מאליו בשום עיר. רוב החדרים בערים ( בהנחה שלא ישנים במלון מפואר ) הם קטנים ובלי מרפסת, שבשבילי חדר עם מרפסת בכל מקום במזרח זה בסיסי כמו שירותים ומקלחת. אחד השדרוגים של המקום זה לפטופים שאפשר להשאיל בקבלה ולקחת לחדר ( מתוודה ,לפני 4 שנים לא הסתובבתי עם סמארטפון ובטח שלא לפטופ ). הסיפור הזה שידרג אותנו בגדול בתשעה באב בגלל שהעברנו את כל היום בחדר. אז לפחות דיברנו עם כל המשפחה בסקייפ וראינו קצת סרטים לקראת סוף הצום.
במרכז המטיילים יש מסעדה צמחונית מפורסמת ומצוינת בשם cafe tamarind. ישבנו שם בוקר צהריים וערב, גם בגלל האוכל המעולה וגם כי זה מקום מפגש מצוין עם תיירים מכל מיני מקומות.
האנוי היא נק' יציאה לכמה מקומות: לסאפה ( Sapa ) שבצפון, למפרץ הלונג ביי שנכנס לשבעת פלאי עולם ולכמה טיולי יום באזור.
הסוכנויות מציעות חבילות מאורגנות לכל המקומות אבל זה ממש לא הקטעים שלי, אין את החופש להחליט מה רוצים ומתי, אין את הגמישות לשנות תוכניות וכמובן שזה עולה יותר כסף. כרטיסים לרכבת הלילה לסאפה הזמנו עוד שהיינו בהויאן ואספנו אותם בסוכנות בהאנוי אחרי סאגה ארוכה ומתמשכת של חיפוש אחרי סוכנות שאף אחד לא מכיר והתחלנו לחשוב שעבדו עלינו. אנחנו בלחץ, חייבות להכין סעודה מפסקת לצום ורגע לפני שאנחנו מתייאשות מצאנו את המקום וקיבלנו את הכרטיסים. מיד במוצאי הצום לקחנו מונית לתחנת הרכבת. כל תחנת רכבת היא חוויה בפני עצמה ופה מצאנו את עצמנו מדלגות על פסי המסילה כדי להגיע לרכבת שלנו. הרכבת לסאפה נוחה ( חוץ מהאלמנט של השירותים ) בתא יש 4 מיטות עם דלת ננעלת וזה ממש סבבה.  9 שעות ואנחנו מגיעות ב 6:30 בבוקר לתחנה שנמצאת במרחק של כשעה מסאפה במקום שנקרא לאו קאי.

הנוף פה עוצר נשימה. אף תמונה לא מצליחה לתפוס את היופי הזה!! הרים.. הרים... הרים... ועננים שנכנסים לפרצוף. העיירה הזו קסומה והגענו למלון מקסים בשם friendly hotel שבשילוב עם המזג האויר הערפילי נותן הרגשה של עיירת סקי בשוויץ.

על חדר עם מרפסת, מקרר וקומקום שילמנו 15$ . המקום היה כ"כ נעים ומשפחתי שהיה שווה כל דולר. בקומת הכניסה יש להם בית קפה ואני שתיתי פה את התה ג'ינג'ר הכי טוב שיש!

כדי להספיק לנצל את היום הנחנו את התיקים וישר יצאנו לטייל. עצרנו באחת הסוכנויות ולקחנו מפה של האזור החלטנו שהיום נטייל לבד ומחר נטייל מסביב בצורה יותר מאורגנת. מתוך השוק יוצא שביל שמוביל לכפר בשם קט קט. כפר קטן ופסטורלי שבסופו נהר. אנחנו הולכות בנחת ובכיף, בכל מקום יש חיות והרבה ילדים משחקים.

בדרך עצרנו לנוח ולשתות וגילנו שמכינים פה אורז בצורה מאוד נחמדה בתוך במבוק על האש. פותחים, שמים מלח ושומשום וזה מעולה. כשהגיע זמן לחזור תפס אותנו גשם מטורף וגם הדרך חזרה לסאפה הייתה בעליה אז לקחנו מונית אופנוע וביקשנו שיוריד אותנו בשוק. עשינו קניות לשקשוקה ובערב הלכנו לשחק סנוקר. באותו יום היה  happy hour למי שמגיע עם חולצה לבנה.
היה אחלה ערב ומחר בתכנון טיול לטראסות אורז- אחד הדברים שמאפיינים את סאפה יותר מהכל -  ולכפרים שלאורך הדרך.
יום חמישי - אנחנו קמות ויורד מבול מטורף, אז תוכניות לחוד ומציאות לחוד וחזרנו להתכרבל. היום הזה עבר באווירה חורפית לגמרי עם הרבה קפה הפוך, ספרים, תשבצים ושוקולדים. אגב, יש הרבה מוצרים מיובאים בסאפה מכיוון שזה אזור ממש תיירותי. אחה"צ היינו חייבות להתאוורר וגם לא היה לנו חשק לבשל אז יצאנו עם נייר כסף והלכנו לחפש איזה דג כשר שיהיה אפשר לנשנש. חיפשנו וגם מצאנו! היה מעולה! תוך כדי ארוחת ערב אנחנו מתלבטות אם אנחנו יכולות לצאת לטיול ביום שישי מבחינת שבת ויוצאות לברר בסוכנות מתי אמורים לחזור. בעל הסוכנות מבטיח לנו שחוזרים עד ארבע וזה מספיק בשבילנו כדי להתארגן. על הדרך אנחנו פוגשות זוג ישראלים שזה מצרך נדיר פה ומשכנעות אותם להצטרף אלינו. הם כמובן משתכנעים.
יום שישי - אנחנו קמות ליום מקסים, מתארגנות ויוצאות לסוכנות להיפגש עם המדריכה. אנחנו קבוצה קטנה בסביבות 8 אנשים וזה נחמד. יש אפשרות לקחת יום טיול עם אחת הנשים או הנערות שמסתובבות ברחוב, זה כמובן יותר זול אבל הן לא דוברות אנגלית ובמקרה הזה היינו סקרניות לדעת קצת יותר על כל השבטים השונים שחיים באזור ועל המנהגים שלהם.
המדריכה שלנו mee מעידה על עצמה שהיא בת 20 אבל לנו היא נראת בת 12. מה שחשוב זה שהיא מעניינת ומדברת אנגלית מצוין!
הסיור כלל 3 כפרים, המון בוץ ולבושתנו בחורות מקומיות שעזרו לנו ללכת על הטרסות. מי שלא הלך על טרסה צרה, גבוהה ומלאת בוץ לא מבין.

 

המלווה שלנו מאחד השבטים מכינה תוך כדי הליכה חוטים מבמבוק שאחר כך נצבעים ומשתלבים בלבוש שלהם. שבטי ההרים מקיימים קשרי מסחר עם השבטים שבדרום סין ( חבל יונאן שקרוב לאזור הזה ) . אלו אותם מיעוטים אתניים שנמצאים בגבולות מדיניים שונים.
לקראת הסוף הדרך הפכה לקשה ופתאום משום מקום צצו לי שתי מלוות מקסימות שעזרו לי לרדת את סוף הדרך המחליקה וכמובן שחיכו בסוף לכסף שאותו נתתי להן בשמחה כי בלעדיהן מי יודע לאיזה תהום הייתי נופלת.
הגענו בחזרה לקראת ארבע וזה זמן מצוין למנוחת שבת. את יום שבת העברנו ברמי קלפים עם בעל המלון ובמוצ"ש עשינו קצת חשבונות כספיים לראות איפה אנחנו עומדות. יצאנו מותשות מעניינים מתמטיים ויצאנו לשתות משהו בפאב שהפך כבר להיות המקום הקבוע שלנו.

                                                                                
כל יום ראשון מתקיים בבא- קה (Bacha ) שוק של כל  השבטים באזור. שווה ביותר לתכנן את זמן השהות פה בצורה כזו שלא תפספסו את השוק הזה. המקום נמצא במרחק של 4 שעות נסיעה משגעת מסאפה וזה אחד השווקים הכי מדהימים שהייתי בהם. כל שבט לובש את הבגדים המיוחדים שלו וכל המשפחה מגיעה לכאן למכור את התוצרת שלה. השוק כל כך ססגוני ויש בו הכל: חפצי אומנות, פירות, ירקות, אוכל מקומי, חיות למכירה ומזכרות. בדרך חזרה עשינו עצירה בגבול עם סין
( בלאו קאי - איפה שתחנת הרכבת ) וכבר שם סימנתי את היעד הבא לטיול.

" שנה הבאה אנחנו בסין - בצד השני של הגבול "







 כשהגענו לסאפה הלכנו לעשות מסאג' כבקשתך. עשינו כתפיים, צוואר וגב . אי אפשר היה להגיד עליו שהוא היה עדין, אבל היה משחרר בטירוף, ונשארנו תחת הרושם שכל האזור הוא בעל השפעות סיניות. מחר אנחנו חוזרות להאנוי. הרכבת רק בשעות הערב אז אנחנו עושות צ'ק אאוט, משלמות ( ונהנות מהחשבון הקטן ) ומשאירות את התיקים במלון. העיניים לא שבעות מהמראות של סאפה ואנחנו רוצות לראות עוד, אז מכיוון שהזמן בכל זאת מוגבל היום אנחנו נכנסות לסוכנות וסוגרות על ג'יפ פרטי לכל מיני נקודות שבא לנו לראות: מעבר הרים קרוב, מפל מים נחמד ובעיקר אויר טוב, נוף יפה ואנשים ססגוניים. אנחנו מעבירות עוד קצת זמן בשוק המקומי וזמן לנסוע.

זהו... אנחנו נפרדות מסאפה שהייתה קסומה בעינינו. את שבטי ההרים אנחנו נמשיך לפגוש בצפון לאוס ובדרום סין עד אז אנחנו חוזרות ברכבת להאנוי.

טיול אופנועים והגעה להויאן - ויאטנם חלק ג'

אנחנו מתחילות להצפין. דרך אחת נוחה להתנייד בויאטנםזה לקחת אוטובוס עם כרטיס פתוח מהדרום לצפון. דרך שניה היא בטיול אופנועים עם הרבה גרסאות. אנחנו החלטנו לעשות טיול אופנועים של 3 ימים עם האיזי ריידר, ארגון של רוכבי אופנועים מנוסים שמוציאים טיולים מדאלאת ליום אחד ואפילו לשבועיים.
אחרי לילה ללא שנה ובילוי בשירותים שכלל כמעט התעלפות וכדור פחם של בעל הגסטהאוס טסנו לדאלאת וישר מהשדה אספו אותנו שני הנהגים שהעמיסו את התיקים הגדולים מאחורה והקפידו לכסות מהגשם ויצאנו לדרך.
אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר איזו חווית שחרור מטורפת עושה לי רכיבה על אופנוע. הדרך מדהימה, הנופים מטריפים ובדרך אנחנו עוצרים בכל מיני מפעלים מקומיים. אנחנו מטילות בכפרים שכוחי אל, לא רואות עוד תיירים חוץ מעצמנו ונהנות מהחברה של הנהגים שלנו.

אבל... מי שלא רגיל לאופנוע... לא יכול יותר לשבת על הישבן! מהר מאוד עשינו ישיבה קצרה וסיכמנו שהטיול הזה מתקצר ליומיים, זה מספיק מכובד.
את הלילה אנחנו מעבירות ב homestay בכפר ליד אגם שנקרא "לאק לייק". כאן אפשר לומר באמת: ברוכים הבאים למזרח. השירותים והמקלחת במרחק הליכה של 5 דקות וברז לשטוף פנים או כלים נמצא בחצר. הכל טוב, הכל יפה עד שצריכים לשירותים באמצע הלילה. בחצר יש מכל החיות ובשפע, ובחשיכה אנחנו נזכרות בכולם, בצפרדעים ובחזירים ועוד כל מיני, בעיה.
את היום השני העברנו בכיף ובערב יצאנו לשחק סנוקר עם הנהגים שהתגלו כשחקנים מקצועיים. סיכמנו שבבוקר המחרת אנחנו נפרדים והם מורידים אותנו בתחנת אוטובוס להויאן (hoian). עשינו תמונת פרידה והצלם שצילם כנראה ראה פעם ראשונה מצלמה.
קניתי כרטיסים ורק אז גיליתי שאנחנו הולכות לנסוע בתוך טרנזיט 12 שעות. ומילא זה אבל פתאום מוסיפים עוד שרפרף ועוד כיסא נמוך ומספר המקומות הוא ממש המלצה. פתאום מישהו מתחיל לצעוק עלינו ואני מנסה להסביר לו שידבר אנגלית, מה הוא חושב שאני דוברת ויאטנאמית, באמת. אחרי כמה דקות של צעקות נפל האסימון שהוא רוצה עוד כסף על התיקים שלנו - ממש תיקים בשר ודם.

הנסיעה הזו זכורה לשתינו כנסיעה הסיוטית ביותר שעשינו במזרח. אולי כי היא הייתה הראשונה הארוכה ואולי כי היה כ"כ צפוף, כ"כ חם, כולם מעשנים בפנים והמוזיקה מעצבנת. על תחילת הנסיעה זו שישבה ליד שמרית הקיאה את נשמתה, ישר דחפנו לה מגבונים וכדורים כדי שאנחנו לא נסבול כל הדרך. אבל מה שבאמת העלה לי את הפיוז ומזל שאני לא דופקת חשבון למנהגים השובניסטים של המקום זו העבודה שרוב העצירות הן קצרות וכל הגברים יורדים, עושים מה שעושים וחוזרים ואף אחת מהנשים לא יורדת. מזל שהיינו שם כי כל עצירה הנשים חיכו שנרד וירדו אחרינו.
לקראת סוף הנסיעה אנחנו מתחילות לברר מתי ואיפה אנחנו צריכות לרדת ואף אחד לא מבין אותנו. למזלנו עלה מבוגר שדיבר אנגלית ואמר לנו לרדת בצומת הבאה ולתפוס מונית להויאן. המוניות היחידות היו מוניות אופנוע אז עלינו וכרגיל שמרית החסירה פעימה פעם שניה.
הגענו להויאן בחושך, וכידוע לא באמת אפשר להתרשם בחושך ממקומות אבל הויאן נראתה כזו נעימה וכיפית והכי חשוב מפנקת בטירוף!
את המחיר של החדר הזה אי אפשר לשכוח. שילמנו 30$ בלבד עם ארוחת בוקר בשביל הפינוק הזה. מחוץ לחדר יש בריכה כיפית עם נוף לשדות האורז ושם גם הגישו את ארוחת הבוקר. חשוב להדגיש שבויאטנם אפשר לשלם גם בדולרים בכל מקום ( וכמובן שבבתי עסק כאלה גם באשראי ).

הגענו שפוכות מהנסיעה והדבר האחרון שהתחשק לנו לעשות זה להתחיל לבשל אז יצאנו לתור אחרי משהו שאפשר להפוך אותו לכשר וכמובן גם לחפש מישהו שיבין אותנו.
זו התוצאה המכובדת:

פילה טונה על מצע של עלי בננה

הויאן היא כפר אומנים מדליק שמשתרע משני צדדיו של נהר. ובשניה הפך להיות המקום הראשון בטיול שסימנו לעצמנו שיום יבוא ונחזור לפה שוב. המקום השני יהיה סאפה (sapa) שבצפון על הגבול עם סין. בעבר, זו הייתה עיירה צרפתית קולוניאלית והבתים שבה היום עדיין מהתקופה הזו.

חם פה מאוד והחלטנו להתנהל לפי השמש. הימים שלנו התחילו בשש בבוקר, שכרנו אופניים ורכבנו בכיף, עוצרות בדרך להתעמלות של בוקר ואח"כ לכוס קפה. אלו היו בקרים קסומים במיוחד. אחר כך הלכנו לתפור בגדים כמיטב המסורת המקומית - העיר הזו מלאה בחייטים וחשוב לבחור לפי המלצות וכמובן שלא חסר המלצות בעברית. את הצהריים העברנו בסתלבט מבורך בבריכה עם אננס וספר טוב ואחרי צהריים יוצאים לתיקונים של הבגדים ומתיישבים לשתות בירה. חוץ מבגדים יש רחוב שלם של תכשיטים וחפצי אומנות מכסף אמיתי וברמה גבוהה - ממש נחלת בנימין של ויאטנם - יש שוק מקסים וחוף ים משגע. סה"כ היינו פה 5 ימים והגיע הזמן להתקדם הלאה. התחנה הבאה שלנו היא האנוי (hanoi), עיר הבירה הצפונית והיותר אותנטית מסייגון אליה אנחנו טסות משדה התעופה הקרוב להויאן, מרחק של שעתיים, בהואה ( hue ) מה שמקצר את כל העסק ב -15 שעות לפחות. בויאטנם שווה להזמין טיסות פנים ועוד יותר שווה לעשות את זה מהבית ולעקוב אחרי מחירי הטיסות שיורדים באופן משמעותי מידי פעם. 

ניפגש בהאנוי ...

על נהר המקונג שם ישבתי גם כתבתי - ויאטנם חלק ב'

סוף העולם שמאלה. זו ההרגשה שמגיעים לעיר קנטהו בדלתא של המקונג.
נסיעה של 3 שעות מהתחנה המרכזית בסייגון אחרי חיפושים ארוכים בשביל שמישהו יסביר לנו מאיפה לוקחים את האוטובוס. אנחנו ממתינות וכולם מסתכלים עלינו, נו בסדר, לאט לאט נתרגל. באוטובוס חילקו מים ומגבונים לחים אבל לישון היה בלתי אפשרי, הצ'ופר של הנהג עובד שעות נוספות ובכל מיני מנגינות מיוחדות ומקוריות.
"נחתנו" בתחנה, משהו לא מהעולם הזה וכולם התנפלו עלינו להציע לנו טקסי. עשינו לעצמנו כלל מאותו רגע ועד היום שאנחנו הודפות את כולם, ממש מתעלמות, קונות שתייה ויושבות בצד להחליט. התפקסנו על מקום וחיפשנו מונית. כנראה שיש רק מונית אופנוע ובאין ברירה עלינו בנפרד ושמרית החסירה פעימה בפעם הראשונה.
לאט לאט אנחנו מגלות עד כמה הגסטהאוס שבוחרים הוא משמעותי בטיול. הגענו למקום מקסים! עם משפחה חמה ומדהימה והכל זרם בינינו בשניה. חדר בלי מזגן 4$ ועם 6$. כל פעם שאנחנו מתיישבות בסלון מדליקים בשבילינו את האור. בעלת הבית עזרה לנו להבין את המקום וישר יצאנו לסיבוב קצר. חצינו את הכביש והיינו מול המקונג!
הנהר הזה.... אין מילים שיתארו עד כמה הוא אימתני וזורם בעוצמה. הוא מתחיל בסין, עובר בתאילנד, בקמבודיה ונשפך בדלתא שכאן.
אחה"צ עשינו סדנת בישול משותפת עם בעלת הבית. שמרית ואני שומרות כשרות ולאורך הטיול בישלנו לבד, הפעם עשינו את זה במטבח של בעלת הבית. היא התלהבה ממה שהכנו ומדרך הבישול והסתקרנה מהתבלינים והתיבוליות שהבאנו מהארץ וישר ניגשה להכין לה ולמשפחתה ארוחת ערב עם תיבוליות של קנור וחוויאג' למרק.

היום השני שלנו בקנטהו התחיל מוקדם. יצאנו לשיט  ב 5:00 בבוקר. זה הזמן של השווקים הצפים אח"כ הכל נורא נורא חם. אז יש לנו מדריך דובר אנגלית וגם משיטה עם כוחות אין סופיים והרבה בננות. החוויה של השוק מדהימה כולם סוחרים על המים ותולים מקל כדי להציג את הסחורה שלהם. הנהר הזה הוא אין סופי ואני חושבת שרק איזה יובל קטנטן שלו יותר גדול מהירדן לכן באיזשהו שלב ביקשנו לחזור ולא המדריך ולא המשיטה הצליחו להבין איך משלמים ורוצים לחזור אז עוד קצת ועוד קצת ואחורה פנה.

מעשה ידינו להתפאר

 עצרנו לנוח בבית קפה מקומי ופה שותים את הקפה רק קר, קר ומעולה! ובלי חלב, גרסת אמריקנו עם הרבה קרח וארומה של וניל.
אחה"צ יצאנו להסתובב ומסתבר שהמקומיים פותחים פה שוק מדהים. מלא ירק, ירקות פירות, דגים ועוד כל מיני חיות למיניהן.
השווקים של ויאטנם מדהימים בעושר שלהם ואנחנו עושות קניות.
ארוחת ערב: אורז עם פטריות ודג חריימה מעולה ששמרית רק הסתכלה עלי מנקה אותו.
אנחנו סוגרות את היום הזה וגם סוגרות שבוע וכבר נדמה שעבר יותר... מחר חזרה לסייגון ומשם לדאלאת dalat בטיסה. שם אנחנו מתחילות טיול אופנועים של 3 ימים.

וויאטנם לאוס תאילנד 2010 חלק א'

סוף סוף התחלתי לכתוב!  שגעון הטיולים שהיה כ"כ הרבה שנים בחלומות ,עוד ממש מגיל צעיר, התחיל ב-2010 וממשיך עד היום... ההרפתקה הגדולה הזו לא הייתה מתאפשרת לולא חברה מקסימה שאיתה אני מטיילת כבר 4 שנים רצופות. שתינו באותו ראש, לשתינו נעצרת הנשימה מול פסגת הרים גבוהה, שתינו מחפשות את האותנטי,  מבינות שטיול טוב צריך לתכנן אבל מה שהופך אותו לטוב יותר זה כשלא נצמדים באדיקות לתכנון.  ובעיקר שתינו מרגישות שהרווחנו בדרך אנשים מקסימים ומיוחדים וגם כמה חברים טובים.
חלק מהעניין בטיולים האלה, זה לשתף בחוויות וגם קצת לחלוק מהניסיון, אבל במהלך השנה כשיש עבודה כנראה שלא ממש מוצאים זמן. אז השנה אני בשנת שבתון ומוצאת את הזמן להתחיל ולכתוב מהטיול הראשון.


החלטנו על חודשיים שמתחילים בתאילנד ומסתיימים בתאילנד: באמצע הכנסנו חודש בויאטנם ושבועיים בלאוס.
סגרנו  על טיסה דרך חברת התעופה של רויאל ג'ורדניאן עם קונקשן של 7 שעות והעברה למלון להמתנה ומשם טיסה של 9 שעות לבנקוק. ככלל, הטיסות עם החברות הערביות דרך ירדן, איסטנבול ודוחא עדיפות בעינינו מאלעל. זמני הטיסה קצרים יותר, המטוסים נוחים והשירות טוב יותר.
לקחנו לעצמנו כמה ימים של מנוחה אחרי שנה של עבודה ולפני שממשיכים לויאטנם ומצאנו מקום מתוק לישון בו : vila"
 cha cha" מלון בוטיק מקסים! עם בריכה פנימית ו - wifi בכל המלון.
יום שישי בבוקר הלכנו לטייל בצ'ינאה טאון שמאוד קרובה לאזור המטיילים, האזור מבלבל ויש בו המון אנשים. נכנסו עמוק פנימה אל תוך הרחובות וניסינו לקנות נעליים ללא הצלחה עד שבסוף קלטנו שהחנויות באזור מוכרות רק בסיטונאות. הסינים כמובן לא מדברים מילה באנגלית!! ( את זה חווינו שנה אח"כ לעומק בטיול שלנו לסין ).  אחרי התארגנויות לשבת הלכנו לתפילה ולארוחה בבית חב"ד. בית חב"ד בבנקוק הוא אחד המקומות היותר נעימים ומיוחדים להיות בו וכנראה שהאישיות של הרב נחמיה שעומד בראשה היא זו שעושה את ההבדל. את ארוחת שבת סיימנו בבית של הרב ב 1:00 בלילה.
מוצאי שבת, האוירה בקוואסן מדליקה ומעניין כמה דברים אפשר להספיק בערב אחד? דבר ראשון יצאנו לשתות, כי עוד לא הפסקנו להתלהב שהשתייה כ"כ זולה וישר אח"כ הלכנו לתפור בגדים אצל חייט הודי, לסיום עשינו מסאג' והלכנו לישון.
יום ראשון נסענו לעשות אומגות במרחק של שעתיים מהקוואסן והיה כיף מטורף ומשחרר - לא להפסיד ואפשר לעשות גם בצ'אנג מאי. מחר בבוקר יש לנו טיסה לסייגון אז אנחנו מנצלות את הזמן ומטיילות קצת ברחובות הסמוכים. הרבה מהמטיילים מסתפקים בשיטוטים בשני הרחובות העיקריים של הקוואסן או בנסיעה במונית למקומות המתויירים המומלצים. המלצה שלי היא לקחת את הרגליים ופשוט להסתובב ברחובות המקבילים, שם תגלו עולם אחר. בערב הלכנו למרכז למטייל כדי להשאיר תיק בשמירת חפצים עם הדברים שתפרנו. הכל יחכה בזול חודשיים, עד שנחזור.
יום שני בבוקר אנחנו משכימות ויושבות לשתות קפה עד שתגיע המונית שהזמנו לשדה.   ב -5:30 בבוקר הקוואסן לובש מראות אמיתיים של המזרח ונזירים עוברים כדי לקבל אוכל מבעלי העסקים. לנסיעה מצטרף תייר נוסף מאוסטרליה שלא מפסיק לדבר. הלו.... השעה 6:00 בבוקר, קצת רחמים.

נחנתנו בסייגון! איזו עיר מוטרפת, כולם על אופנועים וזה בלתי אפשרי לחצות פה את הכביש. ובכלל, לא פשוט לטייל לבד בויאטנם, זו מדינה קומוניסטית ושמרנית שלא פתוחה לתיירות עשרות שנים כמו תאילנד והאנשים שבה מחוספסים וחשדנים אחרי שנים של מלחמות קשות וצורות שלטון לא פשוטות. כמעט ולא פגשנו ישראלים ואלו שכן הגיע בטיול מאורגן. כל הנתונים האלו רק הופכים את ויאטנם למעניינת יותר ומאתגרת. האותנטיות לא נפגעת ואחרי שמחסומים יורדים אז קבלת הפנים בכל מקום חמה מאוד.
אחרי פרוצדורות ארוכות של הוצאת ויזה אנחנו בדרך לעיר. יש לנו את הכתובת של בית חב"ד אבל המבנה מוסתר ( ענייני קומוניזם ) ולכן קשה לאיתור.  מצאנו את השלט המוסתר וישר נכנסנו והזמנו המבורגר וצ'יפס.
בהמלצת הרב נסענו לאזור של המטיילים לגסטהאוס מקסים של ויאטנאמי פנסיונר . היינו אצלו כמה ימים טובים ובישלנו אצלו במטבח וככה התפתחו שיחות עמוקות ומעניינות ומסתבר שהוא פנסיונר של הצבא. אני בתור מורה להיסטוריה קפצתי על ההזדמנות ללמוד ממקור ראשון.
הרבה אנשים מגיעים לויאטנם והולכים לאתרים היסטוריים וזוחלים במחילות שבהם זחלו המורדים וזה טוב, ויאטנם מלאה היסטוריה אבל יותר מזה.. האנשים שחיים בה עדיין חיים ונושמים את העבר וגם מדברים עליו לכן המפגש הישיר עם האנשים הוא משמעותי ביותר. תעדיפו כמה שיותר אירוח בבתים ובמקומות אינטימים מאשר בבתי מלון.
קרוב מאוד למרכז המטיילים, במרחק הליכה קצרה ברגל יש שוק ענק! בשם בן טן Ben Thanh ויש בו הכל מכל , מזוחלים ועד סרטנים אבל המומחיות של הויאטנמים זה הקפה שלהם שהם טוחנים במקום במלא טעמים. מעולה!

החום ביולי היה לא נורמלי ופשוט החלטנו להתנהג כמו המקומיים ולקחנו אוטובוס לפארק מים קרוב .למצוא את קו האוטובוס לא היה משימה פשוטה בכלל ודרש בירורים ערב קודם, אבל... בסוף הגענו למקום הנכון. פארק המים שווה ונהנו בו מכל רגע.
בערב שבת החלטנו ללכת לבית חב"ד שהיה מאוד קרוב ובבוקר לאכול בחדר אז שמרית הלכה לעשות קניות ותפס אותה גשם מטורף אז מצאתי אותה חוזרת עם טקסי אופנוע שבדרך כלל מאוד מלחיץ אותה במיוחד כשאנחנו לוקחות שניים כאלה לחוד. בית חב"ד בסייגון קטן ואינטימי ומשרת בעיקר בעלי עסקים באזור וקצת מטיילים, לכן הייתה ארוחת שבת כיפית ונעימה ממש כמו שולחן שבת בבית.
שבת עברה ואחרי בירורים אינסופיים וקצת חשש אם נגיע למקום הנכון ( קודם שנגיע לתחנת אוטובוס הנכונה ) החלטנו שאנחנו יורדות לבד לדלתא של המקונג.