לאן טסים הפעם?
אולי נגוון?
זה ברור שיש עוד מקומות בעולם כן? כן.
קניתי לונלי פלנט של דרום אמריקה, קראתי וקראתי ממרץ ועד מאי והזמנתי כרטיס להודו.
זהו, זה מה שאני רוצה, לא מתנצלת ולא נלחמת. כשארגיש שמיציתי אחפש יעד אחר.
הרבה אופציות בתוך הודו עלו על הפרק ואחרי הרבה ברורים מעמיקים נפסלו בגלל תנאי מזג האוויר, בכל זאת, שוב יולי אוגוסט וזה זמן המונסונים.
אז החלטנו לחזור לחבל לאדאק ( Ladakh ) - הממלכה ההררית והקסומה של הודו. זו שטיילנו בה לפני חמש שנים וממש לא הספיק לנו. ההתנהלות פה לא פשוטה, אין כמעט אוטובוסים מקומיים מה שהופך אותנו לתלויים במטיילים אחרים וברצונות שלהם + חשש לטיול שנתי. יש צורך להוציא פרמיט ( אישורי מעבר ) לכל יעד שקרוב לגבול עם מדינה כלשהי והגבהים פה מסחררים. אבל הפעם אנחנו לא ממהרות ואת עיקר הטיול אנחנו רוצות לעשות כאן מה שאומר שיש לנו סבלנות לחכות לאנשים הנכונים. יש התרגשות באוויר וציפייה גדולה לראות שוב את העוצמות של הטבע פה.
אחרי 4 טיסות על קו ישראל - לרנקה - דוחה - דלהי - לה ( Leh ) בירת לאדאק , אנחנו מותשות. את ההתאקלמות לגובה אנחנו כבר מכירות - שמרית מתקשה קצת ואצלי הכל בסדר. אחרי לא מעט חיפושים ברחוב צ'נגספה ( Changspa ) - רחוב המטיילים הראשי וגם האזור הכפרי והשקט של לה- מצאנו את עצמנו בגסטהאוס מקסים, עם חצר מטופחת, חדרים בעיצוב טיבטי, נוף להרים ומשפחה חמה. הנחנו לגוף קצת וישנו.
למרות העייפות נכנסנו לסוכנות של טאשי ( זכור לטובה מהטיול הראשון ) ועשינו קצת בירורים לגבי כל הדברים שרצינו לעשות ( בעיקר עצמאית ) וגם לקבל קצת מושג לגבי עלויות. לטאשי יש סבלנות אינסופית ולמרות שהסוכנות מלאה הוא פותח מפה ועונה על כל השאלות שלי. לסגור טיול ליום ראשון זה מוקדם מידי מבחינת ההתאקלמות לגובה, כל מקום מרוחק שנבחר לטייל בו יעבור את גובה 4000 מ' ואנחנו מחליטות להוציא פרמיט ביום ראשון ולראות לאן הוא ייקח אותנו ביום שני - ז"א את מי נפגוש כדי לטייל ביחד.
יום שישי היום ואנחנו עוצרות לקנות קצת פירות ונשנושים לשבת וגם לברר מה קורה בבית היהודי? יש? אין? ארוחות שבת? אולי נצטרך עוד לבשל. את פנינו קידם שלט "בית ליבא - בית ליצירה יהודית ". מסתבר שהמקום שינה קונספט ושיש כזה דבר בית ליבא גם בארץ. מאיה ואייל כהן הגיעו לכאן לשלושה חודשים והצליחו ליצור משהו אחר, מיוחד ובעיקר עם הרבה מוזיקה טובה. אז לה מפוצצת בישראלים וככה גם בית ליבא, ובכל זאת שבת הייתה נעימה וכיפית. כרגיל, אני מבינה שהכל תלוי באווירה של מי שמנהל את הבית ובחברה שמגיעים ואין שום קשר למקום פיזי או לעניינים חומריים כאלה ואחרים.
שבוע חדש מתחיל ואני כל כך מקווה שהקרמה תהיה לטובתנו! אני רוצה כבר לצאת לטבע ולמרחבים העצומים. אז אחרי קפה שחור בחצר של הגסטהאוס אנחנו מגיעות לסוכנות של טאשי להוציא פרמיט אבל יותר חשוב מזה, לפגוש אנשים. הסוכנות מלאה ואנחנו מתחילות לברר עם כולם מי נוסע ולאן. החיישנים שלנו מתבייתים מאוד מהר על מיכל ואמיר שנראים לגמרי מביני עניין ואחרי 10 דקות ארבעתנו מבינים שאנחנו רוצים את אותם הדברים: לנסוע לעמק נוברה
(Nubra Valley) ולהיות יומיים בכפר טורטוק (Turtuk) והכי חשוב, אנחנו רק ארבעתנו בג'יפ - מצרך ממש נדיר!
סגרנו לצאת מחר, מוקדם בבוקר ובינתיים יש עוד יום שלם לפנינו. העיניים רוצות לבלוע הכל, את מה שהשתנה ומה שמוכר. אז מה באמת השתנה כאן ומה נשאר אותו דבר? בכל המזרח ובפרט בהודו הדבר הראשון שמשתנה במהירות האור זו הטכנולוגיה - הקשר לעולם. לפי 5 שנים הייתה פה סוכנות אחת עם אינטרנט ווויפי רק בשעות הערב. היום, יש אינספור סוכנויות ווייפי בכל גסטהאוס ובכל מסעדה. שירותי התיירות תמיד משתפרים, הרחוב הראשי של העיר הפך למדרחוב יפה והקפה יותר איכותי. אבל.. כמובן שיש גם יותר צפיפות, יותר תיירים ויותר זיהום אוויר. זה תמיד בא ביחד. ובכל זאת מה סוד הקסם של הלדאקים? פשוט, יש להם אופי! אין פה מבני בטון מכוערים רק כדי לבנות מהר, הבנייה נשארת באותו סגנון טיבטי יפיפה ואף אחד לא משנה כלום מאורח חייו בשבילי או בשביל כל תייר אחר. הגסטהאוסים נשארים באווירה ביתית והכל שקט, המקומיים מאירי פנים, נעימים ולא מפסיקים לחייך - תוך כמה ימים המקום הופך לבית וכל מוכר מקדם את פני בג'ולי - ברכת השלום הלאדאקית. והכי חשוב- ההפסקות חשמל נשארות עניין שבשגרה כדי להזכיר לנו בכל זאת איפה אנחנו מטיילות.
אולי נגוון?
זה ברור שיש עוד מקומות בעולם כן? כן.
קניתי לונלי פלנט של דרום אמריקה, קראתי וקראתי ממרץ ועד מאי והזמנתי כרטיס להודו.
זהו, זה מה שאני רוצה, לא מתנצלת ולא נלחמת. כשארגיש שמיציתי אחפש יעד אחר.
הרבה אופציות בתוך הודו עלו על הפרק ואחרי הרבה ברורים מעמיקים נפסלו בגלל תנאי מזג האוויר, בכל זאת, שוב יולי אוגוסט וזה זמן המונסונים.
אז החלטנו לחזור לחבל לאדאק ( Ladakh ) - הממלכה ההררית והקסומה של הודו. זו שטיילנו בה לפני חמש שנים וממש לא הספיק לנו. ההתנהלות פה לא פשוטה, אין כמעט אוטובוסים מקומיים מה שהופך אותנו לתלויים במטיילים אחרים וברצונות שלהם + חשש לטיול שנתי. יש צורך להוציא פרמיט ( אישורי מעבר ) לכל יעד שקרוב לגבול עם מדינה כלשהי והגבהים פה מסחררים. אבל הפעם אנחנו לא ממהרות ואת עיקר הטיול אנחנו רוצות לעשות כאן מה שאומר שיש לנו סבלנות לחכות לאנשים הנכונים. יש התרגשות באוויר וציפייה גדולה לראות שוב את העוצמות של הטבע פה.
 |
| תצפית מהמנזר בכפר טיקסי |
אחרי 4 טיסות על קו ישראל - לרנקה - דוחה - דלהי - לה ( Leh ) בירת לאדאק , אנחנו מותשות. את ההתאקלמות לגובה אנחנו כבר מכירות - שמרית מתקשה קצת ואצלי הכל בסדר. אחרי לא מעט חיפושים ברחוב צ'נגספה ( Changspa ) - רחוב המטיילים הראשי וגם האזור הכפרי והשקט של לה- מצאנו את עצמנו בגסטהאוס מקסים, עם חצר מטופחת, חדרים בעיצוב טיבטי, נוף להרים ומשפחה חמה. הנחנו לגוף קצת וישנו.
 |
| Rainbow guesthouse |
למרות העייפות נכנסנו לסוכנות של טאשי ( זכור לטובה מהטיול הראשון ) ועשינו קצת בירורים לגבי כל הדברים שרצינו לעשות ( בעיקר עצמאית ) וגם לקבל קצת מושג לגבי עלויות. לטאשי יש סבלנות אינסופית ולמרות שהסוכנות מלאה הוא פותח מפה ועונה על כל השאלות שלי. לסגור טיול ליום ראשון זה מוקדם מידי מבחינת ההתאקלמות לגובה, כל מקום מרוחק שנבחר לטייל בו יעבור את גובה 4000 מ' ואנחנו מחליטות להוציא פרמיט ביום ראשון ולראות לאן הוא ייקח אותנו ביום שני - ז"א את מי נפגוש כדי לטייל ביחד.
יום שישי היום ואנחנו עוצרות לקנות קצת פירות ונשנושים לשבת וגם לברר מה קורה בבית היהודי? יש? אין? ארוחות שבת? אולי נצטרך עוד לבשל. את פנינו קידם שלט "בית ליבא - בית ליצירה יהודית ". מסתבר שהמקום שינה קונספט ושיש כזה דבר בית ליבא גם בארץ. מאיה ואייל כהן הגיעו לכאן לשלושה חודשים והצליחו ליצור משהו אחר, מיוחד ובעיקר עם הרבה מוזיקה טובה. אז לה מפוצצת בישראלים וככה גם בית ליבא, ובכל זאת שבת הייתה נעימה וכיפית. כרגיל, אני מבינה שהכל תלוי באווירה של מי שמנהל את הבית ובחברה שמגיעים ואין שום קשר למקום פיזי או לעניינים חומריים כאלה ואחרים.
 |
| הירקן המקומי |
(Nubra Valley) ולהיות יומיים בכפר טורטוק (Turtuk) והכי חשוב, אנחנו רק ארבעתנו בג'יפ - מצרך ממש נדיר!
 |
| הקרדונג לה - מעבר ההרים בדרך לעמק הנוברה |
סגרנו לצאת מחר, מוקדם בבוקר ובינתיים יש עוד יום שלם לפנינו. העיניים רוצות לבלוע הכל, את מה שהשתנה ומה שמוכר. אז מה באמת השתנה כאן ומה נשאר אותו דבר? בכל המזרח ובפרט בהודו הדבר הראשון שמשתנה במהירות האור זו הטכנולוגיה - הקשר לעולם. לפי 5 שנים הייתה פה סוכנות אחת עם אינטרנט ווויפי רק בשעות הערב. היום, יש אינספור סוכנויות ווייפי בכל גסטהאוס ובכל מסעדה. שירותי התיירות תמיד משתפרים, הרחוב הראשי של העיר הפך למדרחוב יפה והקפה יותר איכותי. אבל.. כמובן שיש גם יותר צפיפות, יותר תיירים ויותר זיהום אוויר. זה תמיד בא ביחד. ובכל זאת מה סוד הקסם של הלדאקים? פשוט, יש להם אופי! אין פה מבני בטון מכוערים רק כדי לבנות מהר, הבנייה נשארת באותו סגנון טיבטי יפיפה ואף אחד לא משנה כלום מאורח חייו בשבילי או בשביל כל תייר אחר. הגסטהאוסים נשארים באווירה ביתית והכל שקט, המקומיים מאירי פנים, נעימים ולא מפסיקים לחייך - תוך כמה ימים המקום הופך לבית וכל מוכר מקדם את פני בג'ולי - ברכת השלום הלאדאקית. והכי חשוב- ההפסקות חשמל נשארות עניין שבשגרה כדי להזכיר לנו בכל זאת איפה אנחנו מטיילות.
 |
| נשים מקומיות בחצר המ |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה