השילוש הקדוש - באגסו דרמקוט מקלוד

לכתוב על שבועיים בדרמסאלה זה לא דבר פשוט.
מילים כמו " הימים עברו מהר מידי "  , "אני לא מצליחה לעקוב" או " אני ממש מבולבלת" קפצו לי מתוך היומן כשניסיתי להיזכר. כמו הרבה מקומות בהודו גם דרמסאלה היא יעד חובה שנוי במחלוקת. כולם מגיעים לפה כי צריך, כי זה חלק מהמסלול אבל לא ממש כולם מתחברים. עודף החוגים והקורסים שיש למקום להציע וחגיגת השלטים בעברית מוציאה מאנשים את הציניות שבהם.

אני טוענת שבכל מקום אם רק מרימים טיפה את הראש או מסובבים אותו שמאלה וימינה יש טבע חזק וכפר חי ונושם. כל המקומות המתוירים בצפון הודו הם חלק מכפרים ולא מנותקים בכלל מההוויה של המקום. בבאגסו ( Bhagsu ) צריך לטפס קצת לאפר באגסו כדי להרגיש את זה או ללכת למפלים

ובדרמקוט צריך פשוט לחיות אצל אחת המשפחות ורק לרצות להתעניין קצת. ובכלל תלוי מאיפה באתה ולאן אתה הולך - המשפט שתקף בחיים שלנו תקף גם כאן. בשבילי, שבועיים בלוקאלים ברחבי ספיטי קינור וכמה ימים טובים בואשישט היו סיפוק עצום ומדרמסאלה רציתי משהו אחר. לא הגעתי אליה מלכתחילה כדי להתנתק ואולי בדיוק הפוך.. כדי להתחבר להרבה דברים. בין הפלאפל של דודו לקפה שחור בגסטהאוס של הסקאיי פאי ( Sky pie ) מצאתי מורים מוכשרים מלאים בסבלנות ובאהבה למה שהם עושים, מסבירים בצורה ברורה והכי חשוב מלמדים עם חיוך.

אז, כשמאפשרים למקום את הזמן שלו מקבלים מן תערובת נעימה כזו של עשייה עם חוסר תכנון. מן מצב כזה שמאפשר לנפש ללמוד הרבה דברים ובאותו זמן להרפות ולקום להרבה ימים גשומים של ארוחות בוקר ארוכות, מפגשים מבורכים, מסאג'ים, הרבה תה וספרי קריאה.

ובאמת ככה התחלקו הימים, חלקם היו עמוסים והלו"ז היה צפוף ובחלקם לא זזנו יותר מידי - הכל פשוט הגיע אלינו.
יום ראשון בבוקר, התיישבנו לקפה שחור ובהיינו בלוח מודעות: מי מלמד יוגה טוב? איפה כדאי לעשות מדיטציה? כדאי בכלל לעשות מדיטציה?
שמרית רוצה ללמוד צורפות, אני רוצה לנגן על משהו אבל לשתינו ברור שאנחנו מאוהבות באוכל ההודי ורוצות ללמוד לבשל כמה שיותר. כמובן שהרבה חלומות השארנו לפעמים הבאות.

מתאמנת בחדר

הלוז צפוף אבל ממש לא מחייב:
13:00 - 17:00 - שמרית בצורפות
15:00 - 17:00 - אני בחליל
17:00 -19:00 - לומדות לבשל

בין כל אלה לא וויתרתי על יוגה ולא על מדיטציה וזו לא משימה פשוטה כי יש כאן אינסוף מורים ואינסוף שיטות.
בחרתי לא ללכת למרכז טושיטה, זה הרגיש כבד ומחייב ומצאתי בסקאי פאי מדיטציית ריקוד שהייתה מושלמת בשבילי להתנסות ראשונה. קצת ברגוע וקצת בריקוד, קצת מכל מיני.
למרות הכל, הבקרים פה היו הדבר האמיתי. משום מה לא הרגשתי את זה בשום מקום אחר, אולי כי כאן היינו שבועיים שלמים? לא יודעת. אבל כאן קמתי לשקט ולמרחבים שנפתחו מולי ואחרי כוס קפה ומוזיקה מצאתי את עצמי מתפללת ליד בעל הבית שבדיוק הניח מנחה במקדשון של הבית. זו הפעם הראשונה שיצא לי להגיד בפה מלא תודה. שאני כאן.

הנוף מהחצר של הגסטהאוס

באחד הבקרים ביקש מאיתנו בעל הבית את המוצ'ילה הגדולה של שמרית וגם שנשגיח על אמא שלו ונבדוק כל ערב שהיא בסדר. הוא הסביר שהוא עולה לרגל למקדש חשוב בעמק צ'מבה ( Chamba) ושיחזור עוד 3 ימים. יום שישי בבוקר, דפיקה על הדלת. לפני שהספקנו להבין מה קורה כל אחת מאיתנו קיבלה כדור של סולת שבירך הבבא במקדש של עמק צ'מבה, חיוך גדול, שתי ידיים על הראש וברכה מעומק הלב לזיווג. ככה סתם, אלפי קילומטרים מהבית, מישהו טורח לתחזק את עולם הברכות והזיווגים שלנו.
אחרי שבועיים בדרמקוט ואחרי כמעט חודשיים באזורים ההרריים של ההימלאיה, בין תרבויות שונות אנחנו רוצות להרגיש קצת את הודו של הגנגס. זו לא החלטה פשוטה, שתינו לא סובלות חום ורישיקש אמורה לבעור באוגוסט. למרות זאת החלטנו ששלושה ימים זה לא נורא ואפשר להתמודד העיקר שנחווה קצת גם מזה.
הפרידה מדרמסאלה השאירה אותי מלאה. ניסיתי דברים והבנתי מה כן ומה לא. חזרתי עם טעמים חדשים בפה שאני לא מפסיקה להכין בבית.

  dal makhani and momo

למדתי מה זה סבלנות באמת. המונסונים פה, עוד לא נראו כמותם והם מביאים איתם גם הפסקות חשמל ארוכות. וכשאין ברירה אז אין ברירה. לפי דעתי אי אפשר להסתובב פה בלי ספר \ יומן כתיבה - חבילת קלפים או כל דבר אחר...
הלכתי המון, בכל יום שיצאה השמש. למפלים של באגסו, על השביל בין באגסו לדרמקוט ואין סוף פעמים מדרמקוט למקלוד וממקלוד לבאגסו.

ובאוטו מתנגן לי דיסק קבוע מלא בשירים ובמנטרות הודיות שקיבלתי מהבעלים של היוניטי פיצה - מסעדת הבית הצמחונית בבאגסו. מוזיקה משמרת זיכרונות.

כשהודו פוגשת את טיבט... מואשישט לדרמסאלה

" אני עדיין בואשישט מכאן אסע לוראנסי

אולי אלמד שם סיטאר או מחול הודי קלאסי... " ( אהוד בנאי, כמו ציפור ושרה )

הרגליים שלי משתלבות מצוין בירוק ירוק הזה

אני עדיין בואשישט ( Vashisht ). הכפר הזה קטן, שקט ועדיין שומר על האותנטיות שלו. לקחנו גסטהאוס הכי גבוה שאפשר בהמלצתה של ציקי וקמנו בבקרים לאינסוף ירוק ופסגות מושלגות. מתוך הכפר יוצא שביל של חצי שעה למפלים שעובר דרך הבתים של הכפר וביער. המפלים יוצרים בריכות צלולות צלולות ופשוט כיף להעביר פה את הבוקר. אבל לפי דעתי גולת הכותרת של המקום זה המעיינות החמים שיש בתוך המקדש. המים החמים נפרדים לנשים וגברים ובחוץ אפילו משמשים לכביסה. החוויה הזו הייתה מדהימה ועצם העובדה שהמעיינות היו בתוך המקדש אבל פתוחים לכיפת השמיים רק העצימו אותה. כל נשות הכפר באות לפה בתכלס כדי להתקלח וכל אחת מגיע עם נטלה וסבון והן לא מפסיקות לקרצף את עצמן. אנחנו מצטיידות כמו כולן ויושבות מתחת לברזים להתקלח. אני נכנסת למים החמים ושמרית נשארת מתחת לברזים כי הבריכה ממש ממש חמה!
השעה 21:00 וכל הגוף שלנו רגוע. אנחנו מתיישבות לשתות צ'אי ולהרים טלפונים הביתה.

אסור לצלם! אז שמרית מציירת

בוקר חדש. אין תוכניות מיוחדות וזה הקסם של המקום. אנחנו מכינות קפה ומתיישבות במרפסת, הכפר מתעורר, הילדים הולכים לבית ספר, הנשים מכבסות והפרות מרעישות. בין כל הקולות האלה אפשר לשמוע תופים וחצוצרות. הספקנו כבר ללמוד דבר או שניים עד עכשיו והבנו שיש טקס בכפר. כולם מתאספים ברחבה שליד המקדש ומתיישבים בכניסה לחנויות ועל כל מדרגה פנויה. את האלה הוציאו מהמקדש עם תופים וחצוצרות כמיטב המסורת ואחרי טקס תפילה לא קצר בכלל קישטו את הכבשה והובילו אותה לשחיטה. זה כמובן השלב שעזבנו.

מרכז הכפר

אחרי כמה שעות הכפר נרגע מהטקסים ומזרם התיירים ששטף את המקום וחזר למצב הנינוח שלו.

ביום חמישי קמנו למזג אויר מעולה והחלטנו ללכת למפלים. בהודו כמו בהודו עצר אותנו שלט שביקש לשמור על השקט כי זה אזור מדיטציה וכמובן שיש גם כלל כזה, שהאוכל הכי טוב פוגש אותנו בדרכים. עצרנו באיזו מרפסת מאולתרת ואכלנו את אחת ממנות הטאלי המשובחות שטעמנו, מאלה שהטעם נשאר לעוד הרבה זמן.

הבריכות היו ריקות ונשארנו כמעט שעתיים עם מוזיקה טובה וספר. בחזור, בהחלטה של רגע, החלטנו להמשיך עם השביל למטה ולחזור בדרך אחרת לואשישט. בדרך עברנו בשלוחה קטנה של הכפר ליד חבורת נשים שבדיוק עשתה כביסה וכשהגענו לכביש חיכתה לנו הליכה של שעה במקביל לנהר ולחנויות הציוד לרפטינג. אז יצרנו לעצמנו מיני מסלול מעגלי וחזרנו לכפר.

כביסה במים חמים

לפני שעלינו לחדר נכנסנו לסוכנות וקיבלנו עוד החלטה מהירה. מחר יום שישי ולשתינו לא התחשק לעשות עוד שבת במנאלי. בקאסול מתוכננת מסיבה גדולה אז אנחנו רוצות בדיוק את מה שרחוק משם. השעה 14:00 ויש כרטיסים לסמי סליפר שיוצא ב 19:00 ממנאלי לדרמסאלה ( Dharamsala ) תוך שעה נפרדנו מואשישט המקסימה שנתנה לנו להיות חלק מהכפר ומהטבע, אספנו את התיקים הגדולים מבית חב"ד, אכלנו ועשינו סיבוב פרידה ממנאלי. שמרית אספה את העליוניות שהיא תפרה, אחר כך התיישבנו בדילן לקפה הפוך ובסוף נפרדנו מציקי בבית הישראלי.

יומן הדרכים שלנו כלל עד עכשיו מיניבוס של 20 שעות מלה למנאלי, פה ושם ריקשות מקומיות, ג'יפ אחד חזרה מספיטי למנאלי והרבה הרבה לוקאל באס ברחבי ספיטי קינור.  עכשיו ההתרגשות בשיאה - הסמי סליפר הראשון שלנו וזמן הגעה משוער אחרי 10 שעות.







הגענו עם ריקשה לתחנת האוטובוס ואחרי שהנחנו את התיקים הגדולים בתא המטען הספקנו ללכת לשירותים פעמיים עד שהאוטובוס יצא. הנסיעה הזו הייתה ממש בסדר וכמובן שמי שהיה בקבינה עם הנהג יחלוק עליי. אז אני בוחרת להתייחס רק לנוחות ולא לבטיחות אחרת צריך להתנהל בצפון הודו רק עם ג'יפים. אז האוטובוס היה נוח, חוץ מכמה דליפות מים מהמונסונים שבחוץ והיו מונסונים! עצרנו כמה וכמה פעמים: בבונטהר כדי לאסוף את כל מי שמגיע מקאסול ו.. שירותים. אח"כ ארוחת ערב ו... שירותים, באמצע הלילה עצרה אותנו מפולת סלעים כמעט שעה ו... שירותים. לפנות בוקר עצרנו לתדלק ולשירותים ובסוף ב 6:00 בבוקר האוטובוס עצר בתחנת האוטובוסים במקלוד גאנג' ( Mcleod ganj ) מקום משכנו של הדלאי למה. 

את פנינו קידם גשם מטורף! כיאה למקום מסתבר. כל האזור נחשב לאחד הגשומים בהודו ואכן זה כך. לקחנו מונית לדרמקוט שעל פי ההמלצות אמורה להיות הכפרית, השקטה והפתוחה לנוף מבין שלושת הכפרים שיש פה: מקלוד, דרמקוט ובאגסו. דרמסאלה זו עיר הודית טיפוסית שנמצאת למרגלות שלושת הכפרים האלו. יש חלוקה מאוד ברורה, כל האירופאים נמצאים במקלוד והישראלים בדרמקוט ובבאגסו שבה מתקיימים עיקר הקורסים למיניהם. 

דרמקוט

הכפר שומם בשעה הזו ואנחנו מתחילות ללכת בגשם עם התיקים לגסטהאוס שקיבלנו עליו המלצה. הצ'יל האוס נמצא בסוף השביל וליד בית חב"ד, הוא קטן ואינטימי עם 4 חדרי שינה ומקדש משפחתי קטן בחצר מה שאומר שהתחמקנו מחדרי הקיבוץ שפזורים בכפר. במרכז חיה המשפחה מה שהפך את כל השהייה במקום לאחרת לגמרי. למזלנו נשאר חדר אחרון בשבילנו והחיבור שהיה לנו לבעל הגסטהאוס ולמקום היה מיידי, מה שמוכיח שאלו הדברים שחשובים באמת כי החדרים לא משהו בכלל. נשכבנו לישון קצת וקמנו למזג אויר יותר טוב.

Chil House

יום שישי היום - לא היו לנו הרבה התארגנויות לשבת כי בית חב"ד סמוך אלינו אז מיד רצינו לטייל ולראות את האזור. ירדנו ברגל למקלוד ונדבקנו לאיזה נזירה כל הדרך מאימת הקופים שביער. מקלוד הייתה אהבה ממבט ראשון, בשביל שתינו. והחלק היפה הוא שהכל בעיני המתבונן. יש כאלו שיתארו אותה כעיירת פליטים מוזנחת ומלאת זבל ( מה שעובדתית נכון ), אני ראיתי טיבטים, שממילא אני מאוהבת בהם, כפר מיניאטורי עם שני רחובות מרכזיים ומקדש יפה באמצע. חנויות יפות ומיוחדות במה שיש להן להציע: קערות טיבטיות, מנדלות יפות, שמנים טבעיים, נרות ריחניים, תכשיטים טיבטיים, תיקים עבודות יד ושאלים מצמר יאק.

אוכל צמחוני טוב שכולל מומו - הגרסה הטיבטית לדים סאם ומרק טופקה מלא בירקות, שום ואטריות תוצרת בית , במקומות שיותר נקיים מהסטנדרט ההודי הקלאסי ומותאמים לתייר האירופאי. 

אבל מעל הכל יש במקלוד אוירה רוחנית. נדמה שכולם עסוקים במשהו, בשיחה רצינית בבית קפה על שלום עולמי, בודהיזם והעם הטיבטי. במפגש עם נזירים במקדש של הדלאי למה, במדיטציה במרכז טושיטה או בכל קורס אחר שאמור לקדם את הנפש שלנו למקום טוב יותר. כיאה להודו בכלל ולבודהיסטים בפרט כולם גם מחויכים.

פתאום צדה את עינינו חנות גדולה ומושקעת של ההימלאיה, חברת הקוסמטיקה של הודו. החלטנו שחווית הקנייה פה תהיה יותר נעימה מאשר בחום של דלהי וכל אחת מאיתנו חזרה עם ארגז שלם לחדר. קנינו לפחות 20 מוצרים כל אחד במחיר של סבון פנים וקרם לחות בארץ. מיותר לציין שלסופר פארם אני לא נכנסת בשנים האחרונות וכל שנה אני חוזרת עם מוצרים חדשים.

Himalaya store

שבת הייתה בנוהל הרגיל, בערב יש המון אנשים ובבוקר שולחן או שניים. בית חב"ד בדרמקוט עצום ובנוי כמו הבית של הרבי בניו יורק אבל קשה לי לומר שהתחברתי, לא לסגנון ולא לרמת המוזנחות של המקום ולא באמת חזרנו לשם. ובכל זאת שבת עברה בטוב, הכרנו אנשים חדשים, קראנו ספר ושתינו הרבה hot lemon ginger tea המשקה האולטימטיבי של צפון הודו ובטח תרופה בדוקה להצטננויות של דרמסאלה.

להלן המתכון למי שבארץ: מים חמים, רצועות חתוכות של ג'ינג'ר לפי הטעם ( יותר מידי ג'ינג'ר יהפוך את התה לחריף), דבש, פלח לימון או קצת לימון סחוט. את הג'ינג'ר רצוי לשמור בפריזר ככה הוא נשמר להרבה זמן וגם קל יותר לחתוך אותו ככה.

מי שכמובן נמצא בהודו אין לו שום סיבה להתאמץ וכל מה שהוא צריך לומר זה:  

" ...Excuse me can i get hot lemon ginger tea "  לשלם 20 רופי , שווה ערך לשקל וקצת ולהיות מבסוטים. 

מדגמנות תה

"אני עדיין בואשישט מכאן אסע לוראנסי
 אולי אלמד שם סיטאר או מחול הודי קלאסי... "

אז לוראנסי לא הגעתי, במקום זה אני כאן בדרמסאלה.
למדתי חליל ולא סיטאר ואת המחול החלפתי בשירת מנטרות עם אניטה.
שבועיים קסומים ולא מתוכננים בכלל בדרמקוט שלא ברור לי איך הם נגמרו כל כך מהר.