מחוז גאנסו. רק הקריאה על האזור הזה הדליקה לי את הדמיון. אזור מבודד, מאוכלס ברובו ע"י טיבטים. שני היעדים המרכזיים במחוז הם שיאחה( Xiahe) ולנגמוסי (Langmusi). התיאורים של המקומות האלו נשמעו לי כאילו לקוחים מעולם אחר: מרחבים, כרי דשא אינסופיים, אוהלים מסורתיים, מקדשים טיבטים ענקים, קבורת שמים וטיפוסים ססגוניים. המציאות הפעם עלתה על כל דמיון.
היעד הראשון שלנו במחוז זו שיאחה אבל עיכוב בטיסה הוביל אותנו ליום ארוך ומלא בחוויות שרק בסופו הגענו לשיאחה. בירת מחוז גאנסו היא לאנזו ( Lanzhou) אליה יש טיסות משיאן וכרטיסים הזמנו במחיר מגוחך עוד בארץ. כשהגענו לשדה התברר שיש עיכוב קל בטיסה שהפך להיות עיכוב משמעותי של שלוש שעות. אני כבר ידעתי שאחרי שננחת, אוטובוסים לשיאחה כבר לא יהיו בנמצא. העברנו את הזמן בשיחה עם סטודנט סיני שהיה מת לתרגל את האנגלית שלו ולא הפסיק להגיד לנו כמה שהוא מעריץ את מדינת ישראל, לדבריו אנחנו אומה אדירה. נפרדנו עם הזמנה לביקור בית בשנחאי ועלינו לטיסה. עכשיו התפנינו לדון באפשרויות שלפנינו ובתור התחלה החלטנו שבלאנזו אנחנו לא נשארות. התיאורים על העיר הזו לא עשו לנו חשק למרות שיש אנשים שבאים לפה בשביל לראות את "מערות אלף הבודהה" אבל אף אחד לא ממליץ לישון פה.
יצאנו מהשדה "חמושות" בשיחון עברי סיני ותוך 10 שניות מצאנו את עצמנו מוקפות בחמישה גברים שמנסים להבין מה אנחנו רוצות. בדרך כלל מה שקורה זה שיש אחד שקצת מבין עניין וכל השאר רק בוהים וצוחקים. אי אפשר לומר שזו סיטואציה ממש נעימה, אנחנו נמצאות באזור לא מתוייר, אין כאן דוברי אנגלית וזו סין. בסוף הצלחנו לחבר משפט - תחנת אוטובוס לכיוון מערב. נהג המונית הנהן בראש שהוא מבין ולנו נותר רק לסמוך עליו, כך שבמשך השעה הקרובה פשוט אין לנו מושג לאן אנחנו נוסעות. היינו מתוחות קצת ובסוף הנהג הוריד אותנו כמו שביקשנו בתחנה. הזמנו כרטיסים ליעד הבא שהכי קרוב לשיאחה, העיר לינשיה (Linxia) כשכל זה מלווה במבטים של כל מי שפחות או יותר נמצא בתחנה. לאט לאט התרגלנו לחדירה הזו לפרטיות שלנו, כל עוד אף אחד לא מתקרב יותר מידי, כמובן.
כשעלינו לאוטובוס חיכתה לנו אכזבה, אין מקום שאנחנו יכולות לשבת ביחד ( היום הייתי מבקשת אבל אז... לא יודעת למה לא אולי עדיין הייתי קצת בשוק ) שמרית התיישבה ליד מישהו נעים ואני נאלצתי להתאפק מהבחילה שהייתה לי מהבחור שישב לידי וניקה את הנזלת שלו ביד. אחרי שלוש שעות נסיעה האוטובוס עוצר במרכז העיר ומוריד את כולם. אנחנו מוצאות את עצמנו במרכז וכולם מסתכלים עלינו וזהו פחות או יותר, אנחנו מתיישבות ואין לנו מושג מה לעשות. ליד השדה תעופה עוד ניסו לעזור לנו, פה כולם חשדנים ואנחנו לא מבינות איפה תחנת האוטובוס.
אני משאירה את שמרית עם התיקים והולכת עם השיחון לחפש את התחנה. אני מוצאת וגם מבינה שאין אוטובוסים להיום.
הפנמתי דקה את העניין והלכתי לחפש מקום לישון. אני נכנסת לבניין שנראה לי כמו מלון ומצביעה לפקידת קבלה על המילה לישון והיא מסמנת משהו לא ברור עם הראש. כדי לראות אם היא הבינה אותי אני מראה לה את המילה שיאחה היעד הבא שלנו, גם כאן קיבלתי הנהון לא ברור. אני מנסה עוד קצת את המילה לישון ובסוף שומעת מיאו מיאו (Miao) שזה פשוט לא. אין אישור להלין זרים.
אני חוזרת לשמרית בקריזה ומודיעה לה שכאן אנחנו לא נשארות. אין לי באמת שום רעיון אבל אנחנו מתחילות ללכת ופתאום רואות חבורה פחות או יותר בני 20 פלוס ולידם מכונית. אנחנו עוצרות ושולפות את השיחון ,מראות להם את שיאחה, ומצביעות על המכונית. הם מבינים את העניין תוך שניה ואנחנו מתחילות התמקחות קצרה על כסף. 5 דקות ואנחנו בתוך מכונית חדשה בדרך לשיאחה. שמרית מחייגת לבעל הגסטהאוס והוא מדבר עם הנהג ומסביר לו לאן לקחת אותנו. טלפון זה אחד הדברים החשובים בטיול בסין וגם לא סיפור יקר כי קנינו כרטיס סים מקומי בשיאן. בעלי הגסטהאוס ברובם מדברים אנגלית ויכולים להסביר לנהגים את הדרך אם נתקעים. זה עזר לנו הרבה פעמים.
וואו... איזה יום. אנחנו בנסיעה חלקה ומתחילות להירגע וגם להנות מעצמנו על התושיה.
ולמרות הכל, יצאנו בשש בבוקר לשדה תעופה ואנחנו מגיעות בשמונה בערב לשיאחה. בחוץ יורד גשם, קר, הרחוב שומם לגמרי ואנחנו בהלם. אני תוהה בקול למה הלונלי פלנט שלח אותנו לכאן בהתלהבות ושמרית, שכבר סיגלה לעצמה חוכמת מטיילים מזכירה לי שבבוקר, אחרי שינה טובה כל המקומות החדשים נראים אחרת.
ברוכים הבאים למערב הפרוע!
 |
| גלגלי תפילה טיבטים במקדש בשיאחה |
יצאנו מהשדה "חמושות" בשיחון עברי סיני ותוך 10 שניות מצאנו את עצמנו מוקפות בחמישה גברים שמנסים להבין מה אנחנו רוצות. בדרך כלל מה שקורה זה שיש אחד שקצת מבין עניין וכל השאר רק בוהים וצוחקים. אי אפשר לומר שזו סיטואציה ממש נעימה, אנחנו נמצאות באזור לא מתוייר, אין כאן דוברי אנגלית וזו סין. בסוף הצלחנו לחבר משפט - תחנת אוטובוס לכיוון מערב. נהג המונית הנהן בראש שהוא מבין ולנו נותר רק לסמוך עליו, כך שבמשך השעה הקרובה פשוט אין לנו מושג לאן אנחנו נוסעות. היינו מתוחות קצת ובסוף הנהג הוריד אותנו כמו שביקשנו בתחנה. הזמנו כרטיסים ליעד הבא שהכי קרוב לשיאחה, העיר לינשיה (Linxia) כשכל זה מלווה במבטים של כל מי שפחות או יותר נמצא בתחנה. לאט לאט התרגלנו לחדירה הזו לפרטיות שלנו, כל עוד אף אחד לא מתקרב יותר מידי, כמובן.
כשעלינו לאוטובוס חיכתה לנו אכזבה, אין מקום שאנחנו יכולות לשבת ביחד ( היום הייתי מבקשת אבל אז... לא יודעת למה לא אולי עדיין הייתי קצת בשוק ) שמרית התיישבה ליד מישהו נעים ואני נאלצתי להתאפק מהבחילה שהייתה לי מהבחור שישב לידי וניקה את הנזלת שלו ביד. אחרי שלוש שעות נסיעה האוטובוס עוצר במרכז העיר ומוריד את כולם. אנחנו מוצאות את עצמנו במרכז וכולם מסתכלים עלינו וזהו פחות או יותר, אנחנו מתיישבות ואין לנו מושג מה לעשות. ליד השדה תעופה עוד ניסו לעזור לנו, פה כולם חשדנים ואנחנו לא מבינות איפה תחנת האוטובוס.
אני משאירה את שמרית עם התיקים והולכת עם השיחון לחפש את התחנה. אני מוצאת וגם מבינה שאין אוטובוסים להיום.
הפנמתי דקה את העניין והלכתי לחפש מקום לישון. אני נכנסת לבניין שנראה לי כמו מלון ומצביעה לפקידת קבלה על המילה לישון והיא מסמנת משהו לא ברור עם הראש. כדי לראות אם היא הבינה אותי אני מראה לה את המילה שיאחה היעד הבא שלנו, גם כאן קיבלתי הנהון לא ברור. אני מנסה עוד קצת את המילה לישון ובסוף שומעת מיאו מיאו (Miao) שזה פשוט לא. אין אישור להלין זרים.
 |
| הרחוב הראשי בשיאחה |
וואו... איזה יום. אנחנו בנסיעה חלקה ומתחילות להירגע וגם להנות מעצמנו על התושיה.
ולמרות הכל, יצאנו בשש בבוקר לשדה תעופה ואנחנו מגיעות בשמונה בערב לשיאחה. בחוץ יורד גשם, קר, הרחוב שומם לגמרי ואנחנו בהלם. אני תוהה בקול למה הלונלי פלנט שלח אותנו לכאן בהתלהבות ושמרית, שכבר סיגלה לעצמה חוכמת מטיילים מזכירה לי שבבוקר, אחרי שינה טובה כל המקומות החדשים נראים אחרת.
ברוכים הבאים למערב הפרוע!
