קירגיסטן - ארץ ההרים השמימיים

מרכז אסיה. חלקים נוספים מדרך המשי.
קירגיסטן הייתה אמורה לסגור אצלי פנטזיית טיולים נוספת. לפני 8 שנים החלום הראשון שלי היה להתחיל לטייל בכל המדינות האלה עם השמות המוזרים: קירגיסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועוד כמה כאלה. בקושי היו טיפים , מטיילים או תשתיות ומצאתי את עצמי בדרך לתאילנד. עכשיו, אחרי כמה סיבובים במזרח אסיה וניסיון נואש להיגמל מהודו נפלה ההחלטה. שלושה שבועות בקירגיסטן ורק אח"כ שוב להודו.
קירגיסטן מדינה קטנה לעומת השכנות שלה ונמצאים בה שני רכסי הימלאיה מרשימים: רכס הרי פמיר ורכס הרי טיאן שאן. כרגיל, השמות מציתים לי את הדמיון ואני בדרך, ביחד עם שמרית כמובן.

יורטה - אוהל מגורים מסורתי

השעה 4:00 בבוקר ואחרי ששמרית ואני נפרדנו מ - 60$ לויזה כבר היינו בדרך ל Inter House שהזמנו מראש.  ברגע הראשון לא הבנתי למה המקום כזה מושקע ויש מצעים נקיים ואז נפל לי האסימון שזו לא הודו, שכחתי כבר מזה לטייל במקומות אחרים.

חדרי דורמס

בבישקק נשארנו יום אחד וגילינו עיר שקטה, אנשים נעימים, אירופאים שבאים ללמוד רוסית בזול ואינספור הרפתקנים שחורשים את דרך המשי לאורכה ולרוחבה בלי מגבלות ויזה שמאפיינות את המטייל הישראלי. כשחזרנו פגשנו בגסטהאוס את פלג, האיש והבלוג: לונלי פלג. התיישבנו לדבר, הייתה שיחה מעניינת על הגשמת חלומות והעולם המערבי וגם על יהדות וחסידות. אני כרגיל הרגשתי שאנשים לא מפסיקים להפתיע אותי, לטובה כמובן.
יום שלישי בבוקר חלקנו מונית יחד עם מרקוס לאגם איסיק קול. 4 שעות של נסיעה יפה, תירס ופירות ואנחנו מגיעות לצולפן אתא, עיירת החוף המרכזית .

לא היו לי הרבה דמיונות על האזור הזה ואם כבר אז ציפיתי לחופשה בסגנון סובייטי קודר. במקום זה קיבלתי חוף נקי, צלול, עם נוף סוריאליסטי של הרים מושלגים. אני לא חושבת שאי פעם יצא לי להיות על שפת אגם יפה כשברקע רכסי הרים מושלגים, חופש מתקשר לי לחום ולחות אבל המים מעולים והאווירה נעימה באופן שהפתיע אותי. קירגיסטן מזכירה לי שיש חיים אחרי הודו וזה טוב, כי העולם כל כך מיוחד, מעניין ושונה. אנחנו חוזרות לדרך המשי והקירגיזים שאנחנו פוגשות מקסימים והתחושה כאן ברחובות טובה. אף אחד לא מבין מילה באנגלית אבל גם אף אחד לא מציק ולא נועץ מבטים.יש משהו שפותח את הראש במפגש עם אנשים, עמים ותרבויות במדינה שלהם או לפחות באזור שלהם. יש כאן המון רוסים שמגיעים לאגם לחופשה וכמובן שהם לא עונים על הסטיגמות שיש כלפיהם בארץ, אין כאן מצוקה, הגירה או קשיי עלייה.

אגם איסיק קול

  

על החוף מכרו תירס חם, המון דגים מעושנים וודקה מעולה! אפילו מצנחי רחיפה ואופנועי ים היו. הבונוס מבחינתי היה שלא היו הרבה אנשים מכיוון שעדיין לא סוף שבוע וגם הדורמס שבו ישנו היה ריק בתחילת יולי. לא ציפיתי כבר אמרתי?

אז קיבלנו את מנת החופש הנצרכת הזו ואחרי יומיים פה אנחנו ממשיכות לקרקול שאמורה להיות הפנינה של קירגיסטן, ובצדק. לא קרקול עצמה אלא ההרים שמסביבה.

דגים מעושנים

apple hostel

לקרקול הגענו שוב במונית, הכי נוח כשיש עם מי לחלוק והמשכנו עם מרקוס. הגענו בהלם לקרקול ובאותו רגע התמלאתי תחושת אמפתיה והערצה לכל מי ששרד את בריה"מ הקומוניסטית. עליבות, הזנחה ואפרוריות קידמו את פנינו ורק ככה אני יכולה לתאר את העיר הזו. העיר בנויה ברובה משיכונים ורק בשוליה יש וילות גדולות וכל אחת מוקפת בגדר ובשער גדול. עושה רושם שכל אחד פה לעצמו. מכל ההמלצות בחרנו לישון אצל ג'נרה ב Sweet House ולא במרכז העיר. הגסטהאוס היה ממש בית, עם מטבח נקי, סלון כייפי ומושקע וחצר יפה. עוד באותו ערב קפצנו עם מונית למרכז העיר כדי "להרגיש" את המקום. כמו בבישקק גם כאן הרגשתי שקירגיסטן עדיין נאבקת ומנסה להתנער מהחיים שנכפו עליה ע"י רוסיה. הרחובות מאפיינים את התקופה הקומוניסטית אבל השווקים מנסים להתעורר ולקום לתחייה. באופן אישי לא התלהבתי ושום דבר לא התקרב לשווקים של סין אבל זו הטעימה האותנטית של האזור הזה. אחרי שבישלנו ארוחת ערב ישבנו בסלון עם קבוצת אירופאים וכמובן דיברנו 3 שעות בעיקר על הודו, איך לא.

לחם קירגיזי

יום חמישי, אנחנו קמות מוקדם כדי להגיע לסוכנות טיולים ( יש פה בדיוק 2 כאלה ) אחת מהן cbt הממשלתית והשנייה פרטית. שתיהן טובות ולטעמי קשה להסתדר פה בלי להתייעץ איתן. ובכל זאת יש גם משהו מקובע בהתנהלות, יש מסלולים קבועים והרבה אופציות יקרות. אני מתקשה להבין את האזור וזה מתסכל אותי. הלונלי פלנט של קירגיסטן לא משהו, טיפים כמעט אין ואני לא אוהבת להרגיש תלויה. בקרקול עצמה ממש אין מה לעשות ולכן החלטנו בכל זאת לעשות משהו עוד היום. כל האזור מלא באופציות לטרקים רציניים וזה גדול עלינו פיזית ולכן החלטנו על גיחות קצרות של יומיים.

הנק' הראשונה - "אלטין ארשן".  סוג של "מחנה", כפרון קטן של בקתות עץ שקיימות שם רק בשביל מטיילים שבאים לאזור. חלקם מתחילים או מסיימים שם טרקים ארוכים וחלק מהמטיילים כמונו מגיעים רק לשם, או ברגל או בסוס. מהסוכנות הזמנו מונית לתחילת המסלול שאמור לקחת 5 שעות פחות או יותר וחזרנו לגסטהאוס לארגן שני תיקים קטנים ללילה. בעלת המקום המקסימה נתנה לנו להשאיר הכל ככה בחדר בלי לשלם על אותו לילה. תוך חצי שעה אנחנו ארוזות ואחרי חצי שעה נוספת אנחנו מתחילות את המסלול.

תחילת המסלול

יפה פה! ושתינו מהר מאוד נזכרות כמה אנחנו אוהבות טבע. הכל כמו מתוך ציור ופעם הגדרתי כמעט כל עמק כזה כעמק המומינים: הכל ירוק, המים צלולים, מזג האוויר מושלם, ההרים גבוהים והסוסים דוהרים חופשי. ובכל זאת... אחרי שעה קשה לנו עם התיקים. כבר כמה שנים שאנחנו מטיילות בהודו ומישהו לוקח לנו את התיק ( כל אחת והעניינים שלה ). הדרך לא מפסיקה להיות יפה אבל גם הופכת בשבילנו לקשה! אחרי 4 שעות מופיע משום מקום איש יקר ואיתו הסוס היקר שלו ותוך שניה התיקים שלנו עליו ואפשר סוף סוף ללכת ולהנות. לוקח לנו עוד שעתיים, אנחנו עייפות והטמפרטורות צונחות. הגענו לבקתה שהזמנו ומסתבר שבסוכנות לא טרחו בכלל לעדכן שאנחנו מגיעות. חלק מהמטיילים ישנים ביורטות ( האוהלים המקומיים) אבל לא הבאנו שק שינה והתעקשנו ששילמנו על לינה בביקתה. אז את הלילה הזה העברנו עם בעלת המקום והדודה שלה באותו חדר וזה עוד לא קרה לנו אף פעם . הנחנו את הדברים, הקור כבר היה בעצמות והלכנו למעיינות החמים, הצ'ופר הגדול של המקום הזה. המתנות האלה של הטבע אחרי ההליכה הזו... לא היה צריך יותר מזה כדי להעלות לי חיוך על הפרצוף ולחדש את כל התאים בגוף. אנחנו מתיישבות במרפסת המקורה ומכינות עדשים ואורז. 

השעה 22:00 ודממה. יש פה מטיילים רציניים, המטבח נסגר וכולם הולכים לישון. תכלס קר! בעלת המקום מדליקה נר, אנחנו שמות פנס לידינו, נייר טואלט וזהו, שקט. אני לא נרדמת רק מהלחץ שאני אצטרך לשירותים ואחרי שעתיים בערך אני מעירה את שמרית שתבוא איתי. אח"כ אני נרגעת ובאופן מאוד לא אופייני לי אני נרדמת עד הבוקר.

 קמנו לבוקר קר וגשום וגם יבלות ברגליים. ציוד גשם לא היה לנו כי ממש לא צפינו את העניין ואנחנו מחליטות ללכת ולחפש טרפמ למטה. ז"א משאית רוסית ישנה שבדיוק מעלה מטיילים או מצרכים ותיקח כסף כדי להוריד אותנו לקרקול. יצאנו עם התיקים לגסטהאוס מרכזי יותר שנראה שכל העניינים החשובים קורים פה. בעל הבית מקסים ומבטיח לנו שב 12:00 מגיעה משאית. שמרית בלחץ והיא מודיעה לי שעד שלא תגיעה אחת כזו היא לא תרגע. תכלס, קר והגשם לא לעניין ושבת היום. לא עברו 10 דקות ומגיע ג'יפ ומתוכו נשלפים 2 זוגות ישראליים + דתיים מנווה צוף,  אי אפשר לפספס לא את זה ולא את זה. שתי דקות של שיחה ואני מקבלת זיהוי מיידי, על איזשהו הר, בקירגיסטן מישהי מצביעה עליי ואומרת לי "את אחות של שרית בן זמרה". לא בשאלה, יותר בקביעת עובדה.
בהודו המפגשים האלה יכולים לעייף לפעמים, בכל חור אחר של העולם זה ממש מגניב. אז פתחנו שולחן: קפה, תה ועוגיות תוצרת בית והתחלנו לדבר על העולם, על קירגיסטן ואיך לא גם על עבודה. אחרי חצי שעה נפרדנו אחרי שקבענו סעודת שבת משותפת.
אני מכינה דייסה, תפילת שחרית, קצת דיבורים עם בעל המקום ואז שוב למים החמים. אנחנו מנצלות את הבוקר עד הסוף לפני החזרה לעיר.

   רגע לפני שאנחנו עולות על המשאית אני נושמת עוד קצת מהטבע פה ומרגישה קצת תסכול ואכזבה. זו פעם ראשונה שמדינה מבאסת אותי. הבנתי שקירגיסטן לא פשוטה לטיול אבל אחרי סין הרגשתי שקטן עליי, אז לא מבינים אנגלית, אז מה? אבל העניין פה אחר. אין תחבורה ציבורית, לכל דבר צריך הקפצה של מונית ואין הרבה תיירות עצמאית מה שיוצר מחסור במידע ותלות מעצבנת בסוכנויות המקומיות. לכל זה התווספה העובדה שחוץ מהטבע אין כמעט מוקדי עניין אחרים.

זה הסגנון

 המשאית גומרת אותנו ואחרי שעה וחצי כשהגענו לקרקול אנחנו מגלות שכל השרירים שלנו תפוסים ממאמץ להחזיק ולא לעוף. ירדנו בשוק כדי לעשות קניות לשבת. אנחנו מתכוננות לשתי ארוחות למקרה שנחליט לא ללכת לארוחת שבת. התפריט כרגיל במדינות אסיה כולל הרבה פירות וירקות לסלט עם קוסקוס. לחם מקומי
( בלי חלב, בלי שמן אחרי בירור מעמיק ), ביצים, שתייה, גרעינים ושני תבשילים מהבית.
עמוסות בקניות אנחנו לוקחות מונית חזרה לגסטהאוס. בעלת הבית מקבלת אותנו בשמחה והחדר מחכה לנו כמו שהשארנו אותו.

אחרי בירור עם ה gps וגם עם ג'נרה אנחנו מבינות שהמלון של משפחות נווה צוף נמצא במרחק של 40 דק' הליכה, יש סיכוי לגשם ואין תאורת רחוב בכלל. אנחנו מתקשרות להודיע שנוותר על ההזמנה המפתה ונתקלות בסירוב נחרץ. ארי מודיע לנו שהוא כבר למד את הדרך בע"פ, ועשה לעצמו סימנים. בהלוך הם מגיעים לקחת אותנו עם הג'יפ ובחזור מלווים אותנו את כל הדרך.

קפה, עוגה, קבלת שבת משותפת, ארוחת שבת מעולה ואוירה מצוינת. ישבנו הרבה זמן ודיברנו והתחיל לרדת גשם. לשמרית ולי לא היה נעים בכלל שככה ילוו אותנו אבל ארבעתם שמים מעיל גשם ובלי להתבלבל או לעשות פניה אחת מיותרת תוך 40 דקות אנחנו נפרדים בפתח של הגסטהאוס שלנו. 
אז אני כאן, בקירגיסטן, בעיירת צ'קמוק ומעולם לא עשיתי שבת כזו מיוחדת כמו עכשיו.

       

גירוש שדים ובלילות בצק בפולגה- עמק פרוואטי

" צא דיבוק צא " - זו הייתה החוויה הראשונה שלנו בפולגה.
יום ראשון בערב- אחרי שנת צהריים ובישולים ( אין טיפת צמחונות בכפרים של פרוואטי ) אנחנו יושבות במרפסת עם עוד כמה חברה ישראלים וכרגיל מתנהלות להן שיחות בכל נושא אפשרי - הפעם על טקסים שמאנים בהודו. פתאום אני שומעת קולות של חצוצרות ותופים, ברור לי שיש טקס ותוך שתי דקות שמרית ואני בדרך למרכז הכפר, אף אחד לא רוצה להצטרף אלינו. כבר ראינו כמה טקסים כאלה בכפרים של קינור וגם בואשישט. תמיד זה מעניין ותמיד יש סיבה אחרת. הגענו לרחבה וכל הכפר כבר שם. 6 אנשים מחזיקים במוט את האלה שיצאה מהמקדש וזורקים אותה מצד לצד, מאחוריהם הולכת אישה מיוסרת. אנחנו לא מצליחות להבין מה קורה ורק אחרי 20 דקות בערך, מסביר לנו ( באנגלית שוטפת ) אחד המורים בבית הספר שבאישה נכנס דיבוק וכל האנשים בכפר מבקשים מהאלה שתוציא אותו ממנה. לדבריו, הטקס יכול לחזור על עצמו במשך כמה ימים. אנחנו הסתפקנו בשעה נוספת כשהאישה נופלת, מתעלפת ובוכה לסרוגין והאלה כל פעם נופלת לצד אחר.

מתארגנים בבוקר לטקס נוסף

בוקר, כולם בגסטהאוס עדיין ישנים ואחרי כוס קפה אנחנו יוצאות לחפש פינה יפה ושקטה להתפלל, אח"כ החלטנו לטייל בכפר. בוקר זה זמן מצוין לראות את כולם, הגברים כבר התכנסו במרכז הכפר לכוס של צא'י והנשים מטגנות פקורה ( בלילה של ירקות בקמח חומוס ) לארוחת בוקר. כל הדלתות פתוחות ואנחנו מציצות. מסתבר שלא משנה כמה תיירים עוברים או מתארחים בכפר יש פה חשדנות והנשים לא ממהרות להאיר לנו פנים. אולי נמאס להם מתיירים ואולי הפוך, אולי כולם יושבים על המרפסת בגסטהאוס או רוקדים במסיבות וזהו, לא רואים אותם. איך שלא, טיילנו כל הבוקר בכפר בין הבתים, דרך בית הספר וסיימו במקדש שם חטפנו צעקות היסטריות שאסור לנו לעמוד בפתח - המקום מיועד להינדים בלבד.

אני ממש לא יודעת איך עברו שאר הימים בפולגה. באופן מוזר המקום היחיד שהייתה לי בו את אותה התחושה היה בחופים של תאילנד. לא באמת עושים משהו והזמן עובר - בבטלה נעימה. בשביל זה הגענו לכאן. הכפרים פה מכריחים אותי להתנהל בקצב שלהם - יש פה רק טבע ואנשים. אז נכון, טיילנו. יום אחד לכפר שליד, שאין לי מושג איך קוראים לו ויום אחד ליער הפיות ולנחל שליד. וזהו. בשאר הזמן אכלנו, נשנשנו, שמענו מוזיקה ודיברנו. תכלס, אפילו דיברנו הרבה, עם כל מי שרק היה. על העולם, על אסיה, על הודו, על פרוואטי, על מים חמים, על כל האופציות לטרקים באזור. אוכל הודי, חריף, מתוק, קלקול קיבה, דלהי, דלהי ועוד הפעם דלהי.

Marigold Family House

ובין לבין היה שקט, בבוקר במרפסת של החדר, מסתכלת על הילדים בבית ספר, שרה איתם בהינדית בהתכנסות של הבוקר ובוהה בהר המושלג שמולי. ובצהריים, מתרגלת את היוגה שלמדתי בדרמסאלה ועושה מדיטציה. ובכל זאת, יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן. אנחנו עוזבות את פולגה לטובת שבת בקאסול. נפרדות מבעל המכולת שביקרנו אצלו בוקר, צהריים וערב ומחשבון שבועי משותף של 200 שקל כולל לינה, אינספור צ'פאטי וכוסות של צ'אי. אחרי שהתגלגלנו ברגל שעה מפולגה לווראשני, המתנו שעה והתפתלנו שעתיים בערך בלוקאל באס במורד העמק, אנחנו בקאסול.

עוזבות את פולגה

אחרי טבילה במים החמים אנחנו מכניסות שבת בידיעה שביום ראשון אנחנו בדרכים משעות הצהריים ועד אור ראשון בדלהי. לפעמים, או בדרך כלל הנסיעות הקצרות הן הכי מזעזעות. כדי להגיע לדלהי, צריך להגיע קודם לבונטהר שבמרחק 3 שעות נסיעה מקאסול. אוטובוס תיירים לא יכול לנסוע בעמק הצר ולכן אנחנו עולות על לוקאל באס לאחת הנסיעות הסיוטיות של חיינו - בחילות אינסופיות. אחרי המתנה ארוכה לאוטובוס שמגיע ממנאלי, באחת הערים המגעילות של צפון הודו יוצאים לדרך. 15 שעות נסיעה במינימום, 5 כוסות צ'אי, אולי 10 עצירות לפיפי ושתי דאבות אנחנו בדלהי.
העיר והשגעון!

על גגות המיין באזאר

כל הדברים הטובים באמת פראיים וחופשיים - עמק פרוואטי

" כל הדברים הטובים באמת פראיים וחופשים " ( הנרי דייוויד תורו סופר אמריקאי ולוחם חופש  )
זה מבחינתי עמק פרוואטי ( Parvati Vally ) וזו הסיבה גם שהרבה אנשים מגיעים לכאן לתקופות ארוכות. אין אטרקציות, לא חוגים, לא טקסים על הגנגס, ולא מהרג'ות. יש טבע. עמק פרוואטי מתהדר בהרים עצומים שעל צלעותיהם או פסגותיהם כפרים פזורים במרחקים ונהר אחד גדול ופראי שחותך אותו באמצע על שם האלה פרוואטי. וכמובן ... תוצרת מקומית ששמה נישא למרחקים.

הכפר פולגה

אז אחרי 7 שעות בג'יפ מדרמסאלה אנחנו מגיעות לקאסול, הכפר המרכזי של העמק. את הנסיעה בחרנו לעשות בבוקר רק בגלל הדרך המשוגעת והיפה בין דרמסאלה לפרוואטי, דרך מלאה בבחילות אבל גם שווה טיול בפני עצמה. אנחנו יורדות במרכז הכפר ומבחינתי זו אהבה ממבט ראשון. הנהר זורם פה מכל כיוון וגשר מבדיל בין קאסול הישנה לחדשה, מזג האוויר מעולה ושקט פה. יש אוירה של כפר או בצורת הסתכלות אחרת אוירה של מחנה צופים או בני עקיבא. הכל אינטימי וקטן פה. יש ספריה מושקעת, אין הרבה חנויות, באופן יחסי כמובן ( שזה דבר מעולה ) ואת הכפר אפשר להקיף בעשר דקות. 

אפילו את בית חב"ד פה אהבתי יותר מכל מקום אחר בצפון וזו הבחירה האולטימטיבית בעיני לחג או שבת, למי שמחפש. נקי פה, מאורגן ומרגיש כמו בית בכפר ולא מבנה בטון מכוער כמו במנאלי ודרמסאלה. לקאסול הגענו ביום חמישי אחרי הצהריים ומצאנו גסטהאוס פינתי, לא על הרחוב הראשי, עם מרפסת להרים ולנהר ושולחן סנוקר נדיר. השמועה אמרה שיש מעיינות חמים גם בקאסול ולא רק בקיריגנגה המרוחקת. אחרי שעה כבר היינו במים החמים ובעצם זה מה שעשינו גם בבוקר שלמחרת וגם שעה לפני כניסת שבת. עזבו אתכם מחמת גדר, חמי געש וכל מיני מקומות מסודרים. אין יותר שווה מזה, ליד הנהר, בחוץ כבר קריר, אין גג - רק שמים ושיווה מחייך אלינו מבחוץ. 

מה שלא יאמן זה כמות הסיפורים ששמענו על קאסול." אל תסעו, מלא ישראלים, מלא סטלנים ומלא שוטרים".

אז טוב, אפילו טוב מאוד שלא הקשבנו. אין טוב ממראה עיניים ובעיקר הניסיון שאומר שהאדם והמפגשים שהוא יוצר, או המפגשים שהוא נמנע מהם, זה מה שעושה את הטיול. אז כל אחד יכול למצוא פה את עצמו. יש כאלה שלא נחים לרגע ומטרקים מכפר לכפר, כובשים עוד פסגה ויש כאלה שפשוט מוצאים לעצמם את הפינה שלהם ומתיישבים. אנחנו מצאנו את עצמנו נהנות מהזן השני ואחרי שבת בקאסול עלינו על אוטובוס מקומי לכפר פולגה, שם התנחלנו כל השבוע וחזרנו לשבת בקאסול.

על דרך המלך - הכביש היחיד בעמק

ברחבי העמק נוסע אוטובוס אחד שעובר ברחוב האחד והיחיד בקאסול ונוסע במעלה ההרים בדרך יפיפייה עד שהכביש נגמר בכפר ווראשני. משם הולכים ברגל, לפולגה, לקלגה וגם לקיריגנה הגבוהה עם המעיינות החמים. רק לכפר טוש יש כבר כביש סלול ולא מספיק חינני בעיני. אני מניחה שבשביל התושבים זה שדרוג רציני, מבחינתי הקסם של המקום הזה אלו הכפרים שהגישה אליהם היא רק ברגליים. מרגיש מרוחק, מבודד ושווה את המאמץ. יש עוד הרבה מקומות וכפרים שווים בעמק. מלנה ומניקראן הן המגניבות ביותר, ללא ספק. כל אחת והקטע שלה - אבל לשתיהן הגעתי רק אחרי 3 שנים.

עולי רגל במניקראן

אז למה לפולגה ולמה רק לכפר אחד? 

החוויות האמיתיות שהיו לי בטיול תמיד היו בכפר כלשהו שסגרתי בו שבוע. לוקח זמן להיכנס לקצב, לחייך לשכנים כל בוקר, לזכות באמון שלהם ,להיכנס לבתים, למקדש או לחכות לטקס שיהיה בכפר.

ופולגה? פשוט, זה באמת כפר. זה וטוש שיושבת על מדרון ופחות באה לנו בטוב כרגע.

הגענו לנקודת העצירה האחרונה של האוטובוס ומשם שעה ברגל. תוך כדי טיפוס מיגע עם התיקים על הגב אנחנו קולטות שבדיוק פרקו פה את המסיבה האחרונה. 4 סבלים יורדים שכהם סוחבים על הגב רמקולים ענקיים, פשוט אין דרך אחרת להביא לפה את הציוד. אחרי שהתמקמנו בגסטהאוס הכי יפה ומושקע בכפר נכנסנו לאיזו זולה מקומית שתינו צ'אי, התאמנו בלא לעשות כלום ונרדמנו לשעתיים הקרובות, זבוב לא העיר אותנו.

יוצאים להרים - קשמיר חלק ג' ואחרון

מי הנורמלי פה? אני שחיה בקצב של מכונה או אתה שפתוח לעולם חודשיים בשנה?
אחרי עלייה של שעה, אנחנו נכנסים לעמק חדש מוקף בהרים ונחלים צלולים זורמים. על השביל אין ספור צוענים, מעבירי סחורות וסייסים וכל השאר פשוט בוהים בנו לאורך הדרך. המרחבים עצומים ובלתי נתפסים וזו השאלה שאנחנו דנים בה עד העצירה הראשונה: איזה חיים אלה? לנדוד לפי עונות השנה, בלי שורשים ואפילו לא חלק מכפר מסודר. ובין כל השאלות האלה אני גם מתלהבת. כל זה חדש לי, צוענים עוד לא פגשתי בהודו וגם בשום מקום אחר. ההליכה של היום הראשון הייתה כיפית ובנחת, פלוס אינספור עצירות כדי לברך סאלם עליכום.

צוענים בדרך

אחרי 4 שעות של הליכה אנחנו מגיעים למחנה הלילה שלנו. החברה של גולם כבר שם פורקים את הציוד מהסוסים ומתחילים להקים את האוהלים. האוהל המרכזי שהוא גם המטבח כבר עומד מוכן ועל האש יש כבר צ'אי. עכשיו מגיע מבחן הסתלבט הגדול, או במילים אחרות מבחן הודו הגדול! ואנחנו... אנחנו עומדות בו בגבורה. במשך 5 השעות הקרובות לא עושים כלום, ז"א שום דבר משמעותי. יש שמיכה גדולה על הדשא, קלפים, גיטרות, תה קשמירי, ארוחת צהריים , עוד קלפים וקצת נרדמים בשמש עד שהיא שוקעת עלינו.
אחרי שהקור הגדול מגיע אנחנו מעבירים את כל הקונספט לאוהל של המטבח. מכורבלים בשאלים, מריחים ממדורה, אוכלים עוד אורז בווריאציה אחרת, אנחנו צוחקים על כל דבר אפשרי, שותים עוד אלף כוסות צ'אי וללב שלי שוב מתגנבת תחושה טובה של קצה העולם!

אחרי אזהרה קצרה לא להשאיר שום דבר מחוץ לאוהל, אפילו לא נעליים, מחשש גנבות אנחנו פורשות לישון. אני קמה ליום חדש בשעות הכי יפות של היקום לתפילה . מולי נהר כחול שקוף, הרים ירוקים ופסגות מעוטרות בשלג. במאהל לא מבזבזים זמן ואחרי קפה \ צ'אי \ תה קשמירי וארוחת בוקר אנחנו יוצאים לדרך. התיקים הגדולים נעולים באוהלים ושניים מהחברה של גולם נשארים לשמור. אם רק הייתי יודעת כמה היום הזה יהיה לי קשה כנראה שלא הייתי יוצאת.

אחרי 15 קילומטרים עד לאגם, שש שעות בעלייה, בלי נשימה מהגובה, עם עזרה לסרוגין של הסוס הכי מוצלח בקשמיר אנחנו מגיעים לאגם. הטבע יודע איך לתגמל ואחרי 10 דקות של מנוחה וניסיון להפיג את הקור שכחתי כמה היה לי קשה. אנחנו נשארים פה כמעט שעה, מסביבינו קרחונים, המון ירוק , כבשים ניו זילנדיות ואגם אחד גדול. מוסטפה מגיש ארוחת צהריים הכי קשמירית שבעולם - אורז עם גזר ותבלינים. אותו הריח ואותו הטעם בול כמו אמא שלי. 
הדרך חזור מתחילה עם מכשולים של הטבע בצורת מבול וגולם כמובן שולף חליפות גשם לכולם. אחרי הליכה רטובה של 10 דקות אנחנו מגיעים לצריף עץ של הנוודים בדרך, שותים תה ומתחממים מהאש. אחרי חצי שעה השמש יוצאת שוב והדרך חזרה הופכת לנורמלית וקלה יותר מהדרך הלוך.

יום שישי בבוקר - כמו שסיכמנו עם גולם אנחנו חוזרות מוקדם יותר לכפר והוא שולח איתנו את מוסטפה הסייס המהולל שליווה אותנו יומיים. הדרך מושלמת באותה הצורה כמו בהלוך ויפה עד אינסוף ואחרי 4 שעות אנחנו בארו.

הכפר מלא באנשים ובישראלים וככה גם הגסטהאוס. מדיבורים עם אנשים אנחנו מבינות שיש מהומות בסרינאגר וכולם הגיעו לכאן, מה שאומר שהולכת להיות שבת צפופה בכפר היחיד פה באזור. אנחנו שמחות לגלות ששמרו לנו חדר בנאמנות למרות כמות האנשים שפה ומתחילות להתארגן לשבת. כביסה, אוכל וטלפון הביתה זה הנוהל. אנחנו מגלות שחצי מהחברה פה דתיים ואיחדנו כוחות בישול במטבח. את הכביסה עשינו כמיטב המסורת, ביד. פשוט כי אין מכונת כביסה בארו.

אז מה דעתי על מלא ישראלים במקום אחד?

או במילים אחרות מה דעתי על כל כך הרבה ישראלים בכפר שקט ומרוחק בהימלאיה הקשמירית?

בשבת זה בא בטוב. הייתה תפילה מיוחדת ושמחה בחצר ואנשים מעניינים. מעבר לזה, איבדתי כיוון. הרבה רעש והרבה מחשבות של אנשים אחרים באותה השפה כמו שלי.

אז ביום ראשון, סוג של נוהל חירום כזה, לקחנו פק"ל ספר, יומן מסע ומוזיקה והתרחקנו לכיוון הנהר. כל אחת הייתה צריכה זמן למחשבות משלה ולשקט. ממילא אנחנו צריכות לחכות לג'יפ שיתמלא כדי שנוכל לנסוע לדרמסאלה והאמת שפשוט רצינו עוד יום בכפר. כשחזרנו, הצלחנו להתארגן על ג'יפ ונהג למחר בערב פחות או יותר כמעט עם כל מי שהיה איתנו בטרק. 

היינו בארו שבוע וחצי וההרגשה הייתה של בית ומשפחה. אם, ורק אם הודו לא הייתה קוראת לי להמשיך ולטייל בה הייתי נשארת פה עוד ועוד. אנחנו מתארגנים לנסיעת לילה וכל המשפחה מגיעה להיפרד מאיתנו ואף אחד לא הולך עד שאנחנו עולים לג'יפ. 

עברו 3 שנים מהטיול לקשמיר. שלום או שקט אין שם, בדיוק כמו אצלנו, אבל הקשר עם המשפחות בסרינאגר ובארו ממשיך.

הקסם קורה כאן - הכפר ארו בקשמיר

גן עדן. חבל ארץ מסוכסך. איך צרופי המילים האלה הולכים ביחד?
ארו ( Aru ) היא פיסת גן עדן שנחתה על האדמה. והאמת, שבגובה הרב שלה ובריחוק מעיר הבירה מרגישים פחות את הסכסוך.
התיאור האולטימטיבי שלי למקומות יפים זה עמק המומינים. השתמשתי בביטוי הזה כמה פעמים, בעיקר בכרי הדשא של מערב סין ועכשיו כאן.

הכפר ארו יושב מעל עיירת עולי הרגל פלגאם ( Palgam ) מרחק של 3 שעות נסיעה מסרינאגר הבירה. כבר מהדרך הבנתי את העוצמות של קשמיר. הכל ירוק, מלא במרחבים ונהרות צלולים מכל כיוון. גם מסרינגאר אפשר לצאת לטרקים וטיולים לאזורים כמו גולמארג ( Gulmarg ) וסונמרג ( Sonmarg ) אבל הבחירה שהצדיקה את עצמה הייתה להתיישב בכפר וממנו לצאת לטיולים.

כשמגיעים לפלגאם יש בדוק בטחוני בגלל כמויות עולי הרגל שמגיעים לפה ביאטרה ( Yatra ) זמן העלייה לרגל אצל ההינדים. מכאן יוצא מסלול לכיוון מערת אמראנת שם נמצא השיווה לינגם - אחד הסמלים המייצגים את שיווה. כמעט שעה מכאן במעלה ההר מסתתרת ארו: קטנה, אותנטית, מוסלמית ומכניסת אורחים. יש כאן שני גסטהאוסים עיקריים עם ויכוח נצחי בין הישראלים איפה יותר כדי לישון, בגסטהאוס המטופח יותר אבל עם יחס שנוי במחלוקת ( Milky Way ) או בזה המוזנח טיפה אבל הכי חם ומכניס אורחים ( Rohella ) כמובן שבחרנו בהכנסת אורחים! יש חצר גדולה בחזית ומאחורה עם פינות ישיבה, מטבח מקסים שפתוח לשימוש של כל האורחים, חנות קטנה וחדר מטיילים מושקע. חמש דקות והרגשנו בבית. בדיוק איפה שאנחנו צריכות להיות. מזג האויר היה מושלם, מתחתנו זורם נהר שקוף , עוד לא הספקנו להניח את התיקים וכל החברה שישבו בחצר הזמינו אותנו לרדת לנהר. תוך עשר דקות כולם היו עם פק"ל קפה, לונגים , שאלים, ממתקים ומוזיקה טובה. 

יש מקומות שהטבע עושה את שלו ויש מקומות שהחיבור לאנשים עושה את החוויה. בארו קיבלתי גם וגם , חיבורים טובים בטבע אינסופי. אז כל האנשים בגסטהאוס כייפים וזורמים וכל אחד מפתיע ומעניין בדרך שלו ועל המשפחה שמארחת אותנו אין מה לדבר. כל יום הסתיים בחצר בשיחות מופלאות לתוך הלילה כשהבסיס המשותף הוא קפה שחור \ תה קשמירי נהדר ועוגת השמרים של סבתא של שמרית. 

יום שני - הכפר נותן תחושה של פשוט להיות, לפני שיוצאים רחוק להרים, וממילא מחר תשעה באב  אז את היום הזה אנחנו מעבירות פה בכיף, מטיילות בין הבתים של הכפר, מכירות את האנשים, מציצות לבתים ומשחקות עם הילדים. קשמיר כמו לה ( Leh ) היא סוג של יחידה תרבותית נפרדת מהודו. הלבוש, התרבות וכמובן הדת שונים משאר היבשת. הגברים כאן לובשים שמלות ובחורף הם שמים מחתה עם גחלים מתחתיה כדי להתחמם. מכונות כביסה אין, אינטרנט אין , טלפון לוויני אחד יש. זה סוד הקסם של המקום.

בין לבין אנחנו מתיישבות עם גולם ( זקן השבט ) כדי לסכם טרק ליום רביעי בבוקר ולתת לו זמן להתארגן על סוסים ואוכל. בשלב הראשון צריך לבחור מסלול מבין כל האופציות באזור ומבחינתנו זה די ברור 3 ימים לאגם נטול שם וחוזרים ביום שישי לפני שבת. לאט לאט כולם מודיעים שהם מצטרפים, אחר כך אף אחד ובמשך היום הקרוב המספר ילך וישתנה עד השנייה שנצא לדרך. בגלל זה סגרנו מחיר רק ערב לפני.  

אחה"צ אנחנו עושות קניות לסעודה מפסקת ולסוף הצום ולא מוותרות על המאפייה המקומית ועל הלחם הקשמירי.  השנה הרמדאן בחודש יולי ואנחנו בעיצומו אז מצאנו את עצמנו מבשלות ביחד עם ג'אן וכל המשפחה - כל אחד והצום שלו.  אני מבקשת הסברים על הרמדאן ומקבלת וג'אן מבקש הסברים על תשעה באב ומקבל. את הצום אני מסיימת עם מגרנה ושמרית אחראית על הבישולים. ג'אן מזמין אותנו לשבור את הצום ביחד איתו בבית עם כל המשפחה ואנחנו כמובן מקבלות את ההזמנה. את השלום בינינו לבין האסלאם סגרנו פה בכפר מוסלמי קטן בלב ההימלאיה ההודית.

המשפחה של גולם קיבלה אותנו עם הרבה אהבה ובעיקר, לא נתנו לנו ללכת. הילדים התלהבו מהמצלמה ולא הפסיקו להסתכל על התמונות. אנחנו הבנו שלאף אחד מהם אין משהו אישי משלו וביום ראשון אחרי הטרק ואחרי שבת ירדנו לפגלאם לפתח לכל אחד תמונה וגם הוספנו צבעים ודפי ציור. שמרנו את זה לפרידה.  מה שכן, המשפחה הזו ענקית ולקחת לנו שבוע שלם להבין מי אח של מי ומי הבן של מי - אפילו שג'אן ניסה להסביר אלף פעמים.

יום רביעי - ברגע האחרון התגבשה לה חבורה מופלאה. סגרנו עם גולם על תוספת של שני סוסים לרכיבה וחוץ מזה לא היינו צריכים לדאוג לכלום! בארץ עדיין לא ראיתי כזו רמה של ארגון. מזג האוויר מאיר לנו פנים ואנחנו בדרך, ההרים של ההימלאיה לפנינו וגם כל הצוענים שבדרך.

מוכנים לצאת...

הודו סיבוב שני - מתחילים בקשמיר

טוב, זה לא היה קשה במיוחד להחליט על נסיעה שנייה להודו, זה אפילו היה די ברור. החודשים נשארו אותם חודשים - יולי אוגוסט, לא הזמנים הכי טובים להודו אבל כרגיל נפיק מזה דבש. אז לאן הפעם? כל מה שלא הספקנו בפעם הראשונה בצפון הודו וגם דרמסאלה אחת קטנה שפשוט חייבים לחזור אליה.

dal lake srinagar

שדה התעופה מוכר, השפה והמראות מוכרים אבל בכל זאת אנחנו טסות לקשמיר ובעצם מתחילות משהו חדש לגמרי. אחרי יום שלם של טיסות בקו ישראל איסטנבול דלהי קשמיר אנחנו נוחתות בבוקר בשדה התעופה של סרינגר ( Srinagar ) והאמת יש קצת חשש. האזהרות המרובות על העוינות במקום ועל אינספור הרמאויות שבעיר הזו גרמו לנו להיות מדויקות. לקחנו בית סירה לפי המלצה מהארץ וכבר דיברנו עם בעל הבית שדיבר עם נהג המונית שהביא אותנו ישר לשער באגם שממנו אספו אותנו.
ההודים מדברים בגאווה על חבל קשמיר והמקום נחשב בעיני רבים מהם לפנינה של הודו. בסרינגר יש שני אגמים ענקיים, אגם דאל ( Dahl ) המתויר יותר ואגם נאג'ין ( Nagin ) ששקט יותר ורחוק יותר. כמו בנהר המקונג בויאטנם וכמו תעלות המים בקרלה גם כאן החיים מתנהלים על המים. האגם מלא בבתי סירות מכל הסגנונות, מבתי סירה יוקרתיים ועד הפשוטים ביותר. אנחנו הגענו לצוללת הצהובה ( Yellow Submarine ) לפי כמה וכמה המלצות מהארץ וישר הרגשנו בבית. המשפחה חיברה שתי סירות ביחד שמעוצבות בסגנון קשמירי \ פרסי \ פקיסטני עם המון שטיחים כבדים בחדרים וביניהם יש סלון פנימי עם ספות ושולחן. בחוץ יש אזור משותף שבו המשפחה מגישה ארוחות ( שלא טעמנו ), גג שאפשר להסתלבט עליו כמיטב המסורת ההודית ובחזית יש שתי מרפסות מקסימות שבהן נפתח את הבוקר ונסגור את הערב .

המעבר מהעיר לאזור האגם הוא כמו מעבר בין שני עולמות, הכל יפה מסביב, מלא טבע, יש שקט, האווירה רגועה ומכניסת אורחים כמיטב המסורת המוסלמית וכל שנייה רק אומרים לנו לשבת ולהירגע. אחרי כוס תה קשמירי, התחברות לויופי ושיחה הביתה אנחנו הולכות לחדר להתקלח - בדלי כמובן - ולנוח קצת. אחרי צהריים אנחנו עושות הכרות עם כל המשפחה ועם שני הבנים שמנהלים את העסק בילאאל וג'אוויד שמתגלים כמארחים מושלמים וכל מה שנצטרך בימים הקרובים או כל מקום שנרצה ללכת אליו יהיה איתם או בעזרתם. עכשיו אפילו שאנחנו שפוכות יש בנו רצון חזק לראות קצת את המקום ובטח בשעה יפה כזו שלקראת שקיעה אז אנחנו יוצאות עם בילאאל לשייט קצר ובערב אנחנו מתיישבות במרפסת עם קפה שחור ועוגת שמרים שעדיין טרייה מהבית. האמת, נרדמו בחוץ.

יום חמישי -  אנחנו קמות מאוחר ובלי תכנונים. אחרי ארוחת בוקר בילאאל לוקח אותנו לשייט ארוך של שעתיים ואני מגלה שהחיים על המים בכל אזור בעולם לובשים צורה אחרת. אומנם אנחנו בהודו אבל בכל זאת לאוכלוסיה המקומית יש אופי משלה. הכל יפה בעין, הבתים מטופחים והמים צלולים ונקיים. יש שקט ופסגות ההרים מתנשאות מעלינו. מה שהוסיף לנו לחוויה זה שבילאאל מכיר את המקום כמו את כף ידו , שטנו בין הבתים וקיבלנו הסברים על כל דבר שרצינו. יש כאן אינספור של חיות מים ועופות צבעוניים וגם גידולים של ירקות על המים. 

לקראת חזור עצרנו במפעל רהיטים מעץ. הכל בעבודת יד במובן הכי רחב של המילה ואפילו ראינו מחיצות עץ שמשתמשים בהם בבתי כנסת ספרדיים בארץ. שוב לא יכולתי להימנע מההשוואה לבתים של המשפחה שלי , ללבוש שכל כך דומה ואפילו לאותם הכובעים של סבא שלי שהתחפשתי איתם בפורים. וגם היה גילוי חדש. הנרגילה של סבתא שלי התגלתה כמאפיינת את כל האזורים האלו. תמיד חשבתי שזו נרגילה אילתור: כד נחושת קטן, קנה במבוק שמתחבר ומסתבר שכולם פה עד היום מכינים נרגילה באותה צורה. מיד שלחתי לאחיות שלי תמונה נרגשת בווצאפ. אין זיכרון יותר חזק מאשר סבתא שלי בחצר הבית בשכונת הבוכרים מעשנת נרגילה.

אחה"צ יצאנו עם בילאאל לשחות במים הפתוחים איפה שהכי נקי. אם אפשר להגיד על מים שהם מושלמים אז הם היו מושלמים. הגענו בזמן לשקיעה וישבנו על הסירה לדבר על העסק המשפחתי, הסכסוך על חבל קשמיר וכמעט על כל דבר בעולם. את הערב סגרנו כמובן במרפסת עם מוזיקה וספר טוב. בהודו, אני מתחילה להבין, כל הקצב משתנה בלי שביקשתי. כל מקום הופך להיות מושלם לתפילה, למדיטציה או כתיבה, זה קורה מעצמו. אז יום שישי מתחיל בתפילה במרפסת ואח"כ שמרית הולכת עם בעל הבית לעשות קניות לשבת. החלטנו לבשל ולהתארגן לשבת ורק אז לצאת בנחת לעוד סיבוב באזורים רחוקים יותר שלא הספקנו. הפעם הגענו לאשת הדבש המפורסמת שמכינה לבד לפחות 20 סוגים שונים של דבש. אחרי הטעימות היא אמרה לנו שרוב הישראלים קונים דבש אופיום. זה לא עשה עלינו רושם, המחיר היה יקר והחלטנו שזה גימיק אז קנינו דבש שקדים ועפנו עליו כל הטיול.

המלצות זהב:

• נכון שהעיר עצמה לא נעימה אבל לגור בבית סירה זו אחת החוויות הקסומות שיש, אז אל תפספסו!
• בואו עם המלצה מהארץ, יש הרבה רמאויות ובתי סירות מאוד יקרים. בעיני אין בהם צורך בכלל, לכו לבית פשוט שכל המשפחה גרה אתכם ותקבלו חוויה אחרת לגמרי. תוכלו להיות חלק מהחיים היומיומיים שלהם ולקבל ליווי לכל מקום שרק תרצו.
• אל תתקמצנו על סירה פשוטה בשביל שיט ארוך, אפילו שזה זול זה פשוט לא נוח. קחו שיקארה עם כיסאות נוחים וגג.
• אל תפספסו את התה הקשמירי- יש בו את כל התבלינים שבעולם.

שיקארות ( ריקשת מים )

בשבת גילינו עד כמה אירוח יכול להיות מכל הלב. ביום התיישבנו במרפסת להתפלל וכל שנייה מישהו ניגש לשאול אם הכל בסדר. אח"כ התחלנו להכין את הארוחה וכל שנייה מישהו שאל אם אנחנו צריכות משהו. ג'אוויד פשוט החליט שהוא נשאר איתנו בארוחה ולא הפסיק לשאול שאלות על שבת והקידוש, הכל באנגלית כמובן וקצת התעייפתי בן ביס לביס. מכאן השיחה כבר לבשה צורה מובהקת של נושאים דתיים, אסלאם ויהדות ומשם המרחק היה קצר לדיון בפמיניזם. עכשיו הייתי צריכה בוודאותה לנוח אבל בבית ממול לא הפסיקו המריבות. ככה זה כשכולם חיים ביחד.

במוצאי קבענו שמישהו יחכה לנו  בחמש בבוקר כדי לקחת אותנו לשוק הצף וגם סגרנו מחיר לג'יפ שייקח אותנו לכפר ארו שאמור להיות פסגת הטיול בקשמיר. 

השוק הצף באגם דאל