משפת הנהר הגדול לתחנת המשטרה הקרובה

גווילין היא אחד האתרים המפורסמים והמתוירים בסין ובצדק. יש פה שני מוקדי עניין עיקריים: הנהר העצום שעובר בתחומה ומסביבו מתנשאים צוקי ענק ואזור הטרסות של לונגשן ובו שבטי ההרים האותנטיים ( או לא כל כך אותנטיים כל אחד לפי נקודת מבטו ). ובכל זאת רוב האנשים לא בוחרים לישון בגווילין עצמה אלא בכפר יאנגשו הסמוך. אל תתנו לשם כפר להטעות אותכם מכיון שזה אזור תיירותי לגמרי אבל בכל זאת מעניין יותר ומציע יותר אופציות מאשר גווילין עצמה.
אנחנו תכננו שבוע שלם ביאנגשו שמבחינתנו הכי התקרבה לכפר נופש מכל מה שיש לסין הרצינית והמוקפדת להציע.
הגענו לשדה התעופה של גווילין בלילה והשתמשנו בשירותי ההסעה של השדה כדי להגיע למרכז העיר. חדר כבר הזמנו באכסניה של youht hotel כרגיל וקיבלנו חדר נקי ונעים. העברנו את הערב בהיכרויות חדשות והזמנו שיט למחרת ליאנגשו (Yangshuo ) עם כל התיקים  שם גם התכוונו להישאר. את השיט אני די מתקשה לתאר, צורת הנוף הזו לא דומה לשום דבר אחר שראיתי. תוסיפו לזה את הקסם שכל זה קורה בסין והחוויה הייתה מדהימה עד ש...

אחרי שעה של שייט השמים נפתחו וגשמי המונסון נחתו עלינו בלי רחמים, הגענו ליאנגשו רטובות לגמרי וגם התיקים שלנו ספגו גם ספגו.
לקח לנו כמה דקות כדי לעכל את המקום הזה. הרושם הראשוני הוא של איזה עיירת ספר נידחת עם תחנה מרכזית ובלי חן. כמו תמיד צריך להתחיל ללכת ולהיכנס לעומק ולגלות את המדרחוב הראשי ומסביבו כל ההתרחשויות והמלונות.
אנשים באים ליאנגשו לנפוש, וככה גם אנחנו. הזמנו מראש חדר במלון מפנק ומטופח ולא באכסניה וגם ידענו מראש שכל המלון צמחוני. ( Magmolia ) כמובן שיש כאן הרבה סינים בחופשה אבל פעם ראשונה אחרי שבועיים בערך שהיו מסביבינו גם כ"כ הרבה תיירים. יש מקומות לינה לכל כיס כשהיקרים מביניהם מציאים נוף לנהר.
יום שישי היום ואנחנו מנסות גם קצת להכיר את המקום וגם להתכונן לשבת עם כביסה, אוכל וטלפונים הביתה. אנחנו מתחילות להתוודע למקום, יושבות קצת בבתי קפה טובים, מסתובבות בין הדוכנים ובשווקים לאורך הנהר והולכות לחדר להתארגן לשבת ולהתפלל. סיכמנו עם המסעדה של המלון מראש שאנחנו יושבות שם וקיבלנו פרוט מדויק של המאכלים והרכיבים שיש בהם ( בסין עיקר הבעיה במסעדות הצמחוניות זה הרטבים ). העברנו את השבת בקריאה, משחקי קלפים וגרעינים וגם בטיולים קצרים על הנהר.

מלון מגנוליה ( מתוך גוגל תמונות )

.
יאנגשו היא מסוג המקומות שהימים בה מתערבבים, יש בה הכל מהכל. המון טבע מסביב, כפרים לטייל בהם עם אופניים, ברגל  וגם עם סירה על הנהר. שווקים יפים וגם חנויות בוטיק והרבה מקומות בילוי לאורך המדרחוב ובגגות של הגסטהאוסים.  אז בעצם עשינו מהכל, רכבנו על אופניים בין הכפרים, לקחנו יום אחד טיול עם מדריכה מקומית ( אבל מקומית באמת, לא דרך סוכנות ) היא לקחה אותנו בסירה דרך הנהר לכפרי אומנים מסביב לראות למשל איך מכינים ציורים שכמובן היום מעטרים את קירות הדירה שלי.

הסתובבנו במדרחוב ועשינו קצת קניות: תיקים, צעיפי משי. בערבים ישבנו לשתות על הגג של המנקיס', הגסטהאוס המפורסם של יאנגשו.
היה לנו ברור שביאנגשו אנחנו לא מוותרות על עולם התרבות הסיני וחוץ מכוסות רוח ועיסויים שעשינו כמה פעמים שכרנו מורה לטאי צ'י שהקים אותנו בשש וחצי בבוקר לאימון בפארק. יותר זרם לנו משהו כזה ופחות מחייב מאשר ללכת לאיזה מנזר ולהיכנס לתוכנית אימונים שבועית כמו שהרבה אנשים עושים בדאלי למשל.
בילוי הערב הכי נחשב ביאנגשו זה המופע על המים שעולה כמעט כל ערב על הנהר. את המופע הפיק הבמאי שתכנן את טקס הפתיחה של האולימפיאדה  ב 2008 בסין. כל המופע מתרחש על המים עם יותר מ 100 רקדנים ואינספור תלבושות.
 עכשיו בלי הגזמות, זה היה המופע הכי יפה והכי מרשים שראיתי בימי חיי הלא ארוכים אבל גם לא מאוד קצרים.
יאנגשו כייפית וזורמת ויש לנו עוד יומיים לבלות כאן עם עוד הרבה תכנונים. אבל מסתבר שתכנונים לחוד ומציאות לחוד. ביום רביעי גנבו לשמרית ולי את התיקים הקטנים משפת הנהר. לשם הסקרנות היה בהם הכל: ויזה, דרכון, כסף, אייפון, מוזיקה ויומן מסע.
מזל שהזמנו טיסה לבייג'ינג באינטרנט,
חבל שאין לנו דרכון וויזה לעלות על הטיסה
על הדמעות, התסכולים והשוטרת שהניפה את ידה לחתום על המסמכים בפוסט הבא...

כפרי המיעוטים של סין ומחוז אחד מרוחק

קאילי ( Kaili ) הייתה ההתפרקות שלי. לפעמים אין הסבר לדברים האלה, באיזה נקודות הסיטואציות מצחיקות אותך, איפה הן מעניינות ומחשלות ומתי הן פשוט מעייפות. הגענו לקאילי אחרי שתי נסיעות אוטובוס מאנשון, לא ארוכות אבל מאוד מנוכרות. לא קרה שום דבר מיוחד ואפילו הייתה ציפיה גדולה באויר. אבל יש כל כך הרבה סינים בכל מקום שפשוט התעייפו לי העיניים. אנחנו אמורות להגיע לכפרים של בני המיעוטים, לאחד האזורים שנחשבים לאותנטיים ביותר.  התחנה הראשונה היא קאילי והתחלנו לחפש מקומות לינה לפי המלצות שקיבלנו. הגענו לכמה מקומות משונים, הכל היה נראה שקט כזה ונטוש וכנראה שאחרי כמה ימים שהיינו ממש לבד אולי פשוט רציתי לראות עוד קצת תרמילאים. נעמדנו ברחוב ואני התחלתי לבכות לשמרית. פה אני לא רוצה להישאר, יכול להיות שיפה פה, מיוחד פה אבל אני מרגישה בפנים שצריך להתקדם. שמרית בלי להתבלבל מחזירה אותנו לתחנת האוטובוס ותוך שעה אנחנו מגיעות לכפר המיעוטים הראשון שעל המסלול. בדרך התפתחה שיחה עם כמה סטודנטים שדיברו אנגלית מצוינת והחלטנו שנחפש מקום לינה משותף בכפר.

האזור הזה מיוחד מאוד מבחינתי. עד עכשיו הסתובבנו בין קבוצות שונות כמו טיבטים או שבטי ההרים שקיימים גם בוייאטנם ולאוס. למצוא שבטים סינים זה כבר יותר מסובך. סין מתפתחת בצורה מפלצתית ובהרבה מקומות גם בצורה חסרת חן. כל מחוז ג'וייזו מורכב משבטים סינים אותנטיים שמשמרים אורח חיים ומסורות סיניות קדומות. הדרך לפה כפרית וירוקה ובכניסה לכפר אנחנו צריכים לשלם. הסינים משמרים את הכפר שלא יפגע וכמובן שאנחנו לא האיום על הקיום אלא כרגיל תיירות הפנים העצומה שיש כאן.

התחלנו לחפש מקום לישון ביחד עם החברה שפגשנו ואחרי חצי שעה של הליכה הצטערתי שלא הקשבתי לעצמי ולקחתי איזה מונית למרכז הכפר. ההליכה הייתה ארוכה וכמעט כל גסטהאוס תפוס או שהתנאים בו על הפנים. אני חושבת שלקח לנו לפחות שעתיים מתסכלות בלי מקום עד שהחלטנו להתפצל מהחברה וקבענו איתם בערב. העצבנות שבי התעוררה שוב. עזבנו את קאילי והגענו למקום מקסים ושוב כולם מסתכלים עלינו בחשדנות ואנחנו כבר 4 שעות לא מוצאות מקום לישון.

צהריים - אנחנו מכנסות ישיבת מערכת במקום נחמד שגם מבין קצת אנגלית. אני רוצה להזמין טיסה עוד יומיים לגווילין

( Guilin ) שהיא בכל מקרה היעד הבא שלנו. לא תכננו להגיע אליה בטיסה אבל אני כבר בלי סבלנות למה שקורה פה. שמרית מבקשת ממני לחשוב על זה קצת, אני חושבת קצת ובכל זאת אנחנו מזמינות טיסה מגויאג ( Guiyang ) שהיא העיר המרכזית באזור ובמרחק של שעתיים נסיעה מהכפר. אחר כך שכבר נרגעתי, החלטנו להיפרד מסכום עתק של יואנים וסוף סוף להניח את התיקים ואת עצמנו באיזה מלון שהיה בו חדר. 300 יואנים ואנחנו בחדר נעים במרכז הכפר ו... עם שירותים בכריעה. אומנם עם אריחים יפים וכל המסביב אבל בכל זאת לא בשביל שהות של כמה ימים כמו שתכננו. ( לימים, הברכיים שלנו יתחזקו ויעמדו בגבורה בשירותים בהודו ). 

זהו. הגיע הערב ועכשיו אני יכולה לפנות ממני את הבאסה וגם קצת את האכזבה על המקומות שנפספס ופשוט להנות ממה שיש לכפר להציע. אנחנו נפגשות עם הסטודנטים שהכרנו והעברנו את הערב הכי הזוי שהיה לנו בסין. השיחה באנגלית היה לא ברורה, הקריוקי בסינית היה קורע ואת כל מנהגי השולחן לא הבנו בכלל. בדרך חזרה לחדר עצרנו במה שנראה כמו מגרש וראינו חבורת נשים רוקדות. הצטרפנו אליהן והצלחנו להבין שהן עושות חזרה לטקס שיהיה מחר בכפר. הלכנו לישון בהתרגשות ובציפייה למחר.

הכפר מלמעלה

קמנו מוקדם בבוקר. יש לנו יום אחד כדי לטייל פה ואז אנחנו טסות. הכפר בנוי על צלע ולמרגלותיו מתחתר נהר צלול צלול. טיילנו בין הסמטאות הצרות וראינו איך לאט לאט כל משפחה מתארגנת ליום חדש עם מלאכות הבית. אנחנו יורדות בחזרה למרכז הכפר ורואות את כל הילדים משחקים במים. ישבנו שם קצת ואז התרחקנו לאורך הנהר לאזור שקט יותר. ישבנו בכיף שעה וצפינו באנשים שמגיעים לנהר.

בשעה 14:00 כבר מיהרנו לחזור כדי לתפוס מקום להופעה. היה מיוחד יותר ממה שציפינו. אנשי הכפר חגגו אין לי מושג מה ( אין פה משרד תיירות שיסביר ) ולבשו אין ספור תלבושות מסורתיות. שוב הבנו כמה העולם קטן כשפתאום שאלתי את שמרית אם זה לא נשמע לה כמו מוזיקה חסידית. כליזמרים אורגינלים על הציר של סין - רוסיה - חסידות - ישראל.

מכאן אנחנו לוקחות מונית של שעתיים לשדה התעופה וטסות לגווילין. אומנם זזנו מפה יותר מהר ממה שחשבנו אבל אני הרגשתי שחוויתי מהאזור הזה הרבה ממה שרציתי, נשאר בי טעם של עוד ועל הדרך גם הקשבתי לעצמי. יש לנו שבועיים עד סוף הטיול והם הולכים להיות שונים. שבוע בגווילין ( יאנגשו ) אמור לספק את אלמנט החופשה ושבוע בבייג'ינג את האפקט התרבותי והעירוני וכמובן ששום גניבה לא תעצור אותנו.

שתי בחורות עם מוצ'ילה על הגב ומלא סינים בעיר אחת.

זו פחות או יותר הייתה ההרגשה שלנו כשירדנו מהרכבת. הנסיעה עצמה הייתה מצחיקה על גבול הזויה. היינו המערביות היחידות ברכבת ואת התא שלנו חלקנו עם סבתא, הבת שלה והנכדים. כולם בלי יוצא מהכלל בוהים בנו. כמובן שמתישהו צריך לשבור את הקרח וכנראה שזה לא יהיה באחת השפות המדוברות בקרון אז התחלנו להשתעשע עם המצלמה , יש להם קטע כזה שהם מתים לראות את עצמם ורובם בכלל לא מחזיקים תמונות שלהם ושל המשפחה בבית. כשהגענו לאנשון ידענו פחות או יותר מה נקרא המרכז אבל לא יותר מזה ובטח שלא הייתה לנו המלצת לינה באזור הזה. חבורת סטודנטים הצילה אותנו וביקשה מנהג מונית שיוריד אותנו ברחוב המרכזי. בשניה שירדנו מהמונית הפכנו למטרה ניידת, לא היה זוג עיניים אחד פנוי שלא ננעץ בנו. התחלנו מסע כומתה קטן משלנו ועברנו מלון מלון ואף אחד לא הסכים לארח זרים אצלו, במשך שעה שמענו רק את המילה לא בסינית. גסטהאוסים אין פה וגם לא מערביים רק תיירות פנים כשהמוקד של אנשון זה המפלים המשגעים שנמצאים במרחק רבע שעה בלבד מהעיר.

אחרי שעת הליכה מצאנו מלון שהסכים לארח אותנו וקיבלנו חדר מדוגם עם מחשב, כיאה לתיירים סינים . עקב אכילס אחד הציק לנו וזו מיטת דיקט שאולי התאימה לעינויי הגוף של תשעה באב שהיה ערב אחר כך אבל לא לנו - אז ריפדנו עם שמיכות צמר שלא היה בהם צורך.
התכנון היה לצאת מוקדם על הבוקר למפלים כדי להספיק לחזור לצום ולעשות סעודה מפסקת, לכן ירדנו לקבלה לנסות לברר איך מגיעים למפלים. השיחה עם פקידת הקבלה הוכרזה על ידי באופן רשמי כמתסכלת ביותר עד עכשיו. הצלחנו להגיע לשלב שהיא הבינה שאנחנו רוצות ללכת למפלים אבל מבחינתה רק בטיול מאורגן, שום דבר אחר היא לא מבינה. אנחנו מבחינתנו מבינות כל דבר חוץ מהצמד המוזר "טיול מאורגן". עזבנו אותה לנפשה והלכנו להסתובב בעיר. אנשון היא עיר סינית אפורה ולא יפה בכלל, הסתובבנו בין האנשים וספגנו תרבות של עוד מקום. מה שלא מפסיק להרשים אותנו בסין זו תרבות הפארקים שלהם וככה מצאנו את עצמנו שוב בשש בערב רוקדות ומשחקות מטקות.

 

קיבלנו החלטה אסטרטגית לדבוק הפעם בלונלי פלנט עד הסוף ופשוט למצוא את התחנה שממנה יוצא האוטובוס למפלים.
יום חדש - קמנו נחושות ועצרנו מונית. הראנו לו את שם המקום ותוך 5 דקות היינו בתחנת אוטובוס וקנינו כרטיסים למפלים. לא האמנו כמה זה היה קל אחרי כל הדיונים בקבלה אתמול בערב. קל, עצמאי וזול - איזה כיף!
בשמונה בבוקר האוטובוס יצא ותוך רבע שעה אנחנו בכניסה. שוב חיפשנו סטודנטים שיעזרו לנו להבין מי נגד מי וקנינו כרטיסים בהנחה מרשימה עם כרטיס הסטודנט שהצגנו.
שמרית, אני וכמעט מיליארד סינים בשמורת טבע אחת. אנחנו אחרי חודש בסין ומנסות להרפות ולהתרגל לעובדה שכולם מסתכלים עלינו.
אוטובוס פנימי לוקח אותנו להתחלה ואנחנו מרותקות לנוף. בעיניי היופי של המקום זה העובדה שהנוף פראי, לא משורטט. יש משהו אמיתי בכל האזור הזה.

 לכל אורך הדרך יש נשים מהכפרים מסביב שמוכרות ביצים קשות, תפוחי אדמה, תירס ופירות. גם מים חמים יש תמיד כך שבצהריים התיישבנו להכין תבשיל.

כל סיני שני ביקש להצטלם איתנו ואלו שידענו קצת אנגלית ביקשו לתרגל אותה עלינו. זה נחמד קצת ואז מעייף והפסקנו את התחביב החדש. את היום הזה אפשר להגדיר כמושלם, הנוף והמפלים היו הרבה יותר ממה שציפינו וכמובן שהיינו גאות בעצמנו שהצלחנו להגיע. לקראת 5 בערב אנחנו ממהרות לחזור כדי להספיק להכין סעודה מפסקת. ברחוב באנשון אנחנו קונות תפוחי אדמה ובטטות שהתבשלו בכדי חרס, ביצים קשות ,ירקות וכמובן קולה זירו ועולות לחדר.

הצום נכנס ואנחנו קוראות את מגילת איכה דרך האינטרנט ואח"כ יושבות לראות את הסרט ירמיהו.
את הבוקר העברנו בקריאה וצפייה בסדרות ואח"כ בשיחות סקייפ עם כל המשפחה.

תשעה באב עבר בשלום. אנחנו אורזות את התיקים ויוצאות בבוקר בשני אוטובוסים שיביאו אותנו לקאילי ( Kaili ) המרכז של בני המיעוטים באזור.
כל הטיול חיכיתי לאזור הזה ולקאילי אבל הגעתי אליה מותשת ובלי סבלנות, זה השלב שלי בטיול שהסינים פשוט עייפו אותי.

פילוסופיה אומנות ומאסג'ים בדאלי

בימים הבאים גילינו את דאלי מקרוב. הסתובבנו בכפרים ובין הבתים ובעיקר הבנו שהמקום הפך להיות מושבה לכל סטודנט, אומן וכל אחד אחר שיש לו מה להגיד על השלטון בסין.

שאנטי שאנטי בסגנון סיני

הפעם ישנו בחדר קטן וחמוד שהיה דומה יותר לכוך אבל עם הרבה נשמה ובעלת הבית הפנתה אותנו למסעדה צמחונית טובה, מחזה נדיר בסין. מאוד מהר התחברנו עם המלצרית ששיתפה אותנו בכל השאיפות הכמוסות שלה לעזוב את סין ולטייל בעולם. עברנו לדבר פוליטיקה והיא הסבירה לנו למה היא עזבה את האוניברסיטה. לטענה אין באמת חופש דיבור, אין ביקורתיות וכולם מהנהנים אחרי כל דבר שהמרצים אומרים. סין מתגלת לי כמורכבת יותר ויותר מפעם לפעם. באותו ערב הלכנו לעשות מסאג' תאילנדי אצל בחור יפני, בסין כמובן. בדיעבד אני חושבת שבגללו ( כנראה בגלל המסאג' שלו ) נשארנו עוד יומיים, היה מעולה!
יום רביעי בבוקר שכרנו אופניים ורכבנו לאגם ובחזרה. חוץ מהחלק הכיפי של רכיבה על אופניים במזג אויר מעולה, לאורך כל הדרך נכנסים לכפרים חדשים ומעניינים והכל מוקף בשדות אורז ירוקים ירוקים ובאנשים מקסימים. שווה להיכנס לאגם עם כל הילדים המקומיים ולעצור לשתות באחד מבתי הקפה \ תה שבדרך. הבעיה היחידה היא שהסינים שותים כל דבר בטמפרטורת החדר ולא קר, ככה על פי הרפואה הסינית בריא יותר. תלמדו מהר איך אומרים קרח.
אחה"צ שמרית לוקחת קורס קליגרפיה קצר באחת הגלריות, אני מנסה קצת ופורשת ממש מהר זה מסובך ומעלה לי את הסעיף, סינים משוגעים מה יהיה איתכם?

קליגרפיה - אומנות הציור

יום חמישי לקראת הצהריים יש לנו נסיעה לקונמינג ( Kunming ) שלוקחת חמש שעות. דרך מקסימה ביופי שלה אבל קונמינג עצמה משמשת בשבילנו רק תחנת מעבר, מקום לעשות בו שבת ולהתקדם למחוז הבא. כל מה שקראתי שיש לקונמינג ומסביב לה להציע נראה לי לא מעניין ובעיקר גימיק תיירותי. אנחנו מגיעות לקראת ערב ובוחרות שוב לישון באכסניות המוצלחות של youth hotel. חדרים פשוטים ונקיים וכל מה שמטיילים צריכים. מטבח לבישולים, מכונת כביסה, שולחן סנוקר והכי חשוב נקודת מפגש. ביקור ארוך בסוכנות שבמקום, אחרי התלבטות ארוכה איזה מושבים לקחת וכמה אנשים בתא ואנחנו יוצאות עם כרטיסי רכבת לאנשון שבמחוז גוויז'ו ( Guizhou ). שעה אחרי ארוחת ערב שמרית מתחילה להקיא, כנראה שהנקניק שלנו היה מקולקל- דיי באסה. אז ביום שישי בבוקר שמרית משתרכת אחריי ואנחנו הולכות לחפש מסעדה צמחונית שקיבלנו עליה המלצה והחוויה הכי גדולה שיש לנו מהעיר הזו זה שאין בה אף תייר ברחובות. אנחנו מגיעות למסעדה ולא מבינות כלום, אף אחד לא מבין אותנו בחזרה וככה הכל מסתדר. אני לוקחת לשבת קציצות סויה ואת הבאו ( לחמניה מאודה ) עם פטריות הכי טובה שאכלתי.
זה פחות או יותר מאכל לאומי. משבע בבוקר עד אחת עשרה כל הערימות של סירי האידוי מתחסלות.

לחמניות מאודות ( באו )

בקונמינג יש חנויות עם מוצרים מיובאים מה שאומר מבחינתנו מוצרים כשרים מארה"ב. אנחנו מצטיידות להמשך הטיול וחוזרות לחדר לעשות כביסה ולהתארגן לשבת. שמרית מעלה חום ושוכבת מסכנה במיטה,אבל לא שוכחת להסביר לי איך משתמשים במכונת כביסה למטה. שבת נכנסת קצת בבאסה, אני מתפללת ואוכלת לבד אבל בכל זאת במצטבר של טיול אנחנו במצב טוב, יום אחד כזה אחרי חודש זה אומר שאנחנו במצב טוב. ובכלל, מחר הכל יהיה הרבה יותר טוב.
יום ראשון בבוקר ויש פרפרים בבטן. נסיעה ארוכה ומשמעותית ברכבת של 8 שעות, בקרון של 6 תאים עם אנשים שלא מבינים אותנו בכלל ואנחנו לא אותם. אבל זה עוד בקטנה, נכון לשנת 2011 גוויז'ו נחשב עדיין למחוז לא מתויר והעני ביותר בסין. כאילו סין לא מסובכת מספיק איך נסתדר במקום הזה?

סין בסטייל הודו

מה סוג הקסם של מקום? לכל אחד יש הדברים האלה "שקונים אותו" בטיול. אצלי חלק מהעניין זה המיקום. דאלי ( Dali ) היא כזו, עונה על הרצונות שלי. יש בסביבתה כל כך הרבה אופציות שלוקח יום אחד כדי להתאפס ולהחליט ממה מתחילים. לידה אגם ארחאי (Erhai ) הגדול , מעליה רכסי הרים שמכוסים בערפל רוב הזמן ומסביבה פזורים כפרים קטנים ושווקים מקומיים.
דאלי וליג'יאנג קרובות אחת לשניה מרחק 4 שעות ברכבת אבל בעצם שונות בכל ההוויה שלהן. ליג'יאנג מלאה הוד כאיה לאתר מורשת עולמית ועמוסה בתיירות אוטובוסים זריזה. דאלי לעומתה מתנהלת בקצב אחר ונינוח משל הייתה עיירת תרמילאים בצפון הודו. גם כאן העיר העתיקה מוקפת חומה אבל פחות שמורה ולכן בעיניי גם יותר אותנטית. הבתים נמוכים ויש תחושה של כפר.
מצאנו את מקומנו באכסניה המושקעת של youth hothel שנמצאת ממש ממש במרכז העניינים וישר יצאנו להסתובב. יש ברחובות אוירה של הפנינג מתמשך ופשוט הסתובבנו כל הערב.
יום שישי זה יום השוק שלנו והשווקים של המזרח זה פשוט משהו שאף פעם לא שבעים ממנו. בדאלי לא מצאנו שוק מרכזי אלא עגלות שמהן לאורך כל העיר העתיקה ליקטנו פירות וירקות וגם שוק אחד שמיועד רק לפטריות מכל הסוגים שהצליח להלחיץ את אמא שלי כששמעה את המילה פטריות.

כמה פטריות!

לאט לאט למדתי שדווקא הימים שאין בהם מטרה מוגדרת הם הכי מוצלחים. יש זמן להתעכב על קטנות ולפגוש מקומיים וגם סתם אנשים מעניינים כי פשוט לא ממהרים לשום מקום. הגענו לבית ספר באמצע שיעור אנגלית, התיישבנו מאחורה והקשבנו. אני זוכרת שמה שהכי הרשים אותי זו העובדה שהמורה לא הפסיקה לחייך, היא פשוט לימדה בכיף. פתאום אני שמה לב למפת העולם שבכיתה ומגלה שסין עדיין סובלת משגעון גדלות והיא פשוט ממוקמת על המפה במרכז העולם. סחתיין עליהם!
כשיצאנו משם פגשנו זוג ישראלים שביקש שנסדר להם את הטיול מחדש. התיישבנו איתם לבירה במקום חמוד ובאופן מפתיע היה גם מרטיני.  חשבתי לעצמי שבקלות אני יכולה להתרגל לקוקטייל צהריים ביום שישי. אנחנו חוזרות לחדר לבשל לשבת  עם תפריט עמוס בפטריות. שעה לפני שבת פגשנו את דניאל ומעיין שמטיילים ביחד אחרי הצבא. הם אומנם לא דתיים אבל התלהבו מארוחת שבת משותפת וגם אנחנו. הייתה שבת מעולה ובמוצ"ש דניאל הראה לנו תמונה שלו עם פיאות וכיפה גדולה, מסתבר שבעברו הלא רחוק הוא היה חרדי.
יום ראשון ואנחנו יוצאים ביחד ליומיים טיול על הרכס שמעל דאלי. השארנו את התיקים הגדולים באכסניה ולקחנו כל אחד תיק קטן, נוהל שאני ממש אוהבת ושתמיד גורם לי לחשוב מה יש לי בתיק הגדול שאני כ"כ צריכה. הטיול מתחיל ברכבל שמוביל למפלים ובריכות יפות ומשם 16 קילומטרים של הליכה על דק מסודר ומישורי כיאה לסינים.

עוצרות לתירס בדרך

אחד המסלולים הכיפיים והרגועים שעשינו, בעיקר כי כל התיירים המקומיים פשוט נעצרים בבריכות שבהתחלה. התכנון היה להגיע לגסטהאוס על הדרך ששמעתי עליו הרבה ולעשות שם לילה. כשהגענו למקום הוא היה מוזנח לגמרי ואחרי חמש דקות החלטנו שאם כבר אנחנו עם תיקים לילה אז פשוט ממשיכים לאחד הכפרים בסביבה. הסתכלות קצרה על השעון הראתה שהרכבל למטה הולך להסגר ואת הקילומטר האחרון של המסלול עשינו בריצה והצלחנו לתפוס את הרכבל. אנחנו למטה ושתי דקות אחר כך אנחנו על אוטובוס מקומי לשידז'ו אחד הכפרים המשגעים שיש פה באזור. מסתבר שזו הייתה ההחלטה הטובה של השבוע. הגענו לכפר שקט ויפה בטירוף שבנוי כולו בבניה המסורתית של האזור ומוקף בשדות אורז. מצאנו מקום מדהים לישון בו ויצאנו להסתובב. הנשים מתאספות לדבר ולסרוג והילדים משחקים במגרש וכולם מחייכים אלינו. למרות הרצון להמשיך אנחנו עייפים והולכים לישון כשבחוץ יש דממה מוחלטת. 


בוקר חדש, מרפסת , מזג אויר קריר, שקט וכוס קפה מעולה. ככה כנראה צריכים להראות הבקרים שלנו אחר כך הכל פשוט נראה אחרת, מחויך יותר ורגוע. השוק במקום היה אחד המוצלחים שלנו בטיול הזה. חף מתיירים ומעניין. הצלחנו לראות הרבה מאכלים בייצור מקומי כמו למשל הכנה של שמן מתרד או מברוקולי ,יצור ביתי של הגבינה במקומית באחד החצרות של הבתים וחמוצים חריפים ממש. אחה"צ לקחנו אופניים לשעה בערך, הסתובבנו קצת בשדות אורז ובכפר וחזרנו לדאלי.






פתאום הכל נראה רועש ועירוני ותיירותי ובסך הכל עזבנו ליומיים. זה קרה לי גם בערוץ דילוג הנמר וכשחזרנו ממנו לליג'יאנג. לאט לאט אני מבינה שנועדתי להרים ולהליכות ולאנשים המקומיים והנעימים.
בחוץ כבר חושך ואין לנו מקום לישון. האכסנייה שהיינו בה מפוצצת ואנחנו מתחילים לנדוד. פתאום ראיתי שלט קטן באמצע הרחוב המרכזי שמוביל לבית קטן שמנהלת אותו אישה מקסימה וחמה שבאופן מפתיע גם יודעת אנגלית. המקום שלה ביתי ומקסים וקונה אותי ברגע. את הימים הקרובים נעביר כאן

מהחלון של החדר

שבט הנאשי מדגים עוצמה נשית

אתר מורשת עולמית של אונסק"ו

טיול בוקר קצר השאיר בי את התחושה שסוף סוף אני נוגעת בקסם של האימפריה העתיקה הזו.  הארכיטקטורה פה יפה וייחודית לאזור
וכל חנות שניה זו חנות תה מיוחדת עם מאות סוגים שונים של תה שיכולים להגיע לתשלום של מאות יואנים.
יש כאן שוק מיוחד ובזאר אוכל עם כל המאכלים ההזויים שרק סין יכולה להציע. אחרי סיבוב די ארוך אנחנו חוזרות , אני קצת לא מרגישה טוב ושמרית יוצאת לחפש את השוק כדי להתארגן לשבת. התחקות קצרה אחרי גברת עם סלים מביאה אותה למקום הנכסף שספק אם היה מתגלה על דעת עצמו.
את השבת אנחנו מעבירות בכיף. המקום של מאמא נאשי הוא ההוכחה לכך שבחירת גסטהאוס הוא אחד הדברים המשמעותיים בטיול ויכול להשפיע על כל השהות במקום. וכמובן שהתכוונתי רק לטוב... את המאמא שומעים מכל חלק של המתחם מחלקת פקודות לכל העובדים ומבשלת. יש כאן אוירה מיוחדת, החדרים מסודרים בשתי קומות מסביב לחצר יפה, ממש לפי המסורת הסינית וליד כל חדר שולחן וכיסאות מעץ.  כל ערב מאמא נאשי מבשלת ארוחה לכל האורחים - אף אחד לא מפספס חוץ ממי ששומר

כשרות כמובן.

תולעים למיניהם

דים סאם

חנויות תה ענקיות

במוצאי שבת אנחנו עושות הבדלה וככה מרוויחות חברים חדשים. איתן בר ושי מזהים את הקולות ומהר מאוד יש בינינו דיבור זורם וחיבור טוב. שי פה כבר פעם שניה והגיע במיוחד כי יש לו זיכרונות טובים ממאמא נאשי. עם איתן ובר קבענו לצאת מחר לטיול יום בכפרים שבסביבה ויום אח"כ לעשות ביחד את ערוץ דילוג הנמר.
ביום ראשון בבוקר לקחנו מונית לשני כפרים ליד ליג'יאנג. בכל האזור יושב שבט הנאשי, הלבוש המיוחד של הנשים הוא כחול והמיוחד שבשבט זה זו השליטה הנשית. אפשר לראות את זה בעסקים ואפילו במשחקי הרמי הסוערים.

נשות הכפר באישה

בכפר באישה יושב הרופא המפורסם ד"ר הו. איזה איש מרשים, בן 90 לפחות וקיבל אותנו במאור פנים. נכנסנו אליו כל אחד בתורו, הד"ר בודק ובודק, אני אומרת לו מה כואב לי והוא קובע נחרצות שהעניין הוא כזה:
" don't worry be happy "

לקחתי לתשומת ליבי. שמרית קיבלה משחה לברך ואיתן ובר נכנסו ויצאו בריאים כמו שור.
הסתובבנו בכפר, ישבנו לדבר, נחתנו למשחק רמי רציני של זקני וזקנות הכפר והמשכנו לכפר הבא שלא ממש השאיר בנו רושם והיה עמוס בתיירות פנים מעיקה.

משחקות ומהמרות

חזרנו לגסטהאוס וסגרנו עם מאמא נאשי שעת יציאה למחר. ערוץ דילוג הנמר הוא קניון עמוק שבתוכו מתחתר בעוצמה נהר היאנגצה האדיר. אנחנו הלכנו אותו יומיים בין הכפרים שמעל הערוץ. ביום הראשון הלכנו 7 שעות בעלייה מתמדת, בדרך תפס אותנו גשם מטורף והברך שלי כמעט שבקה חיים. מאחורינו הלך הסייס וחיכה בסבלנות יתרה בדיוק לרגע הזה. את שעת העלייה האחרונה עשיתי על הסוס.

 

הגענו שפוכות לגסטהאוס שבאמצע הדרך ובכל זאת במשך 10 דקות רק ישבנו והסתכלנו על הנוף המשגע. אנחנו כנראה היינו אחרונות על המסלול ונאלצנו כבר להתקלח במים קרים. איתן ובר הגיעו איזה שעתיים לפנינו והיו כבר אחרי ארוחת ערב ומקלחת. אלופים!

 

פה ישנו...

היום השני היה קל אבל קצת יותר מלחיץ כי ההליכה הייתה על שביל צר וכל הזמן הסתכלתי לאן אני הולכת.

היום השני

היו יומיים יפים ושקטים בין הכפרים בטבע. אנחנו חוזרות לליג'יאנג ולוקחות יום לנוח ולהזמין רכבת לדאלי. ליג'יאנג מיוחדת ויפה ככל שתהיה השאירה בנו טעם מיוחד בגלל האנשים שפגשנו. נפרדנו משי איתן ובר למשך הטיול ( את שי נפגוש שוב בבייג'ינג ) והרווחנו חברים חדשים ומקסימים להמשך החיים. אנחנו ממשיכות הלאה, רכבת קצרה של 5 שעות מביאה אותנו לדאלי. עיירת תרמילאים בהתהוות והמקום שאותו לא נרצה לעזוב.

טיול עירוני - צ'אנגדו תופסת אותנו חזק

"Sim's cozy hostel" -
אחרי נסיעה של 12 שעות הגענו לאחד הגסטהאוסים המדוברים בקרב התרמילאים של סין, אם לא המדובר ביותר. יש בו כל מה שצריך כדי לנוח באמצע טיול: חדרים נוחים, מים לשתיה חמה וקרה בכל קומה, ספריה בכל השפות, שולחן סנוקר ופאב. אבל הכי חשוב זה הצוות שיש פה. כולם דוברים אנגלית מעולה ומסבירים בסבלנות איך להגיע לכל נקודה בעיר ומחוצה לה. "ההתמחות" של המקום זה טיולים לטיבט ( רק צריך שיתמזל המזל והשלטונות הסינים יאשרו - השנה זה לא קרה ). גם כאן החדרים מעוצבים בסגנון טיבטי והמזרנים על דק מוגבה עם שולחן באמצע. על הקירות בין הקומות תלויות תמונות מטיבט של טיולים שיצאו מכאן - ממש מספיק כדי להצית את הדמיון ולהישבע שמתישהו ממש ממש בקרוב גם אני אהיה שם.

שקשוקה חצילים כמיטב המסורת

מסביב לצ'אנגדו יש הרבה אטרקציות כמו למשל שמורת הפנדות, ולי שאן ( פסל הבודהה הגדול ) אנחנו מוותרות על הכל ומטיילות בעיר. התחבורה פה כל כך נוחה ופשוטה ובעיר הזו יש בכל אזור מתחם כמו מדרחוב , רובע עם קונספט, האחד לאומנים, השני לטיבטים והשלישי עם הרבה מקדשים סינים מיוחדים.
בין קודש לחול
את יום שני אנחנו פותחות עם כוסות רוח במרפאה מקומית כדי להקל על הצינון ומשם ממשיכות ישר לאזור המקדשים. כל האזור הוא מדרחוב יפה, עם חנויות מיוחדות ומשחקי ילדים ובאמצע מתחם גדול ובו מקדש, גנים ומסעדה צמחונית. אנחנו נכנסות פנימה על מנת לשוב אבל זה קורה רק אחרי כמה שעות טובות. בדיוק זמן תפילה ואנחנו מהופנטות מהשירה והנגינה. זה מקדש עירוני ולכן גם המקומיים לוקחים חלק בטקסים. הנזירים יושבים בתוך אולם התפילה ובמקביל מגיעים אנשים, נעמדים מאחוריהם ומצטרפים. אנחנו יוצאות משם רגועות ופשוט מטיילות בין כל התיירים הסינים, קצת משחקי מחשב, קליעה לסל ועוד שטויות ואנחנו בדרך חזרה.
ריקודי עם בפארק
אחה"צ החלטנו ללכת לרובע האומנים ובדרך עצרנו בפארק בסגנון פארק הירקון אבל כ"כ שונה... אנחנו הולכות אחרי המוזיקה שאנחנו שומעות ופתאום מגלות רחבה ענקית ומלא סינים מכל הגילאים פשוט רוקדים בכיף שלהם, מחייכים וצוחקים. הקצב שלהם מושך ויפה בעין. אנחנו לוקחות כמה דקות ללמוד את הצעדים וישר מקבלות הזמנה לריקוד. כמה כיף פה, אין חג וגם לא מאורע מיוחד, אנשים פשוט רוקדים אחה"צ באמצע החיים. בהמשך הטיול נגלה שזה ספורט לאומי. אנחנו ממשיכות לרובע האומנים אבל זה כבר לא זה. אומנם יפה פה אבל מלוקק ואנחנו את שלנו להיום עשינו.
שתי פנים לעיר אחת
את יום שלישי אנחנו מתחילות בשווקים של העיר. יש פה הכל כיאה לשוק אסייתי גדול - שפע של פירות וירקות, המון בשר וההתמחות האזורית של הכנת נודלס, פסטה או איך שלא תקראו לזה, הכל בעבודת יד כמו שראינו בשיאן. תוך כדי הליכה בשוק אנחנו מחליטות להכין לחם שיהיה לסוף הצום, ממילא צריך להעביר את הזמן. האנשים שמסתובבים פה לא דומים בכלל לאנשים שנפגוש עוד שעה. והסמטאות לא מזכירות בכלל את הקניונים שנבקר בהם ( כמו כל עיר גדולה )
אנחנו לוקחות אוטובוס לאזור הקניונים ואת פנינו מקבלים גם סטארבאקס הידועה וגם פסל ענק של מאו מנהיג העבר הקומוניסטי של סין והמקבילה של סטלין ברוסיה. בקניונים יש הכל ובהרבה מהמקרים הרבה יותר זול כמו למשל בגד ים שבארץ היה גורם לי למחסור רציני בכיס. את היום הזה אנחנו רוצות לסיים באזור אחר לגמרי של העיר - האזור המסחרי. הבנו שיש שם חנויות מטיילים ענקיות ורשת סופרמרקטים גדולה עם מוצרים מיובאים. הרכבת מביאה אותנו מהר לאזור ואנחנו נעזרות בבחורה סינית שלוקחת אותנו עד הסופר. הסינים האלה... נמנעים ממך אבל כשבא להם לעזור אז זה עד הסוף. אנחנו פונות למחלקה "הכשרה" ( יבוא מארה"ב - על הכל יש כשרות ) ומחדשות את המלאי שלנו.
איזה יום ארוך ומגניב. כל כך הרבה מקומות, מראות וסגנונות. חצינו את העיר לאורכה ולרוחבה ועכשיו שמרית מכינה בצק לפיתות, מתפיחה ,לשה ואז למחבת. בארבע בבוקר יש לנו 20 פיתות בד"ץ בית יוסף ואנחנו ישנות לאורך כל הצום כמעט.
ממחוז סצ'ואן למחוז יונאן
יום חמישי - יש לנו בוקר בכיף בגסטהאוס ובצהריים אנחנו בדרך לשדה תעופה. צ'נגדו הייתה בשבילינו הדבר האמיתי. בלי לחפש אטרקציות ובלי שאיפות מיוחדות, במשך 4 ימים פשוט היינו בעיר סינית  בין אנשים ועם אנשים.
בערב נגיע לליג'יאנג ( Lijiang) - אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ומקום מושבם של שבט הנאשי במחוז יונאן. מהשדה אוספת אותנו אחת העובדות של מאמא נאשי המפורסמת שמנהלת את המקום שלה ביד רמה.
בלילה כמו בלילה הכל נראה לא משהו, הבוקר יאיר לנו פנים.

ממחוז גאנסו לסצ'ואן - שמורת הטבע ג'וזאייגו

השעה 6:00 בבוקר ואני קמה מרעשים שיש באוהל. לוקח לי דקה להבין איפה אני ואז אני רואה את אחת הנשים נמצאת כבר בשלב מתקדם של הכנת גוש חמאה ענק ונזכרת. הלילה שעבר היה אחד ההזויים שבחיי. כשהערב ירד הגיע ראש המשפחה עם המרעה שלו. הוא היה ענק וכל המשפחה התיישבה מסביבו לארוחת ערב כשכולם אוכלים רק כשהוא מסיים. האיש לא היה כל היום בבית ובקושי מדבר אבל בסופו של יום אנחנו האורחים שלו ומהרגע שהוא הגיע הוא לא מפסיק לדאוג לנו. הכינו לנו מזרנים לשינה וכיסו אותנו בעורות של יאק ( עם ריח של חמאה כמובן, כמו כל דבר פה באזור ). היה קפוא והאיש העצום הזה דואג לנו כמו אבא ולא עוזב אותנו עד שנעים לנו ומכניס עוד עצים לתנור. אחרי 5 דקות לחשתי לשמרית שאם לא נעשה את עצמנו ישנות הוא פשוט לא ילך, הוא עמד מעלינו וחיכה שנירדם. אז נרדמנו. אחרי התארגנויות של בוקר המדריך שלנו פתאום צץ ואנחנו יוצאים לדרך. כולם מאושרים ואין לי דרך אחרת לתאר את זה. הגענו לכרי דשא רחבים ועצומים ואני דוהרת עם הסוס שמשתף איתי פעולה בצורה מושלמת. ובכל זאת, היום הזה ארוך יותר ולכן באיזשהו שלב גם קשה יותר. הגוף מתחיל להיתפס ואנחנו עוצרים למנוחה ארוכה, אחר כך לקראת הירידה לכפר יגיעו גם כמה קטעים מפחידים בדרך. הסוף לא פשוט, קר לנו וכואב אבל בכל זאת אנחנו יורדים מהסוסים שמחים ואת החוויה הזו כנראה שנעכל אולי מחר ואולי רק כשנחזור הביתה.

עכשיו אנחנו רוצות מקלחת חמה וארוחה טובה אח"כ, לקראת ערב אנחנו מתחילות לחפש שותפים לנסיעה בג'יפ לשמורת הטבע ג'וזאייגו ( Jiuzhaigou ) וגם מוצאות. 4 בחורים אירופאים שלומדים בסין וגם קצת מטיילים. היינו בלנגמוסי מראשון עד חמישי וכאן באופן רשמי התאהבתי בעם הטיבטי. בעיניי הם אנשים עדינים עם תרבות מיוחדת שחיים באזורים מבודדים עם נופים מדהימים מה שכנראה מוסיף יותר לקסם שלהם.
אנחנו עוזבות את מחוז גאנסו ואת דרך המשי ונכנסות למחוז סצ'ואן. הנסיעה לקחה לנו 7 שעות ואחרי שבוע וחצי בסין זו הפעם הראשונה שאני מתחילה לחוות את סין הסינית. הנוף מתחיל כנוף טיבטי טיפוסי עם המון עדרים של יאק, בתים ואוהלים טיבטים ולאט לאט משתנה לכפרים שאי אפשר להתבלבל בארכיטקטורה הסינית שלהם. גם הנוף משנה ובמשך שעתיים לקראת הסוף אנחנו נוסעים במקביל לנהר עצום וצלול עד שאנחנו מגיעים לאזור הלינה שלפני השמורה. כבר ערב ואנחנו מחפשות את המקום האולטימטיבי כי אנחנו הולכות להעביר כאן את השבת. מצאנו מקום חמוד ובאופן מפתיע גם שני ישראלים כדי שיהיה אפשר לתרגל את העברית אחרי שבוע וחצי. אז ישבנו קצת ליד האינטרנט שחסום בחלקו ע"י השלטונות והעברנו קצת מידע וחוויות אבל חתכנו לישון כדי להגיע לשמורה פחות או יותר ראשונות לפני כמויות הסינים שאמורים להגיע לשמורה וגם כדי לטייל קצת בשקט.
בוקר טוב וסחתיין עלינו, חמש דקות הליכה ,שמונה בבוקר ואנחנו ראשונות. אנחנו קונות כרטיסים גם לשמורת הטבע וגם לאוטובוס הפנימי שחובה כאן כי השמורה עצומה ומחולקת לשני אזורים בצורת האות v . הכרטיס סטודנט שלנו מוכיח כאן את עצמו בגדול ומשיג לנו כניסה בחצי מחיר. אנחנו מחליטות לקחת את האוטובוס עד לקצה העליון הימני ואז להתחיל לרדת ברגל. הנסיעה עד לקצה השמורה לוקחת חצי שעה ובינתיים אני מסמנת במפה את המקומות השווים שאני רואה מהחלון. הסינים תיקתקו פה את העסק מבחינת נוחות ובין כל האגמים יש שבילי הליכה מרוצפים בדק. הגענו לקצה השמורה והשעה הוכיחה את עצמה, שקט, השמיים צלולים וקר. אנחנו קונות שכמיה וכוס קפה ושוב כל אחת עם עצמה.

אני מודה שאני קצת בהלם מהיופי של המקום הזה ולא מפסיקה להודות על הטיול הזה. יש כאן אלמנט כלשהו של הפתעה כי כל פעם נחשף אגם אחר, עם צורת נוף שונה מסביבו ואי אפשר לדעת למה לצפות.

שמורת הטבע כמו שהיא לא נגעתי ולא שיחקתי בתמונה

בתוך השמורה יש כמה כפרים טיבטיים אבל הלינה בשמורה אסורה. אני חושבת שביקור של יום אחד ממצה את המקום והצד השמאלי של ה v נחמד אבל לא יפה כמו הימני. לקראת השעה ארבע אנחנו יוצאות וממהרות לקנות אוכל כדי לבשל לשבת. 2 תבשילים מהירים מהבית שנועדו לימים עמוסים כאלה, המון ירקות לסלט ופירות טובים, תרמוס מלא מים חמים כמיטב המסורת הסינית, גרעינים שחורים ושוב אנחנו מוכנות לקבלת שבת. זו בסך הכל השבת השנייה שלנו בסין ונדמה שאנחנו מטיילות כל כך הרבה זמן, המדינה הזו אחרת ושונה מכל דבר אחר שאנחנו מכירות וכל יום הוא חוויה אחרת. שבת עוברת בכיף, היינו צריכות את המנוחה הזו ואנחנו קוראות הרבה ומשחקות קלפים. ביום ראשון אנחנו נוסעות לצ'אנגדו

( Chengdu ) עיר הבירה של מחוז סצ'ואן ואחת הערים המודרניות, היפות והנקיות של סין. אנחנו מתכננות לנוח פה, להכיר את התרבות העירונית הסינית מקרוב וגם לעשות פה את צום י"ז בתמוז. מה שלא ידענו זה שהעיר הזו, שבסך הכל היא תחנת מעבר להרבה תיירים, תפתיע אותנו ובסוף נסגור בא כמעט שבוע שלם.

עמק המומינים באוירה טיבטית

יום חדש. השמים צלולים והאויר קר. את הלילה העברנו בחדר עם סרטים בפלאפון וחשבנו שנקום יותר טוב, אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אנחנו קמות עם כאב ראש וסחרחורת ועכשיו זה רשמי. אני מכינה קפה וארוחת בוקר ומודיעה לשמרית שרק אם נתחיל לזוז ההרגשה תשתפר. אני לא יודעת מאיפה הבאתי את המשפט הזה אבל לא יכולתי לשבת יותר בחדר ולכן החלטנו לטייל באזור אבל לקחת את זה בנחת. לנגמוסי ניראת פחות או יותר כמו עמק המומינים, הכפר בנוי בין שני הרים, הכל ירוק מסביב ובאמצע זורם נחל כחול וצלול. לקראת סוף הכפר הדרך מתפצלת ואפשר לפנות לכל אחד מהשבילים ולטייל. אנחנו מחליטות לעלות למנזר הגדול שמצידו הימני של הכפר שגם הוא שייך למנזר הכובעים הצהובים. בקושי נשמנו בעלייה אבל זה שווה את זה כי הנוף למעלה כ"כ יפה. לאט לאט ולקראת הצהריים הסחרחורת נעלמת וגם כאב הראש, אנחנו מבסוטיות ומחליטות להמשיך עוד כלפי מעלה. פתאום נפרס לפנינו כר דשא עצום ובו פזורים מלא אוהלים טיבטים. זה ללא ספק אחד המראות המיוחדים שיצא לי לראות. אף אחד לא הכין אותנו לחוויה הזו ואנחנו מגלות שבכל האוהלים יושבים נזירים ולומדים. יש מזג אויר יפה וכולם יצאו מהמנזרים והתיישבו ללמוד בטבע. לא עוברות שתי דקות ואנחנו מקבלות הזמנה פנימה לכוס תה חם. המארח שלנו נראה כמו איזשהו צ'יף, האוהל מחומם ויש פה הרגשה כזו נעימה שהפעולה הבאה המתבקשת היא פשוט להירדם. אחרי שעה בערך אנחנו נפרדות ומתחילות לרדת מההר עמוסות בחוויות ומגלות שהיום הזה עוד לא נגמר. הנזיר שבכניסה לוחש לשמרית שעוד כמה שעות יש קבורת שמים וכדאי לנו לבוא שוב ולראות.

שמרית והנזיר שהזמין אותנו לקבורת שמיים

אנחנו יורדות לכפר לאכול משהו ולשתות תה ופוגשות את עדי ואלון שנמצאים בירח דבש בסין. שניהם זורמים ומקסימים וישר התיישבנו ביחד לחלוק חוויות וסיפורים. אני חושבת שבשיחה הזו סימנתי את הודו סוף סוף כיעד הבא שלנו. החלטנו שעולים ביחד לראות את קבורת השמים ומצטרפת אלינו גם הבחורה האינדונזית שפגשנו אתמול. אנחנו עושים את אותה הדרך אבל הפעם עם ג'יפ כי כבר סוף היום וכל העסק הזה יותר גבוה מאיפה שהיינו בצהריים. כשהגענו למקום הכל כבר הסתיים ובדיעבד טוב שכך כי רק מהשאריות במקום הבנתי שמספיק לי להתבונן בשלב שאחרי. הטיבטים מבתרים את הגופה של הנפטר ומשאירים אותה לעופות השמיים כדי להיפטר מהגופה בדרך הטבע. אנחנו מזהים כל מיני סוגים של עצמות אדם ורואים את האבן עם הסכין. יש הרבה נשרים בשמים  והאוירה כאן מחשמלת שאי אפשר להסביר, להכל מתווסף הגובה, הקור והדגלים הטיבטים שמתנופפים ברוח. כשחזרנו לכפר החלטנו שההרגשה השתפרה ומחר אפשר לצאת לטיול סוסים של יומיים בכרי הדשא הגבוהים שמעל לנגמוסי. רוב המטיילים שמגיעים לאזורים האלו בסין לוקחים טיול סוסים בסונגפאן שנמצאת במחוז סצ'ואן ( Songpan ). זה כפר טיבטי שנמצא על הדרך בין שמורת הטבע המפורסמת ג'וזאייגו לבין העיר הגדולה צ'אנגדו (Chengdu). אני התרשמתי שהמקום יותר מידי מממוסחר בשבילי ושטיול סוסים בלאנגמוסי יהיה יותר אותנטי. נרשמנו ביחד עם אלון ועדי ולטרק עצמו לא היינו צריכים לקחת כלום ( אנחנו באופן אישי התארגנו על אוכל כשר ) חוץ מתיק קטן עם בגדים. בדיעבד גם זה היה מיותר כי היה כ"כ קר שאף אחד לא חשב להתעסק עם החלפת בגדים. אנחנו יוצאים לדרך עם עוד 5 בלגים שיוצאים רק ליום אחד ולא נשארים איתנו לישון. המלווים שלנו מקסימים, גם כיפיים וגם נותנים הרגשה בטוחה, הם רוכבים ושרים שירים טיבטים. ככל שאנחנו מתרחקים מהכפר אני מתחילה להבין את העוצמות של המקום הזה. יש כאן מרחבים עצומים שהעין שלי לא הצליחה לתפוס וגם לא המצלמה ובאמת באיזשהו שלב הבנתי שלצלם את הנוף זה פשוט מיותר. המצלמה לא קולטת כלום.

מידי פעם מגיחים אנשים על סוסים, מעבירים סחורות, יורדים לכפר. פה ושם אנחנו קולטים אוהל מרוחק של משפחה ובין כל אלה כמויות אין סופיות של צאן, יאקים ופרות. הכל עטוף בערפל תמידי בגלל הגובה. אנחנו רוכבים ארבע שעות פחות או יותר ומגיעים לאוהל שבו אנחנו אמורים להיות. האוהל הטיבטי הוא חלל אחד שבמרכז שלו יש תנור עצים ומסביב שעונים על הדפנות כל המזרונים לשנת לילה. אהה... וזהו. הכי מינימלי שאדם יכול לחשוב עליו. המשפחה לא מבינה מילה אחת באנגלית והתקשורת מתנהלת בתנועות ידיים. אנחנו ביקשנו מהמדריך שיודיע למשפחה לפני שאנחנו מגיעות שלא נצטרף לארוחות כדי שהם לא יפרשו את ההתנהגות הזו כחוסר כבוד מצידינו. כל ההתנהלות היומיומית מאוד מסקרנת ולכן אין אפילו צורך במילים, כולנו בולעים במבטים את כל מה שמסביבינו. כמובן ששתינו מליון כוסות תה עם חמאת יאק ולא הפסקנו להתחמם מסביב לתנור. לקראת השעה ארבע כל האירופאים מתארגנים עם המדריך וחוזרים ללנגמוסי.
נשארנו ארבעתנו - עדי ואלון שמרית ואני ואפילו שידענו את זה מראש אנחנו לרגע אחד בהלם. חצי יום לפנינו, מסביב רק טבע אינסופי ואנחנו אורחים של אנשים שאין בינינו שום תקשורת מילולית ברמה הכי בסיסית.
אני חושבת שכאן הבנתי את המזרח ואת מה שיש לסין להציע לי. אני לא רק מטיילת בין אנשים, אני חיה איתם ליום אחד או יותר ואני עושה את זה כמוהם - לאט ובלי רעשים חיצוניים.

"Be happy " מחלת גבהים שמחה בלאנגמוסי

"Be happy " - זו ההוראה שקיבלנו כשיצאנו משיאחה מאחת הבחורות שהכרנו ולא ממש הבנו מה היא רוצה.  תבואו ללאנגמוסי שמחות, הכפר מגיע לגובה של 3,500 ומכאן יש מחלת גבהים. את המילה מחלה הבנו, את הקשר שלה לשמחה לא כ"כ.
ובכל זאת, השעה שמונה בבוקר ואנחנו יוצאות שמחות משיאחה ללאנגמוסי.

אחד הרחובות האחוריים של לאנגמוסי

בכיסא שלפנינו מתיישבים שני נזירים שלא מפסיקים לדבר ואחרי כמה דקות לא מפסיקים להתפלל. אני שמה אוזניות וצוללת למוזיקה שלי. הנוף מתחיל לקבל יותר ויותר גוונים של ירוק ומולנו נפרשים מרחבי דשא עצומים, פה ושם אוהל טיבטי ועדרים של יאק. לאט לאט החלונות מתכסים אדים מהקור, וככה גם אנחנו, אבל אני משתגעת שאני לא מצליחה לראות את הנוף אז הפכתי לסוג של ויישר ידני. הנהג לא מפספס אפילו אדם אחד שעומד בדרך והכרטיסן דואג לכולם למקום ישיבה. הנסיעה כיפית והטיבטים נעימים אבל... שום דבר לא הכין אותנו לעצירת השירותים הראשונה שלנו על אדמת סין. לא כזו קלילה כמו בשדה תעופה, כאן היה הדבר האמיתי!
בחלק מהמקומות בסין אין הפרדה בין תאי השירותים, הכל פתוח . כאן הגדילו לעשות ופשוט חפרו תעלה אחת שלאורכה כולם מתייצבות ככה שישבן פונה לפרצוף. לפעמים יש מים זורמים בתעלה ולפעמים לא. מכאן ואילך אני קיבלתי החלטה, או בחוץ, תמיד מאחורי המבנה ואם לא מסתדר אז תמיד לנשום לתוך מגבון לפני המוות. אנחנו מגיעות ללאנגמוסי. קר כאן ממש ולא היינו מוכנות לזה.
מהר מאוד מצאנו מקום נקי ונעים וסגרנו עניין. בקור הזה אפילו לא חשבנו על מקלחת ושירותים מחוץ לחדר.
השעה בסה"כ מוקדמת וכל היום לפנינו אז אנחנו יוצאות לטיול התרשמות ראשון ועל הדרך מחפשות לקנות בגדים חמים.
מה שבולט פה זו האוכלוסייה המוסלמית במקום וזה די מגניב סינים מוסלמים וטיבטים בכפר אחד. אנחנו מתחילות בקניות, עוד פשמינה חמה, כפפות, כובע צמר ובסוף מוצאות גם גופיה חמה וגטקס.
באיזשהו שלב שמרית ואני לא מוצאות את עצמנו. ז"א הכל סבבה, המקום הזה מקסים אבל אנחנו לא זורמות, יש בנו מין אדישות שכזו. אנחנו הולכות לשתות תה וחושבות שפשוט קר לנו מידי. אז שתינו, התחממנו אבל אנחנו קצת שותקות וקצת בוהות אחת בשניה ולא ברור מה בא לנו לעשות.
חשבנו שאוכל יפתור את הבעיה והלכנו לחדר להכין חביתה עם מלא בצל וקבנוס אולי זה ישפר את ההרגשה ויחמם אותנו. על הדרך אנחנו לובשות את הגופיות שקנינו ולא מפסיקות להתגרד. אוף איתכם טיבטים יקרים, צמר גס, זה כנראה לא ילך בינינו. סיבוב שני בכפר, אנחנו הולכות קצת יותר פנימה אבל לא מצליחות לנהל שיחה, להתלהב ולהינות מהמקום שאנחנו נמצאות בו.

פתאום ניגשת אלינו בחורה אינדונזית. היא מתלהבת שאנחנו מישראל ונורא בא לה לדבר, אנחנו מסבירות לה שאנחנו לא כ"כ מתקשרות כרגע ואז היא אומרת בצורה הכי פשוטה שיש " אה... יש לכן מחלת גבהים "

אה... איך לא חשבנו על זה קודם? היא נותנת לנו ויטמינים שאמא שלה הביאה לה והולכת.

עכשיו אנחנו מבינות, שמחה מנצחת אדישות.

Be happy

זיכרונות מאפגניסטן - סבתא הולכת איתי לכל מקום

את ההלם שלנו מהרחוב מחליף קסם שאני מקווה שאצליח לתאר. את פנינו מקבל נזיר עם פנים עדינות שעובד במקום. אנחנו מקבלות חדר ענק ונזיר אחר נכנס כדי להביא לנו עוד שמיכות כי הלילה הזה קר. אני מתפנה להסתכל מסביב והכל מעוצב בצורה הכי אותנטית שיכולה להיות, עם פינת ישיבה על הרצפה, שטיחים ושולחן נמוך באמצע. מחר זו כבר תהיה עמדת הבישול שלנו לשבת. לפני שנפלנו למיטה לישון אנחנו יורדות לשתות כוס תה במסעדה של המקום, יש חימום וכולם שקועים בשיחות שקטות. מסתבר שזו נקודת מפגש לא רק לתיירים אלא גם לנזירים ואנשי המקום שבאים לשתות תה ולאכול, כולם מתערבבים עם כולם. הזמנו תה יסמין שמגיע בעלים, כמו כל תה בסין ולא חס וחלילה בשקיות וליד אנחנו מקבלות קוביות סוכר, באפגנית קוראים לזה "רנד", מסתבר שגם כאן. אני מכניסה  לפה את קוביית הסוכר ושותה מהתה ופתאום עולות לי דמעות בעיניים. אני נזכרת בסבתא שלי ובבית שלה בשכונת הבוכרים ופתאום אני מבינה, הכל פה אותו הדבר, אנחנו על דרך המשי וההורים שלי מגיעים מאפגניסטן. את התה אנחנו שותים אותו הדבר, כיסויי הראש של הנשים שעובדות במטבח זהים בדיוק למטפחות שסבתא שלי לבשה ויותר מזה, השמיכות בחדר שלנו פשוט אותו הדבר כמו שהיו אצל סבתא שלי בבית. אני מרגישה בטיול שורשים קטן, סבתא שלי נפטרה בתקופה שגרתי בירושלים ושתינו היינו מאוד קרובות. מה שלא ידעתי אז שגם בטיולים שיבואו בשנים שאחר כך בהודו סבתא שלי תלך איתי גם שם בזיכרונות.

 יום שישי בבוקר אנחנו קמות ויוצאות לרחוב, השעה מוקדמת ואנחנו פשוט מתבוננות באנשים. כולם כאן לבושים בלבוש טיבטי מסורתי, מעין שמיכה חמה כזו שיד אחת יוצאת החוצה. לנשים יש שיער ארוך שהן קולעות לשתי צמות והפנים שלהן צרובות מהשמש. והגברים מסתובבים עם משקפי שמש עגולים ומוזרים. שיאחה זה הכפר הכי קטן ואינטימי שאפשר לבקש. יש בו שני גסטהאוסים בלבד ומלא אווירה. במקום יש כביש אחד מרכזי ואת מנזר לאבראנג ( Labrang) שהוא אחד החשובים לטיבטים וגם אחד הגדולים ושייך לזרם הנזירים שהולכים עם מצנפות צהובות. לאט לאט אני מבינה שהנזירים משתלבים בחיי המקומיים ואפילו מנהלים את העסקים בשביל תרומה למנזרים. אחרי "סיבוב" בכפר אנחנו מתחילות לחפש את השוק כדי לעשות קניות לשבת אבל באופן מפתיע אנחנו פשוט לא מוצאות. פתאום משום מקום מגיעה בחורה סינית דוברת אנגלית ומסבירה לנו שבתקופת הגשמים השוק מתקיים במקום סגור. היא צמחונית ולכן מבשלת לבד ומתנדבת להראות לנו את המקום. בשוק אנחנו מרגישות כמו סיני בחנות אלקטרוניקה, מבחינתנו יש פה הכל ויותר מזה כדי להכין ארוחות שבת טובות. אנחנו קונות חצילים, קישואים, טופו, תפו"א, בצל, פטריות, מלא ירק וביצים. אנחנו לוקחות הכל לחדר - זה יחכה לאחר כך. עכשיו הולכים למנזר, אבל אנחנו בוחרות לעשות את זה כמו הטיבטים בסיבוב של גלגלי התפילה מסביב לכל המנזר בדרך שנקראת קורה. אפשר לראות במקום בעיקר מבוגרים שיש להם זמן לעשות את כל הדרך הזו. אנחנו הולכות אחרי אותם גברים ונשים ומידי פעם מציצות אל תוך המקדשים עצמם שמריחים בעיקר מחמאת יאק.
אני מגלה שאני אוהבת את העיצובים הטיבטים למקדשים ולמנזרים שלהם. בניגוד לתאילנד ומקומות דומים בהם הכל עשוי זהב פה יש שימוש בחומרים פשוטים ויש תחושה טובה של חיבור לטבע ולאדמה. הדבר היחיד שלא מחליק לי בגרון בשום צורה זה הצלב קרס שמתנוסס פה בכל מקום. אני יודעת שזה סמל פגאני אבל הוא מלא בכל כך הרבה קונוטציות שליליות.

הלכנו באותו הבוקר כמה קילומטרים טובים ואפילו תפסנו פינה קטנה  במנזר שהשקיפה על הכפר וקצת שתקנו. כל אחת והמחשבות שלה על כל מה שהספקנו לחוות בבוקר אחד.

אנחנו חוזרות לכפר ומחליטות לעצור לשתות בירה לפני שבת. אנחנו מתיישבות במקום נחמד שיש לו מרפסת גג בסטייל הודו ואחרי שתי דקות מצטרף אלינו נזיר צעיר ורוצה לדבר. איזה כיף, אני כל כך חיכיתי לזה ויש לי המון שאלות. אנחנו מתחילים לדבר בענייני אמונה ופילוסופיה ואז עוברים לדבר פוליטיקה. הוא מספר לנו שהחלום הכי גדול שלו זה ללכת ללמוד אצל הדלאי למה בדרמסאלה שבצפון הודו אבל חוץ מלברוח אין לו שום אפשרות מסודרת לעזוב את סין, השלטונות לא מרשים לטיבטים לעזוב את סין. 

אחרי שעה של דיבורים אנחנו חייבות ללכת לחדר ולבשל לשבת. הכנו כמה סוגים של שקשוקות, פירה וסלט מעולה.

אחרי קבלת שבת וארוחה ירדנו למטה למסעדה כדי להעביר את הערב. פגשנו כמה תיירים, שתינו תה, שיחקנו קלפים וקראנו ספר. 

היום הזה שבר את כל השיאים של מה שאפשר להספיק ביום אחד :  טיילנו בכפר, ביקרנו בשוק, עשינו את כל מסלול הקורה של המנזר, שתינו בירה עם אחד הנזירים ובישלנו אוכל לשבת.

ביום ראשון בבוקר כבר נהיה על אוטובוס ללנגמוסי ( Langmusi) שנמצאת במרחק של שלוש שעות נסיעה ומכאן נתחיל להאט קצת את הקצב, ברצוננו או שלא ברצוננו. 

ברוכים הבאים למערב הפרוע

מחוז גאנסו. רק הקריאה על האזור הזה הדליקה לי את הדמיון. אזור מבודד, מאוכלס ברובו ע"י טיבטים. שני היעדים המרכזיים במחוז הם שיאחה( Xiahe) ולנגמוסי (Langmusi). התיאורים של המקומות האלו נשמעו לי כאילו לקוחים מעולם אחר: מרחבים, כרי דשא אינסופיים, אוהלים מסורתיים, מקדשים טיבטים ענקים, קבורת שמים וטיפוסים ססגוניים. המציאות הפעם עלתה על כל דמיון.


גלגלי תפילה טיבטים במקדש בשיאחה 

היעד הראשון שלנו במחוז זו שיאחה אבל עיכוב בטיסה הוביל אותנו ליום ארוך ומלא בחוויות שרק בסופו הגענו לשיאחה. בירת מחוז גאנסו היא לאנזו ( Lanzhou) אליה יש טיסות משיאן וכרטיסים הזמנו במחיר מגוחך עוד בארץ. כשהגענו לשדה התברר שיש עיכוב קל בטיסה שהפך להיות עיכוב משמעותי של שלוש שעות. אני כבר ידעתי שאחרי שננחת, אוטובוסים לשיאחה כבר לא יהיו בנמצא. העברנו את הזמן בשיחה עם סטודנט סיני שהיה מת לתרגל את האנגלית שלו ולא הפסיק להגיד לנו כמה שהוא מעריץ את מדינת ישראל, לדבריו אנחנו אומה אדירה. נפרדנו עם הזמנה לביקור בית בשנחאי ועלינו לטיסה. עכשיו התפנינו לדון באפשרויות שלפנינו ובתור התחלה החלטנו שבלאנזו אנחנו לא נשארות. התיאורים על העיר הזו לא עשו לנו חשק למרות שיש אנשים שבאים לפה בשביל לראות את "מערות אלף הבודהה" אבל אף אחד לא ממליץ לישון פה.
יצאנו מהשדה "חמושות" בשיחון עברי סיני ותוך 10 שניות מצאנו את עצמנו מוקפות בחמישה גברים שמנסים להבין מה אנחנו רוצות. בדרך כלל מה שקורה זה שיש אחד שקצת מבין עניין וכל השאר רק בוהים וצוחקים. אי אפשר לומר שזו סיטואציה ממש נעימה, אנחנו נמצאות באזור לא מתוייר, אין כאן דוברי אנגלית וזו סין. בסוף הצלחנו לחבר משפט - תחנת אוטובוס לכיוון מערב. נהג המונית הנהן בראש שהוא מבין ולנו נותר רק לסמוך עליו, כך שבמשך השעה הקרובה פשוט אין לנו מושג לאן אנחנו נוסעות. היינו מתוחות קצת ובסוף הנהג הוריד אותנו כמו שביקשנו בתחנה. הזמנו כרטיסים ליעד הבא שהכי קרוב לשיאחה, העיר לינשיה (Linxia) כשכל זה מלווה במבטים של כל מי שפחות או יותר נמצא בתחנה. לאט לאט התרגלנו לחדירה הזו לפרטיות שלנו, כל עוד אף אחד לא מתקרב יותר מידי, כמובן.
כשעלינו לאוטובוס חיכתה לנו אכזבה, אין מקום שאנחנו יכולות לשבת ביחד ( היום הייתי מבקשת אבל אז... לא יודעת למה לא אולי עדיין הייתי קצת בשוק ) שמרית התיישבה ליד מישהו נעים ואני נאלצתי להתאפק מהבחילה שהייתה לי מהבחור שישב לידי וניקה את הנזלת שלו ביד. אחרי שלוש שעות נסיעה האוטובוס עוצר במרכז העיר ומוריד את כולם. אנחנו מוצאות את עצמנו במרכז וכולם מסתכלים עלינו וזהו פחות או יותר, אנחנו מתיישבות ואין לנו מושג מה לעשות. ליד השדה תעופה עוד ניסו לעזור לנו, פה כולם חשדנים ואנחנו לא מבינות איפה תחנת האוטובוס.
אני משאירה את שמרית עם התיקים והולכת עם השיחון לחפש את התחנה. אני מוצאת וגם מבינה שאין אוטובוסים להיום.
הפנמתי דקה את העניין והלכתי לחפש מקום לישון. אני נכנסת לבניין שנראה לי כמו מלון ומצביעה לפקידת קבלה על המילה לישון והיא מסמנת משהו לא ברור עם הראש. כדי לראות אם היא הבינה אותי אני מראה לה את המילה שיאחה היעד הבא שלנו, גם כאן קיבלתי הנהון לא ברור. אני מנסה עוד קצת את המילה לישון ובסוף שומעת מיאו מיאו (Miao) שזה פשוט לא. אין אישור להלין זרים.


הרחוב הראשי בשיאחה

אני חוזרת לשמרית בקריזה ומודיעה לה שכאן אנחנו לא נשארות. אין לי באמת שום רעיון אבל אנחנו מתחילות ללכת ופתאום רואות חבורה פחות או יותר בני 20 פלוס ולידם מכונית. אנחנו עוצרות ושולפות את השיחון ,מראות להם את שיאחה, ומצביעות על המכונית. הם מבינים את העניין תוך שניה ואנחנו מתחילות התמקחות קצרה על כסף. 5 דקות ואנחנו בתוך מכונית חדשה בדרך לשיאחה. שמרית מחייגת לבעל הגסטהאוס והוא מדבר עם הנהג ומסביר לו לאן לקחת אותנו. טלפון זה אחד הדברים החשובים בטיול בסין וגם לא סיפור יקר כי קנינו כרטיס סים מקומי בשיאן. בעלי הגסטהאוס ברובם מדברים אנגלית ויכולים להסביר לנהגים את הדרך אם נתקעים. זה עזר לנו הרבה פעמים.
וואו... איזה יום. אנחנו בנסיעה חלקה ומתחילות להירגע וגם להנות מעצמנו על התושיה.
ולמרות הכל, יצאנו בשש בבוקר לשדה תעופה ואנחנו מגיעות בשמונה בערב לשיאחה. בחוץ יורד גשם, קר, הרחוב שומם לגמרי ואנחנו בהלם. אני תוהה בקול למה הלונלי פלנט שלח אותנו לכאן בהתלהבות ושמרית, שכבר סיגלה לעצמה חוכמת מטיילים מזכירה לי שבבוקר, אחרי שינה טובה כל המקומות החדשים נראים אחרת.
ברוכים הבאים למערב הפרוע! 

צעדים ראשונים בדרך המשי

בוקר חדש, או יותר נכון בוקר ראשון בסין. אני יוצאת מהחדר שבנוי מסביב לחצר פנימית ונהנת מהיופי של המקום הזה. שמריתמתעוררת ואנחנו מתיישבות לשתות קפה עם עוגיות ומתלבטות מה אנחנו אוכלות לארוחת בוקר. האופציות עדיין קלות כי רק לפני יומיים היינו בבית אז אנחנו פותחות שימורים של טונה ברוטב, חותכות ירקות שקנינו בשוק אתמול ואוכלות הכל על הטורטיות שהבאנו מהבית. אני מניחה שעוד כמה ימים התיק יתחיל להתרוקן ואנחנו נתחיל לבשל. סין לא פשוטה למי שאוכל כשר ולא רק בגלל שאוכלים פה כל מה שזז אלא גם בגלל שכל המוצרים כתובים בסינית ואין לנו בכלל יכולת לראות את הרכיבים. ובכל זאת, הסינים פינקו אותנו במשהו אחד טוב וזה מים חמים בכל מקום. בתרבות הסינית שתיית תה היא עדיין הנפוצה ביותר ואפשר לראות אנשים מסתובבים עם תרמוסים לשתייה חמה ומלאים בעלים של תה ירוק. גם בגסטהאוס יש מיחם ענק של מים חמים ואנחנו מכינות אוכל אינסטנט בכוסות הטרמיות שלנו.
בינתיים בחוץ יורד גשם ואנחנו מתבאסות כי תכננו לקחת אופניים ולרכב על החומה. אחרי התלבטות קלה ובגלל שזה היום היחיד שלנו בשיאן החלטנו לא לוותר על החומה ולעשות אותה ברגל. הצטיידנו בכל דבר אפשרי נגד גשם, בעיקר למסמכים פחות לגוף שלנו והלכנו לחומה. שילמנו לפי תעריף סטודנט דבר שתופס פה מאוד והם נותנים הרבה הנחות למי שיש כרטיס כזה.
אנחנו עולות לחומה וישר מקבלות מבט על כל העיר העתיקה של שיאן. אני לא מפסיקה להתפעל מהארכיטקטורה הסינית ולו מהסיבה הפשוטה שהיא פשוט שונה מכל דבר שאני מכירה. אין שום דבר בעולם שלנו שדומה לעיצובים האלה וזה מוסיף להכל נופך מאוד עתיק ומסתורי. אי אפשר שלא לנסות להבין כאן את ההיסטוריה הסינית והשושלות שלה כשמכל פינה מגיח איזה דרקון יורק אש שגורם לך לתהות על קנקנו.
שעתיים של הליכה מגיעות לסיומן ברחוב צדדי של העיר ואני אוהבת את העובדה שאין לי מושג איפה אני נמצאת אז לפני ששמרית ואני נתפקס בכוונת תחילה אנחנו מסתובבות בין המקומיים ונכנסות כמעט לכל חנות אפשרית כדי לראות ולהבין איך מתנהלים החיים כאן. כשתופס אותנו הגשם אנחנו פותחות את הלונלי פלנט ומראות לאנשים את השם בסינית של השוק שהיינו בו אתמול שהוא גם בעצם מרכז העיר. אנחנו מקבלות את מספר האוטובוס ויורדות במרכז ממש בסטארבקס.
הגשם מתחזק ואת השעה הקרובה אנחנו מעבירות בסטארבקס עם קפה, אינטרנט וכל דבר אחר שמטיילים עושים.

מגדל התופים

גילוי נאות, הפוסטים על סין יסבלו ממחסור בתמונות מכיוון שהתיקים שלנו נגנבו בסוף הטיול עם המצלמה וכן... ללא גיבוי. על הפרשה המצמררת עוד ידובר בהמשך.
בשיאן מתחיל להחשיך ואנחנו חוזרות לחדר לנוח קצת ולאכול. המרחק קצר ונחמד לעשות את הדרך בהליכה.  בכלל בסין יש הרגשה בטוחה. אומנם יש חשדנות בסיסית של הסינים כלפי כל מערבי ויש חוסר הבנה ואולי אפילו אפשר לצחוק עליך מרחוק וחלק מההתנהגויות שלהם נראות לנו לא לעניין אבל זה רק עניין של תרבות ולא יותר מזה.
אחה"צ ערב אנחנו חוזרות לאזור השוק שכל כך אהבנו אתמול ונעמדות שוב מול אותם דוכנים שמכינים פסטות ובצקים בכזאת מיומנות והכל בשיטות מסורתיות,  בלי מכונות בכלל ורק בידיים. היום אנחנו חוקרות קצת יותר לעומק ונכנסות לסמטאות, פתאום אנחנו מוצאות את עצמנו בתוך חצר עתיקה ומטופחת ומבינות שאפשר לעשות כאן סדנת תה. ואני ממש מתכוונת לסדנה, כי הכל פה מתעסק במיומנות. השולחן מותאם להכנת תה ויש לו תעלה קטנה שממנה שופכים את מה שנשאר. אנחנו טועמות לפחות 4 סוגים שונים וכל אחת מאיתנו כבר מתחילה לפתח טעם משלה להמשך הטיול.
אנחנו קונות פירות יבשים בשוק להמשך הדרך מחר, אחרי שאנחנו שמחות לגלות שהמוכרת מבינה קצת אנגלית ומסבירה לנו שאין שום שומן על הפירות. מכאן אנחנו עולות למגדל התופים ומצטלמות בכל פוזה אפשרית ליד התופים הענקיים האלה ששימשו בעבר לפתיחה וסגירה של שערי העיר.
אנחנו חוזרות לגסטהאוס לארוז את התיקים ולהזמין מונית לבוקר לשדה התעופה.
שיאן נתנה לנו סיפתח טוב ומסקרן ומחר אנחנו כבר במחוז גנסו (Gansu) מתחילות להציץ לסין בדלת האחורית והגדולה שלה.

חמש סיבות למה לטייל עצמאית בסין

כל האנשים שאני מכירה שבחרו לטייל בסין לקחו טיול מאורגן. אני החלטתי להסתכל למדינה העצומה הזו בלבן של העיניים ותכננתי טיול של חודשיים שלא כלל בתוכו אפילו טיול מאורגן אחד.
אז למה בעצם?

• סין, כמו עוד כמה ממדינות המזרח סובלת מעודף קיטשיות כשזה מגיע לתיירות. כל מבנה מקודש וכל הר הוא הגדול והיפה ביותר. בריכת הדרקון השחור, הר השלג ועוד כאלה. לא לכולם אני חייבת להקדיש יום שלם ויש כאלה שגם לא ראויים לשתי דקות. יש מקומות שבתוך יום שלם כבר אי אפשר לזכור מה הייתה המטרה של היום הזה. למשל בדרך לחומה הגדולה עוצרים לפחות בשני מרכזי קניות ענקיים עם שיטות מכירה אגרסיביות.
• בסין יש תיירות פנים אדירה מתוקף גודלה של המדינה ושל האוכלוסיה. האתרים המרכזיים והידועים סובלים מצפיפות יתר לא נורמאלית לכן החופש שלי להחליט באיזה שעות ובאילו ימים אני מגיעה ולאיפה. בשמורות הטבע אפשר לעמוד במשך שעות בתורים ארוכים כדי להיכנס ובימי ראשון יש אזורים שלמים שהרחובות שלהם פשוט מפוצצים.
• ההיסטוריה הפכה את העם הסיני לסגור וחשדן. טיול עצמאי הביא אותנו למפגש ישיר ומרתק עם כל כך הרבה אוכלוסיות וסוגי אנשים שפשוט לא היו נפתחים אלינו אם היינו נשפכים מאוטובוס כלשהו. היו ימים שלמים ששמרית ואני לא ראינו אדם מערבי אחד וניהלנו שיחות בידיים וצחקנו וחייכנו בשפה בינלאומית.
• ההתרחשות האמיתית באמת נמצאת ברחובות, בסמטאות ובשווקים. במדינה הזו אפשר לנשום את העבר ולדמיין את סין של פעם שהייתה סגורה לעולם. התרבות כאן חיה ובועטת בטאי צ'י ובריקודי עם בפארקים וברכיבה על אופניים בחוטונגים ( סמטאות ) של בייג'ין. בטקסים בבתי תה ובטיפולי רפואה סינית בקליניקות מקומיות.
• ובכלל, טיול בערים מרכזיות ובנקודות תיירותיות תמיד יסבלו מחוסר באותנטיות. בסין יש כ"כ הרבה מיעוטים אתניים מהמסקרנים בעולם ובכללם העם הטיבטי. רובם חיים בשוליים וממשיכים לשמר אורח חיים מסורתי ומרתק ובדרך כלל הם גם יושבים בתוך נוף שעדיין לא נפגע. אז אני לא אומרת שאין מה לראות באזורים המתויירים אבל תנו לי לבחור בבקשה איך אני מחלקת את הזמן שלי.

את הטיול אני בוחרת להתחיל בשיאן. זו עיר מוסלמית עתיקה שעדיין מוקפת חומה. אל דאגה המוסלמים כאן הם סינים לכל דבר מבחינה אתנית והמוצא שלי לא עניין אותם בכלל. העיר הזו מפורסמת רק בגלל חיילי הטרקוטה שנמצאים בסמיכות לעיר. המון המון חיילים קטנים עשויים מחרס שהתגלו במהלך חפירות במקום. מבחינתי זו ממש לא הסיבה העיקרית להגיע לכאן. בשיאן ביליתי יומיים קסומים. כבר בערב הראשון הלכנו לשוק המוסלמי שנמצא ליד מגדל התופים ומגדל הפעמון ששניהם מרשימים ביופי שלהם. כל חנות פה מרתקת ואנחנו נעצרות בכל אחת לכמה דקות כדי לראות כל מיני שיטות הכנה מסורתיות של אוכל. פסטות טריות טריות ודקות דקות ברמת מיומנות לא נורמלית והכל בעבודת יד. אחרי שעה של עולם חדש אנחנו חשות את העייפות של הטיסות והקונקשנים וחוזרות לגסטהאוס שלנו.

Shuyuan Youth Hostel

אחד הדברים הכי חשובים בסין זה בחירת מקום לישון משתי סיבות. האווירה היא אחד הדברים שבעיניי עושים את כל ההבדל. שינה במלון לא דומה לשינה בחדרים שפזורים מסביב לחצר סינית עתיקה. הסיבה השניה היא פרקטית ביותר. חייבים למצוא מקום דובר אנגלית שיוכל לעזור בהתמצאות בעיר ובמפה וכזה שגם מכין כרטיסים עם כתובת המקום שלו בשפה הסינית שאפשר לשלוף בכל מקום. שיאן עצמה פשוטה להבנה ואנחנו חוזרות לחדר ברגל אחרי שקנינו בדוכן ברחוב תירסים חמים לארוחת ערב. 

את היום הזה אנחנו מסיימות בבירה ובשיחות גישוש ראשונות עם תרמילאים על האזור ועל סין בכלל. ישראלים עדיין אין.

הגסטהאוס שלנו נמצא ממש ממש אל מול חומות העיר כך שמחר בבוקר אנחנו עוברות את הכביש ומתחילות את היום שלנו על החומה.

זהירות - חופשה מפנקת!

" אני לא מבינה מה יש לעשות על אי שבוע שלם? " שמרית לא מבינה עדיין את אומנות חוסר התכנון ולו לזמן קצר, אני מתנדבת לעזור.
תאילנד. ארץ החופש האמיתית. עכשיו זה מתאים לנו, אחרי חודש וחצי בויאטנם ולאוס אנחנו סוגרות על שבוע אחד של סתלבט נטו בקוסמוי. בשביל להגיע לכאן אנחנו לוקחות טיסה מלואנג פראבנג לצ'אנג מאי שבצפון תאילנד ומעבירות בה יום אחד.  בתאילנד כבר הייתי כמה שנים קודם וזו הייתה הנגיעה הראשונה שלי במזרח. הנגיעה הלא אותנטית. עכשיו אני יודעת למה לצפות: אני נחה ומתפנקת. אחרי ארוחה טובה בבית חב"ד אנחנו מנסות לחשוב מה אנחנו עושות ביום היחיד שלנו בעיר. סגרנו על ראפטינג ואחר הצהריים קורס בישול צמחוני. הלכנו לחדר לנוח ובערב חזרנו שוב לבית חב"ד לאכול. כשסיימנו התחיל מבול! הרחובות היו מוצפים במים, כמעט עד הברכיים. לקחנו טוק טוק למלון שלא ממש הצליח להגיע עד המדרגות כי הן היו מוצפות אז הוא ירד ודחף את הטוק טוק עד הכניסה.
הערב היה שקט והעברנו אותו בחדר. בבוקר אספו אותנו לרפטינג והתברר לנו שאנחנו לבד וזה היה הזוי אחרי שאמרו לנו שיש קבוצה. ואם זה לא היה מספיק אז העוצמה של המים גם לא הייתה שוס היסטרי וגם את זה כמובן ביררנו קודם. בקיצור, יצא בוקר די עלוב והמזל היה שהקורס בישול היה כ"כ מעולה שזה הדבר היחיד שזכרנו.

הגענו לחדר, התקלחנו וישר אספו אותנו לקורס בישול. אפשר להגיד על התאילנדים הרבה דברים אבל לסגור פינות הם יודעים ולכל מקום לוקחים אותנו ומחזירים. הגענו למסעדה צמחונית מדליקה שכל הגג שלה מוכן לקורס בישול. הצטרפה אלינו מישהי מאנגליה והתחלנו. הכנו 9 מנות שונות, מיוחדות ומדליקות שאת חלקן אנחנו מבשלות עד היום.
כשסיימנו ירדנו למסעדה עם כל המנות ופתחנו שולחן, תוך שנייה חיסלנו הכל. את הקפה כבר שתינו עם בעל הבית וגלגלנו שיחה ארוכה וקשה, בגלל המבטא הבריטי הכבד, על צמחונות והתעללות בבעלי חיים, דבר שדי נפוץ בתאילנד בגלל התיירות.
עכשיו, הבטן מלאה והשמיים עדיין נקיים מגשם אנחנו מסתערות על שוק הלילה ופשוט נהנות מהאווירה. יש פה הכל, כל מה שצריך וכל מה שלא צריך ואנחנו מאוד משתדלות לקנות גם מזה וגם מזה. כשמתחיל הגשם אנחנו עוצרות בסטארבאקס לקפה וממשיכות לשוק המקורה שם אנחנו מגלות כמה חנויות מיוחדות, בעיקר של תכשיטים.
מחר יום חדש ולנו יש טיסה לקוסמוי. אנחנו קמות לעיר מוצפת לגמרי מהגשמים של הלילה ובמזל אנחנו מגיעות לשדה. אחרי צ'ק אין אנחנו קונות קפה ועושות תשבצים כרגיל.

הטיסה עברה מהר ואנחנו בשדה התעופה המיניאטורי של קוסמוי.  לבית חב"ד הגענו מורעבות אבל הם כבר בהכנות לשבת ולפי מספר השולחנות הבנו שהמקום יהיה מפוצץ בערב. שבת עוד מעט נכנסת ולנו יש כמה עניינים לסגור. נכנסו לסוכנות הישראלית ליד בית חב"ד וסגרנו על מלון כייפי, La moria קומה ראשונה מול הבריכה, קרוב גם לים וגם לבית חב"ד במיקום מושלם. אנחנו הולכות לשים כביסה, לקנות פירות, מתקשרות הביתה ושבת נכנסת. היינו כ"כ עייפות שהחלטנו לנוח קצת לפני סעודת שבת. לא במפתיע נרדמנו ופספסנו קבלת שבת וגם את רוב הארוחה אבל בבית חב"ד כמו בבית חב"ד ישר ארגנו לנו מקום לשבת ואוכל כמובן. ביום שבת התפילה מתחילה  ב 10:00 בבוקר והארוחה בסביבות 12:00 מנהג שבעיניי צריך לאמץ אותו גם אצלנו. בנחת....
את הבוקר והצהריים העברנו בשיחות טיולים וגם דברי תורה על הדרך וחזרנו לחדר לישון.
הדבר הראשון שאנחנו עושות במוצאי שבת זה להיכנס לבריכה אחר כך יבואו כל התכנונים. אנחנו חושבות קצת מה בא לנו מחר ומחליטות שעדיין מוקדם לנו לסגור כל מיני דברים מאורגנים אנחנו רוצות עוד קצת לקום מאוחר ולהסתלבט.
אם אני אנסה ללכת לפי מניין הימים לא בטוח שזה יהיה ניסיון מוצלח. אני לא מצליחה להיזכר באיזה יום עשינו מסאג' 4 ידיים ובאיזה יום אבנים חמות. את כמות הקוקטיילים ששתינו לא ספרתי מהתחלה ואת מספר השעות שהיינו בים השמש מחקה. אז מה אני כן זוכרת בצורה טובה?  חוף הים בקוסמי צלול ויפה ולא צריך יותר מזה.

La moria hotel

חוף הים

ביום ראשון בערב אנחנו הולכות לנסות את המסעדה של צביקה ששמענו עליה שהיא כשרה. האוכל היה מעולה וסוף סוף אכלנו אוכל תאילנדי באמת. אני גיליתי שהקיבה שלי יכולה להכיל הרבה יותר ממה שחשבתי וחתמנו במקום קבע להמשך השבוע.
יום שני, 7 בבוקר אוספים אותנו מהמלון ליום שייט ב- 42 האיים  עם speed bout. היה יום מושלם בחוץ ואחרי שעה בערך אנחנו עוצרים לשנורקלים ומשם ממשיכים לאחד האיים לארוחת צהריים. התאילנדים פותחים שולחן ומשם ממשיכים לאי נוסף לעשות קאייקים. לנו הספיקו הקייאקים לזמן הקרוב ובחרנו להישאר על החוף להשתזף ולשתות שייק. אנחנו חוזרות לקראת ערב ומגדירות את היום הזה בדרגת יופי מושלמת.

עוד יומיים של ים ובריכה וביום רביעי אנחנו קמות מוקדם כדי לנצל את היום האחרון. 8:00 בבוקר אנחנו כבר בים. השכרנו אופנועי ים והיה לנו פרץ אדרנלין מטורף למשך חצי שעה בערך.

את שמרית אני תופסת על החוף שומעת מוזיקה ויורדות לה דמעות. היא לא מבינה איך השבוע הזה עבר ובכלל איך נגמר לה החופש. אני מבטיחה לה שעוד 10 חודשים מהיום אנחנו על מטוס ליעד הבא. מסתבר שזה משכנע אותה וחיוך עולה לה על הפנים.
ובאמת... 10 חודשים מהיום אנחנו על מטוס לסין.
יום חמישי בבוקר אנחנו עולות על מעבורת בחזרה לבנקוק.4 שעות ואח"כ נסיעה באוטובוס ממש מרווח במשך 7 שעות עד לקוואסן. בשנייה שעלינו התחילה סופה לא נורמלית והבנו כמה התמזל מזלנו שבמשך שבוע שלם היינו במזג אויר מעולה.   אנחנו סוגרות סופ"ש אחרון וביום ראשון בערב יש לנו טיסה לירדן.

יום ראשון אנחנו רוצות להספיק הכל.  על הבוקר אנחנו עושות טיפול פנים, תספורת ופן. אח"כ מסאג', כמובן.

כל אחה"צ הוקדשו לקניות וכמובן שתמיד ברגע האחרון מוצאים כל מיני פינות חדשות וחבויות.
אין לנו באמת חשק לחזור לחדר לארוז אבל אנחנו חייבות. יש קצת מועקה באוויר. בכל זאת טיול ראשון רציני. חודשיים יפים שהיה בהם הכל, תרבויות חדשות אנשים נעימים וחופש אמיתי ומשחרר. מטיול לטיול החזרה לארץ תעשה יותר פשוטה אבל את זה עוד לא ידענו אז ועוד לא כ"כ ידענו איך להכיל את זה. אז אולי קצת משמיים יש לנו יום שלם של המתנה בירדן שהתאים לנו באותו הזמן והפך את החזרה לקצת יותר רכה. קיבלנו מלון עם בריכה והעברנו עוד יום אחד שקט עם ספר ומוזיקה במרחק של שעה טיסה מהבית.
אנחנו חוזרות הביתה עם טעם של עוד הרבה והרגשה שרק נגענו בקצה קטן מהעולם.