כשהדרך הופכת ליעד - עמק לאהול, צפון הודו

מכירים את המקומות שאנחנו רק עוברים בהם ומצטערים שלא עצרנו ליום יומיים? שבוע שבועיים?
ככה הרגשתי כשעשיתי את הדרך הארוכה מלה שיושבת בלב ההימלאיה הגבוהה בדרך למנאלי - 20 שעות נסיעה. יממה שלמה בדרכים בנופים שלא הפסיקו לסחוט ממני קריאות התפעלות ועמק אחד עצום, ירוק, מושלג ומשובץ בכפרים קטנים. לא הבנתי איך אף אחד כמעט ולא עוצר פה.

קיילונג

אחרי שני טיולים בצפון הודו היה לי ברור שלכאן אני חוזרת. עמק לאהול נמצא כמעט באמצע הדרך ממנאלי ללה או הפוך כמובן, יותר קרוב למנאלי וזו גם הבחירה שלי לתחילת הטיול. אז אחרי חצי יום במיין באזאר בדלהי, 16 שעות נסיעה, 7 עצירות לפיפי, 4 כוסות צא'י, 2 סרטים בפלאפון, כדור שינה אחד ועיכוב של שעה לפרוצדורות שרק ההודים מבינים הגענו למנאלי! עליה עוד ידובר ויסופר כמובן אבל הפעם יש מטרה - להגיע לקיילונג בירת עמק לאהול. אחרי סופ"ש שקט אנחנו אורזות תיקים ויורדות לתחנה המרכזית לקחת לוקאל בס. קנינו כרטיסים וחיכינו, בסה"כ חצי שעה ואמורים לנסוע. אופס... מילה באנגלית לא כתובה, אני שואלת ואומרים לי לחכות, שואלת ואומרים לי לחכות. משהו פה לא נראה לי הגיוני,זו לא הפעם הראשונה שאנחנו לוקחות מכאן אוטובוס. אני מתחילה לחפש ואת האוטובוס אני מוצאת מלא עד אפס מקום. עוקץ ראשון אחרי 2 טיולים? כנראה שלא נדע. אבל לחזור מחר אנחנו לא מוכנות ואחרי דיון קצר עם נהגי המוניות בצד, שרק חיכו, אנחנו סוגרות מחיר מגוחך ומרוויחות יום מושלם בדרכים, כמובן בגלל שאנחנו עוצרות איפה שבא לנו.

 

סיפור על גג אחד לא נורמלי:

לקיילונג אנחנו מגיעות אחרי 7 שעות. לא הרבה במושגי צפון הודו, כולל זמן עצירות, ומיד אנחנו מחפשות גסטהאוס. הקריטריון האחד והיחיד הוא גג לא נורמלי עם תצפית פנורמית. לוקח לנו קצת זמן, אין פה תייר אחד ברחוב או סוכנות ואנחנו מחפשות את השלטים. החיפוש השתלם וב- 300 רופי אנחנו מקבלות חדר פשוט, מינימלסטי כמו הרבה מקומות בצפון הודו אבל... על הגג! ובתכלס,לא הגענו לפה כדי לשבת בחדר. הסקרנות גוברת, כמו תמיד במקום חדש וכבר אנחנו יוצאות לרחוב. כפר, התיישבנו לנו בכפר, באמצע ההימלאיה ואנחנו קצת בשוק. אולי מהדרך המתישה, אולי מהגובה ואולי מהעובדה שאין פה מרכז מטיילים, לא אטרקציות, לא חוגים וכמעט ואין תיירים. מה חשבנו לעשות פה שבוע? שבועיים?

מה שכן, הכפר הזה הוא אחד המתוקים,קטן, עם אנשים נפלאים ועם נוף של הרים מושלגים מכל מקום שרק נביט. אני יודעת שבוקר חדש מביא איתו אנשים חדשים והרפתקאות חדשות, ככה אומר הניסיון. ובאמת, בבוקר אנחנו יוצאות לגג לשתות קפה ו... הגג מלא. נאטשה ופיטר, הילה וויויאן ועוד כמה מטיילים. החיבורים הם מיידים והמידע מתחיל לזרום.

נאטשה ופיטר גרים בהודו כבר כמה שנים וכל קיץ במונסונים מגיעים לקיילונג - מסתבר שהם סוג של מומחים למקום ותוך שעה בערך אנחנו מוצאות את עצמנו במגמת עלייה לאחד הכפרים והמנזרים פה. כן, ככה בלי הכנה נפשית נעלמנו לנו לאיזה שש שעות. הדרך יפיפיה, אנחנו עוברים בנוף פתוח, גם ירוק וגם מושלג ומגיעים למנזר - שכמובן נמצא בנקודה הכי גבוהה באזור. המנזר מרשים אם כי אין בו נפש חיה- כולם בלה ( חבל לאדאק) חוגגים יומהולדת לדלאי למה. בחזור אנחנו עוברים בין הטרסות, בתוך הכפר ופוגשים נזירים לשעבר שהפכו לבעלי בתים ובעיקר הרבה אנשים שעובדים בשדות.

את הערב אנחנו מסיימים ביחד באחת הדאבות הצמחוניות ואחכ על הגג.

הימים פה הופכים לשיגרה. מכל מקום אפשר לראות כפר אחר ובימים אנחנו מטיילות, לבד או ביחד בין הכפרים או למנזרים הגבוהים שפזורים פה. את הבקרים והערבים אנחנו מתחילות ומסיימות בדאבה הקסומה של פמה הנפאלית - עליה כבר כתבתי בכמה פוסטים. אישה חרוצה שברחה מנפאל עם ילד אחד והשאירה מאחור ילד שני. קמה בחמש בבוקר להכין אוכל טרי וסוגרת בשקיעה. כיאה לכל המקומות בהודו ובעצם לכל מקום בעולם,האינדיקציה לאוכל נקי טרי וטעים תלויה בכמות האנשים שנמצאת במקום. הדאבה הזו מלאה עד אפס מקום מבוקר ועד ערב. 

יום שלישי ואנחנו מחליטות על הפוגה בטיולים ונשארות בכפר. עוזרות לפמה לבשל ומחליטות יחד עם הילה ווויאן ללכת לשוק ולבשל בעצמינו ארוחת ערב מפנקת אצל פמה אחרי שהיא סוגרת - לה, לנו ולכל החברות שלה. כיאה לכפרי ההימלאיה פעם בשבוע יש פסטיבל כלשהו לאחד האלים והיום זה היום - אנחנו מתערבבות עם הכפריים, מדברות עם מי שמבין, מבקרות בבית הספר מצלמות ומצטלמות.

יום רביעי - שוב תיק על הגב, הפעם לכיוון אחר, כפר אחר, מנזר אחר. הפעם העלייה יותר קשה וכדי להגיע לכפר שמתחת למנזר לוקח לנו שלוש שעות - בדרך הולכים המקומיים, מחייכים ושרים בדרך של שלוש שעות לקיילונג כדי לקנות אוכל ואספקה. פעם נוספת, וזה קורה לי הרבה בכפרי ההימלאיה אני מהרהרת מי מוטרד יותר מהחיים. האנשים שחיים פה עם כל הקשיים שהטבע מזמן להם או אנחנו שמזמנים לעצמנו את הקשיים - פנסיה, חסכונות, עבודה וקידום.

אחרי עלייה מתישה וביקור בכפר הגענו לפסגה! אחד הנזירים עושה לנו סיור במקום ומסביר על ציורי הקיר העתיקים וההיסטוריה של המקום. כוס תה - ותצפית פנורמית נדירה על הרי ההימלאיה.

בערב - כולם, ז"א כל מי שבגסטהאוס מתיישב על הגג - הירח עולה ואנחנו כמו בסרט. כסאות נוח, מוזיקה יפה, אחד סורג, אחד מצייר ואני מכינה קפה ותה לכולם. הירח עולה לאט לאט וכל ההרים מוארים בלבן, מכל הכיוונים. זכיתי לראות כמה וכמה ירחים עולים אבל הפעם הזו הייתה יחידה ומיוחדת. שלוש שעות ישבתי על הגג הזה - גג אחד לא נורמלי. עשיתי כלום והייתי מאושרת.

התכנון היה להישאר פה עוד ועוד אבל הכתר שלי נופל ואני חייבת לחזור למנאלי. 

יום חמישי ואנחנו נפרדות בערך מחצי כפר ובעיקר מפמה ששולחת איתנו דברים לילד שלה שלומד בבית ספר במנאלי.

תחנה מרכזית, כרטיסים לאוטובוס המקומי, שבע שעות של נסיעה משגעת ומשוגעת, מעבר הרים אחד מפחיד כרגיל 

( הרוטנג פאס), שלגים, מפלים ומפולות ואנחנו חזרה במנאלי.

אני נשארת עם טעם של עוד! עוד מהכפרים הקסומים והמבודדים, עוד מהטבע האדיר הזה ועוד מההימלאיה הקסומה!

לוקאל באס (האוטובוס המקומי)

והכתר חזר למקומו

בודהיזם נושק להרים הגבוהים

מעברי הרים. מנטרות. הימלאיה. גלגלי תפילה. דרכים מסוכנות. מדיטציה.
גבהים מסחררים. מקדשים. מרחבים עצומים. נזירים. כפרים מבודדים. יוגה.
יופי יש בהרבה מקומות בעולם, מקומות מבודדים , נידחים, מושלגים, גבוהים.
ובכל זאת אני כאן, פעם אחרי פעם. חבל ארץ שלם מוקף ברוחניות - ידוע שמה שעושה את המפגש עם הטבע,עם העוצמות, אלו בעיקר האנשים והתרבות שהם יוצקים לתוך המקום שבו הם חיים. לאדאק יותר מסין ואפילו יותר מטיבט מספקת את כל החוויות האלה. אם רוצים אפשר לקחת חלק בהכל, או רק להיות אורחים לרגע.

טירוף מוחלט בפסטיבל קומבמלה במנזר המיס:

אז אחרי שלושה ימים בעמק נוברה ולמרות שחזרנו עייפות אנחנו קמות מוקדם כדי להגיע לפסטיבל שבכפר המיס. כמה מוקדם שלא יהיה המקום כבר מפוצץ באנשים ואנחנו הולכות ברגל 20 דקות כדי להגיע למנזר. בדרך יש אינספור דוכני מומו , מזכרות, מנחות תפילה לבודהה ושלל טיפוסים . כשהגענו למנזר הבנו שיש פה פוטנציאל לאסון ערד 2, צפיפות למות, הלאדאקים באקסטזה ואין מושג כזה תור, כולם דוחפים. ניסינו להיכנס ולא היה לנו אוויר לנשימה. כמעט וויתרנו וזו באסה רצינית כי על הפסטיבל הזה עוד קראתי בבית וממש רציתי לראות את ריקודי המסכות של הנזירים. פתאום החלטתי לנסות כניסה צדדית והופ... אנחנו בפנים. זה לא אומר שתמו תלאותינו אבל לפחות אנחנו בחצר המנזר וממש בלב העניינים.

כל פעם דחפנו עוד קצת, פעם אני נשענת על מישהו, פעם מישהו נשען עליי ושמרית מצלמת, בכל זאת היא גבוהה ממני. שעה שלמה צפינו בריקודי מסכות שנקראים צ'אם ועניינם ניצחון הטוב על הרע. בלב המדבר, צבעוניות כזו אופיינית רק לטיבטים . שלל מסכות, מוזיקה הזויה וריקודי נזירים. כשמיצינו, המשכנו להסתובב במנזר המרשים והגדול הזה ואז גילינו שאפשר לתצפת גם מהגג, אז עלינו והמשכנו להתסתכל ולצלם בהתלבות לפחות עוד שעה את הסשן האחרון של הריקודים והתחלנו להתגלגל למטה לחניה. חזרנו לגסטהאוס שבורות, עם שרירים תפוסים ומכות כחולות מכל הדחיפות אבל זה היה שווה את זה! אפשר לומר שהיה יום מדהים ומחר, אין יותר מתאים מיוגה ומדיטציה.

יוגה ומדיטציה במרכז מהבודי:  

באזור אפשר להתמסר ללימודי יוגה ומדיטציה עמוקים בכל מיני ריטריטים וסדנאות שמתקיימות בכפרים שמסביב ללה ואפשר גם לתרגל בסגנון חופשי, מתי שבא לכם. וזה גם מה שאני אוהבת. אז מרכז מהבודי נמצא בתחילת רחוב המטיילים - הצ'אנגספה ויש בו שיעורי יוגה ומדיטציה קבועים בוקר וערב ומידי פעם מדיטציות מיוחדות עם כל מיני נזירים מכובדים מרחבי היבשת. אז התמזל מזלנו והיום את המדיטציה מעביר נזיר מסרילנקה. אחרי שיעור יוגה מקצועי התחילה המדיטציה והאמת, היא הייתה מדליקה ממש ולא משהו שאני רגילה אליו באזורי תיירים כמו למשל דרמסאלה. בהתחלה הנזיר לימד ודיבר מעניין ועמוק ואז הוא בחר כמה מילים מתוך קטע בנושא שהוא לימד ועליו עשה את המדיטציה. אני יצאתי מהמדיטציה נלהבת וכמובן רגועה והחלטנו לרדת לעיר לחפש איזה גג יפה ( rop top )  לשתות בו שייק ולתכנן את שבוע הבא - רצינו עצמאית. כשירדנו בחזרה מהמסעדה משכו אותנו קולות חזקים של נגינה. מסתבר שיש מנזר גדול בלב המדרחוב וכאילו לא היינו אתמול בטקס בודהיסטי שכזה מצאנו את עצמנו שוב במנזר \ מקדש לפחות לשעתיים נוספות.

תפילה אינטימית למדי במנזר \ מקדש של העיר:

הפעם החוויה שונה לגמרי. בכל זאת זה מקדש מקומי וקטן יותר. המקומיים חייכנים כמנהג המקום ובחצר יושבות כל הסבתות, מפטפטות ומכינות אוכל לכל מי שמגיע. החלטנו להיכנס לתפילה , בתקווה שאף אחד לא יגיד לנו לא. לא רק שלא אמרו לנו לא, התיישבנו בין המתפללים, הצטלמנו איתם, הקשבנו לתפילות ושתינו צ'אי מתוק. מה שכן, לא הצלחנו להבין על מה ולמה החגיגה, מה שלא גרע כמובן מעוצמת המקום והמפגש.

ברחבי לדאק פזורים עוד עשרות מנזרים. השווים מבינהם חוץ ממנזר המיס שהתקיים בו הפסטיבל הם טיקסי שקרוב ללה מרחק של חצי שעה נסיעה ולאמיורו במרחק של 3 שעות נסיעה ושווה לשלב אותו בכמה ימים של טיול באזור - בין מנזרים לכפרים. לטיקסי קפצנו באחד הימים, במנוחה בין טיול לטיול. למנזר הגענו בטרמפ ממרכז העיר ובחזור עלינו על ג'יפ שרות ושילמנו 10 רופי כל אחת. חוץ מהמנזר היפיפה והנוף המושלם שנשקף ממנו גם כאן קיבלו אותנו במאור פנים. חלק מהנזירים דוברים אנגלית רהוטה וישמחו לדבר איתכם ולהסביר על המנזר או לדבר על בודהיזם. אז תפסתי את אחד הנזירים והוא היה יותר מנהלהב. התקבצה לה קבוצה של לפחות עשרה אנשים מכל רחבי העולם, כולל תיירים הודים ודיברנו לפחות שעה על דתות, בודהיזם ופילוסופיה.

 מנזר טיקסי 

אז אחרי פוסט מלא ברוחניות ובכובעים אדומים אני חוזרת לטבע ולהרים הגבוהים - 
יומיים בטרמפים בין כפרים ושבת מאוד לא מתוכננת באגם פנגונג.

שומקום באמצע שומקום - עמק נוברה והכפר טורטוק

יום שני הגיע והוא בא בדיוק בזמן. אנחנו קמות בשש מארגנות תיק, שותות קפה והולכות לקחת סנדביצ'ים לדרך. הג'יפ מחכה לנו בסוכנות ואנחנו יוצאים לדרך, בכל זאת שמונה שעות נסיעה לפנינו. הכל מתחיל בטוב, מיכל אמיר ושמרית מפרגנים לי ולפריצת דיסק שלי ישיבה מקדימה וזה משדרג את כל העסק מבחינתי. נשמות טובות. והכי טוב, הפכתי לדיג'י לכמה שעות ומסתבר שממש אהבתי את העסק, אני לא יודעת איך אמיר, המומחה המוזיקלי נתן לי אבל נתן. לפאס הגענו ממש מהר, הכל תלוי בכמויות השלג ובתור שנוצר בדרך לפאס אז השנה לא היה הרבה והרווחנו מעבר חלק. אחרי סטים של תמונות בפאס עמק חדש נפתח בפנינו, מלא ירוק, נחלים זורמים, פסגות מושלגות, נוודים ועדרים של יאקים. אנחנו עוצרים לפק"ל קפה וממשיכים. הדרך הופכת לקשה וקשוחה ואחרי כמה שעות אנחנו מגיעים לדיסקיט ובראש הכפר מתנוסס בגאון מנזר ופסל ענק של בודהה, ככה סתם באמצע שומקום אמיתי.

הפסל מרשים והנוף עוד יותר, בייחוד כשלא מצפים אבל חוץ מזה דיסקיט עצמה משעממת ואנחנו מקבלים חיזוק לעובדה שהחלטנו לנסוע יישר לטורטוק. אז אחרי מנוחה קצרה ומתיחות לגוף אנחנו ממשיכים, עוברים את הונדר, את שמורת הגמלים הדו דבשתיים וגם את הטרקטורונים על דיונות החול ומבטיחים לעצמנו לעצור פה בחזור. עוד כמה שעות של נוף מדברי עברו להן וכך גם כמה עצירות להתרעננות ליד כל הנחלים שזורמים פה ונקודות בידוק אין סופיות אנחנו סוף סוף מגיעים לקצה העולם, או לפחות ככה זה מרגיש. הרצון להגיע לפני כל הג'יפים שייצאו מלה מצדיק את עצמו. הכפר כמעט ריק והגסטהאוס של חוסיין שקיבלנו עליו המלצה פנוי! גסטהאוס טוב וקבלת פנים חמה זה עניין משמעותי במקומות מרוחקים שכאלה. חוסיין מדבר אנגלית טובה ויש לו סלון נעים, חצר כיפית לשבת בה והמקום שלו נמצא ממש במרכז הכפר, ליד המעיין, שם כמובן כל ההתרחשות.

 

k2 גסטהאוס

טורטוק זו אהבה ממבט ראשון. את הכפר לא רואים מהדרך, הוא יושב על מעל העמק ברמה מישורית וצריך לעלות אליו ברגל 10 דקות. עלייה קצרה אבל הגענו מתנשפים וכל העמק, הכפר והשדות נפרסו מולנו. שעת אחה"צ וכולם עדיין עובדים בשדות ובמרץ, אוספים אלומות של שעורה וכוסמת. הכפר גדול, מטופח ותעלות מים עוברות בין כל הבתים. לא חיכינו יותר מידי, עשינו היכרות קצרה עם חוסיין, קצת סמול טוק ויצאנו לסיבוב של שעה בכפר, לנצל את שעות האור. בכפר יש אור מ 19:00 עד 23:00 ומים חמים רק בבוקר. אני חייבת להתקלח אחרי יום כזה ארוך ומעייף ושופכת עליי כמה דליים טובים של מים קפואים. חוסיין ואישתו מכינים ארוחת ערב ואנחנו בינתיים מכינים קפה, מדברים ושומעים מוזיקה. תוך כדי, חוסיין מעביר לנו שיעור היסטוריה מדהים על המקום, באנגלית מושלמת ועם ידיעות אינסופיות. היסטוריה זה בכל זאת המקצוע שלי, זה דבר אחד ללמוד מספר וללמד על סמך זה ודבר שני לשבת על גבול פקיסטן, לשמוע ולהבין על סכסוך מסובך ומלחמה מתמשכת. כמו שאת הסכסוך שלנו עם הפלסטינאים כמעט ואי אפשר להבין מחדשות ומספרים. הכפר הזה הוא אי של אסלאם עם תרבות הודית, ממש כמו קשמיר . נשלט ע"י פקיסטן עד שנות ה-70 וממוקם כמה קילומטרים מהגבול ועד לפני כמה שנים הוא בכלל היה סגור לתיירות.

 

יום חדש, חוסיין מחליט שהוא יוצא איתנו לטייל ואנחנו רק מרוויחים. בכפר יש אינספור תצפיות גבוהות ומדהימות ביופי שלהן, מטעי פירות - בעיקר של משמשים והמון צמחי תבלין כמו זעתר למשל. אחרי הטבע הגדול העוצמתי וגם המושקע אנחנו חוזרים להסתובב בכפר בין הבתים, אינספור תעלות המים והמעיינות שפזורים באזור. זו שעת צהריים ועיקר ההתרחשות מסביב למעיין, שם מבלים הילדים במשחקים וזקנות הכפר בפטפוטים ושם גם נמצאת החנות היחידה. אחרי  הבוקר \ צהריים הקסומים אנחנו מחליטים לצאת אחה"צ לפק"ל קפה ליד אחד המעיינות ועל הדרך מצטלמים, משחקים ומדברים עם כל ילד שרק רוצה. אה... וגם קטפנו משמשים וזעתר והחלטנו שאת ארוחת הבוקר נכין לבד מתוצרת מקומית בלבד. שמרית הכינה ריבת משמשים מושלמת! ועל הדרך גם לימדה את חוסיין להכין והסבירה לו שבזכות הסוכר זה יכול להישמר לתקופה ארוכה בחורף ( כמובן שהפתיע אותנו שהוא לא ידע להכין ריבה ). מיכל ואני הכנו לבנה בחיתול ונתנו לה להתגבן למשך הלילה, כתשנו זעתר ושום ואישתו של חוסיין הכינה צ'אפטי. 

את טורטוק אנחנו עוזבים בצער רב ובעיקר עם טעם של עוד. את הבוקר האחרון שמרית ואני בוחרות להתחיל בתפילה במקום שקט, נטו בטבע ולעשות עוד סיבוב אחרון בכפר. אחרי ארוחת בוקר שתיזכר עוד הרבה זמן אחר כך אנחנו ממהרים לצאת לדרך הארוכה, חזרה ללה. 

שני הדברים הכי משמעותיים שעלו לי בראש תוך כדי נסיעה חזרה:

• הילדים מתחילים להתרגל לזרם בלתי פוסק של תיירים וזה כמובן מביא איתו כמה וכמה חולאים רעים כמו בקשות בלתי פוסקות לעשר רופי או לממתקים. תעשו להם טובה ואל תכנעו לבקשות האלה. רוצים לעשות משהו מועיל תביאו אתכם דברים שימושיים כמו עפרונות, דפי כתיבה או סתם כדור לשחק בו והכי טוב, תנו מעצמכם, למדו מישהו משהו חדש.
• אל תמהרו להספיק ולבלוע. ממילא העמק הזה עצום והנסיעה בו קשה. אל תדחסו בשלושה ימים שלושה כפרים ( ממילא הונדר ודיסקיט לא מתקרבות ליופי של הכפר הזה ) והכלל הזה תופס לכל מקום עצום שתטיילו בו, אין כמו החוויה של להיות במקום אחד כמה ימים, להכיר ולהתערבב. 

אנחנו חוזרים, אבל רק בגלל שלמחרת יש פסטיבל ענק ליד לה שממש אבל ממש לא בא לנו להפסיד.

עוד חוזר הניגון... חבל לאדאק הממלכה ההררית של הודו

לאן טסים הפעם?
אולי נגוון?
זה ברור שיש עוד מקומות בעולם כן? כן.
קניתי לונלי פלנט של דרום אמריקה, קראתי וקראתי ממרץ ועד מאי והזמנתי כרטיס להודו.
זהו, זה מה שאני רוצה, לא מתנצלת ולא נלחמת. כשארגיש שמיציתי אחפש יעד אחר.
הרבה אופציות בתוך הודו עלו על הפרק ואחרי הרבה ברורים מעמיקים נפסלו בגלל תנאי מזג האוויר, בכל זאת, שוב יולי אוגוסט וזה זמן המונסונים.
אז החלטנו לחזור לחבל לאדאק ( Ladakh ) - הממלכה ההררית והקסומה של הודו. זו שטיילנו בה לפני חמש שנים וממש לא הספיק לנו. ההתנהלות פה לא פשוטה, אין כמעט אוטובוסים מקומיים מה שהופך אותנו לתלויים במטיילים אחרים וברצונות שלהם + חשש לטיול שנתי. יש צורך להוציא פרמיט ( אישורי מעבר ) לכל יעד שקרוב לגבול עם מדינה כלשהי והגבהים פה מסחררים. אבל הפעם אנחנו לא ממהרות ואת עיקר הטיול אנחנו רוצות לעשות כאן מה שאומר שיש לנו סבלנות לחכות לאנשים הנכונים. יש התרגשות באוויר וציפייה גדולה לראות שוב את העוצמות של הטבע פה.

תצפית מהמנזר בכפר טיקסי

אחרי 4 טיסות על קו ישראל - לרנקה - דוחה - דלהי - לה ( Leh ) בירת לאדאק , אנחנו מותשות. את ההתאקלמות לגובה אנחנו כבר מכירות - שמרית מתקשה קצת ואצלי הכל בסדר. אחרי לא מעט חיפושים ברחוב צ'נגספה ( Changspa ) - רחוב המטיילים הראשי וגם האזור הכפרי והשקט של לה-  מצאנו את עצמנו בגסטהאוס מקסים, עם חצר מטופחת, חדרים בעיצוב טיבטי, נוף להרים ומשפחה חמה. הנחנו לגוף קצת וישנו.

Rainbow guesthouse

למרות העייפות נכנסנו לסוכנות של טאשי ( זכור לטובה מהטיול הראשון ) ועשינו קצת בירורים לגבי כל הדברים שרצינו לעשות ( בעיקר עצמאית ) וגם לקבל קצת מושג לגבי עלויות. לטאשי יש סבלנות אינסופית ולמרות שהסוכנות מלאה הוא פותח מפה ועונה על כל השאלות שלי. לסגור טיול ליום ראשון זה מוקדם מידי מבחינת ההתאקלמות לגובה, כל מקום מרוחק שנבחר לטייל בו יעבור את גובה 4000 מ' ואנחנו מחליטות להוציא פרמיט ביום ראשון ולראות לאן הוא ייקח אותנו ביום שני - ז"א את מי נפגוש כדי לטייל ביחד.
יום שישי היום ואנחנו עוצרות לקנות קצת פירות ונשנושים לשבת וגם לברר מה קורה בבית היהודי? יש? אין? ארוחות שבת? אולי נצטרך עוד לבשל. את פנינו קידם שלט "בית ליבא - בית ליצירה יהודית ". מסתבר שהמקום שינה קונספט ושיש כזה דבר בית ליבא גם בארץ. מאיה ואייל כהן הגיעו לכאן לשלושה חודשים והצליחו ליצור משהו אחר, מיוחד ובעיקר עם הרבה מוזיקה טובה. אז לה מפוצצת בישראלים וככה גם בית ליבא, ובכל זאת שבת הייתה נעימה וכיפית.  כרגיל, אני מבינה שהכל תלוי באווירה של מי שמנהל את הבית ובחברה שמגיעים ואין שום קשר למקום פיזי או לעניינים חומריים כאלה ואחרים.

הירקן המקומי

שבוע חדש מתחיל ואני כל כך מקווה שהקרמה תהיה לטובתנו! אני רוצה כבר לצאת לטבע ולמרחבים העצומים. אז אחרי קפה שחור בחצר של הגסטהאוס אנחנו מגיעות לסוכנות של טאשי להוציא פרמיט אבל יותר חשוב מזה, לפגוש אנשים. הסוכנות מלאה ואנחנו מתחילות לברר עם כולם מי נוסע ולאן. החיישנים שלנו מתבייתים מאוד מהר על מיכל ואמיר שנראים לגמרי מביני עניין ואחרי 10 דקות ארבעתנו מבינים שאנחנו רוצים את אותם הדברים:  לנסוע לעמק נוברה
(Nubra Valley) ולהיות יומיים בכפר טורטוק (Turtuk) והכי חשוב, אנחנו רק ארבעתנו בג'יפ - מצרך ממש נדיר!

הקרדונג לה - מעבר ההרים בדרך לעמק הנוברה

סגרנו לצאת מחר, מוקדם בבוקר ובינתיים יש עוד יום שלם לפנינו. העיניים רוצות לבלוע הכל, את מה שהשתנה ומה שמוכר. אז מה באמת השתנה כאן ומה נשאר אותו דבר? בכל המזרח ובפרט בהודו הדבר הראשון שמשתנה במהירות האור זו הטכנולוגיה - הקשר לעולם. לפי 5 שנים הייתה פה סוכנות אחת עם אינטרנט ווויפי רק בשעות הערב. היום, יש אינספור סוכנויות ווייפי בכל גסטהאוס ובכל מסעדה. שירותי התיירות תמיד משתפרים, הרחוב הראשי של העיר הפך למדרחוב יפה והקפה יותר איכותי. אבל.. כמובן שיש גם יותר צפיפות, יותר תיירים ויותר זיהום אוויר. זה תמיד בא ביחד. ובכל זאת מה סוד הקסם של הלדאקים? פשוט, יש להם אופי! אין פה מבני בטון מכוערים רק כדי לבנות מהר, הבנייה נשארת באותו סגנון טיבטי יפיפה ואף אחד לא משנה כלום מאורח חייו בשבילי או בשביל כל תייר אחר. הגסטהאוסים נשארים באווירה ביתית והכל שקט, המקומיים מאירי פנים, נעימים ולא מפסיקים לחייך - תוך כמה ימים המקום הופך לבית וכל מוכר מקדם את פני בג'ולי - ברכת השלום הלאדאקית. והכי חשוב- ההפסקות חשמל נשארות עניין שבשגרה כדי להזכיר לנו בכל זאת איפה אנחנו מטיילות.

נשים מקומיות בחצר המ

20 שעות נסיעה - על הכביש הגבוה מלה למנאלי

זהו הגיע הזמן! מתשיהו צריך לעשות את הדרך הזו, אם רוצים כמובן להגיע למנאלי ולהמשיך את הטיול. החלטנו לקנות כרטיסים ביחד עם עוזי ורונית, החלטה שמקלה על הנסיעה. בכל זאת 20 שעות באחת הדרכים המסוכנות בעולם עדיף לעשות עם חברים. עוזי ורונית נפגשים עם יובל הבן שלהם שנמצא כאן בטיול ארוך ויובל ועוזי מחליטים לשכור אופנועים ולעלות לנוברה ( Nubra valley ) את רונית אנחנו לוקחות תחת חסותנו. יום שני בבוקר אנחנו קונות לכולנו כרטיסי נסיעה למנאלי. החלטנו על אופציית המיניבוס שנראית לנו הכי נוחה. יש גם ג'יפים ואוטובוסים ממשלתיים שעושים את הדרך ביומיים דרך קיילנוג. בגלל שהזמנו מוקדם אנחנו בוחרות את מקומות הישיבה. בכלל בהודו הנסיעות ארוכות ולא פשוטות, הזמנת כרטיסים מוקדם מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש, יש בעסק הזה אסטרטגיות אין סופיות.

בהמשך היום אנחנו בשוק. בין כל התכשיטים המיוחדים שיש פה העניין האמיתי של המקום אלה הצעיפים הקשמירים. מסתבר שרונית מומחית בעניין ויודעת להסביר על האיכויות של הצעיפים, אני יודעת להתמקח וביחד אנחנו צוות מעולה. קנינו צעיפים משגעים שלא ראיתי בשום מקום לפני זה וגם לא אחרי זה. את סוף היום הזה סגרנו לקראת שקיעה על אחד הגגות של המסעדות כשכל הפסגות המושלגות למולנו.

נתיב אחד או שניים? לא ברור

כדי לסגור יום טיול למחר אני הולכת לסוכנות ומזמינה ג'יפ למעבר ההרים הקרדונג לה (Khardung la ). ההודים טוענים שזו הדרך הסלולה הכי גבוהה בעולם וזו גם הדרך שמובילה לעמק הנוברה. מכיוון שוויתרנו על הנוברה אנחנו מחליטות לעשות טיול יום לפאס עצמו.

הגובה של הפאס 5,600 מטר. שמרית לאורך כל הדרך לא מפסיקה לשתות מרוב לחץ שמחלת הגבהים תחזור ועוצרת כל שניה לעשות פיפי. האמת, יש קצת סחרחורות וכאבי ראש אבל בקטנה. הנוף כאן נפלא! יש מרחבים ועוצמה גדולה. ההרים גבוהים ומושלגים ויש נהרות כחולים וצלולים לאורך כל העמקים.

הדרך עצמה קשה. הכביש לא סלול עד הסוף וכמו כל נסיעה בצפון הודו גם כאן נוסעים על צלע ההר. הדרך נראית כמתאימה לכלי רכב אחד ותמיד מצליחות לעבור בה שתי משאיות.

הגענו לפאס ושתינו צ'אי מתוק ומחממם בסיס הצבאי שממוקם שם. כמובן שיש מקדשים ודגלי תפילה טיבטיים אז הצטלמנו קצת והתחלנו חזרה את הדרך ללה. זה היה הכי קרוב לטיול תיירים שעשיתי בחודשיים האלה ונהניתי. מהנסיעה היפה, מהתחושה של קצה העולם וגם מהעובדה ששמרית ורונית נהנו.

חזרנו עייפות ונרדמנו לכמה שעות. קמנו מדפיקות בדלת. רונית מספרת שעוזי נפל מהאופנוע בגלל פאנצ'ר ואת הדרך חזרה הוא עשה על משאית. היא דואגת, יובל ועוזי מבואסים ושמרית מייעצת לגבי הברך הנפוחה. 

את היום האחרון שלנו אנחנו סוגרות בהתבודדות בגומפה שמעל העיר. מונית קצרה למעלה והעולם אחר. יש נוף על כל העמק והעיר וכל אחת מאיתנו פשוט לא מפסיקה לצלם. 

התמונה האהובה עלי מהגומפה

הדרך חזרה הופכת להיות טיול בפני עצמו. יש ירידה תלולה ואז פשוט הקפנו את כל לה דרך הבתים הכפריים של התושבים. בערב ישבנו בבית היהודי לארוחת ערב וכל מיני פרידות למיניהן והלכנו להתארגן לנסיעה. המיניבוס יוצא ב 2:00 לפנות בוקר. אנחנו אורזות ומשתדלות לא להירדם כדי לישון בנסיעה. הלילה קפוא, לבשנו מכנס נוסף מתחת, יש לנו שמיכה וגם חטיפים. כל המכשירים החשמליים מוטענים במלואם: סרטים, מוזיקה ומצלמה. נפגשנו עם עוזי ורונית וירדנו למיניבוס.
יש באוויר גם מתח וגם התרגשות. כולם מדברים על הדרך הזו בלי סוף, מאיזה כיוון כדי לעשות אותה, איך הכי כדאי לנסוע ואיזה מושב הכי נוח. מתחילים לנסוע, כולם נרדמים ואני נצמדת לחלון, לצערי לא רואים כמעט כלום אבל יש רעש אדיר של מים והשלג מנצנץ עם הירח, את השאר רק נשאר לי לדמיין. מידי פעם יש התרחשויות, מעברי גבול, מעברי הרים אימתניים, פקקים, רכבים תקועים ועוד מרעין בישין. אני נרדמת ומתעוררת כשעולה השמש והמיניבוס עוצר במחנה אוהלים בשום מקום לארוחת בוקר וצ'אי.  אני שותה שתי כוסות צ'אי ואנחנו מתיישבים באוהל של המשפחה לאכול.

  

אני לא מספיקה לרגע להרגיש בסרט

הנסיעה הזו הזויה! קור, גשם, רוח, אדים על השמשה, שמש חזקה, ערפל ,כמעט כל מה שיש לטבע להציע. רוב הנסיעה על צלע ההר ובדרך שרחוקה מלהיות סלולה. אנחנו עושים כמה עצירות צ'אי ופיפי בדרך ומתקרבים לרוטנג פאס ( Ruthang paas ), מעבר ההרים האימתני והמפורסם שמהווה נקודת מפגש של כמה אזורים. מגיעים אליו מחבל לאדאק וגם מעמק ספיטי ואי אפשר לעבור דרכו בו זמנית. הדרך פתוחה רק לכיוון אחד ולכן צריך להמתין. באחד הכפרים שבדרך אנחנו עוצרים לפחות שעה בגלל הפגנה של אנשי הכפר בדרישה לחבר אותם לתשתיות החשמל.

הנופים שבדרך

את הדרך מהרוטנג פאס לכיוון מנאלי אנחנו לא רואים כי הכל מכוסה בערפילים, לא רואים מטר קדימה. שמרית למרות הכל שמה משקפי שמש כדי לא לראות את הדרך. הגענו למנאלי אחרי 21 שעות בגשם זלעפות ועוזי המקסים ישר עוצר לנו ריקשה ושולח אותנו עם הוראות ישר לאולד מנאלי, בשבילו זו לא פעם ראשונה כאן. יורד מבול, אנחנו מניחות את התיק בבית חב"ד ומחפשות גסטהאוס. הכל מלא מלא ובסוף יחד עם רונית ועוזי אנחנו מוצאות מקום מול בית חב"ד אבל ממש לא משהו. אני עייפה ולא מגיבה לכלום, אין לי כוח להחליף בגדים וגם לא לשים מצעים, החדר מגעיל אותי, סף הרגישות עולה. שמרית מסדרת הכל, שמה מצעים, משכנעת אותי להחליף בגדים ואז מתיישבת על המיטה ומתחילה לבכות. בכי של עייפות ושחרור. נרדמנו.

את הדרך הזו מלה למנאלי אני אעכל, אשחזר ואריץ במחשבות במשך השבוע שיבוא.
האזור הזה משאיר בי תחושה פראית וגם מסתורית. אני מחליטה בלב שלכאן צריך לחזור, את הדרך הזו צריך לחוות כדבר בפני עצמו,לעצור בכל מיני מקומות וכפרים, להכיר את האוכלוסייה, להיות חלק מהנופים האדירים ולא רק מחלון האוטובוס. ייקח לי שנתיים אבל בסוף חזרתי

ההימלאיה הראשונה שלי

הטיול הראשן להודו הוא בעצם טיול ראשון להימלאיה.

המשאלה הכמוסה של הנפש שלי. יש הרבה הרים בעולם, חלקם אפילו מאוד גבוהים ומושלגים אבל הימלאיה יש רק אחת והקסם שעוטף אותה טמון הרבה באנשים שחיים בסביבתה.

תצפית מעל העיר לה 

הודו מגיעה עכשיו, אחרי סין, מסיבה אחת מאוד פשוטה. כשישבנו לתכנן ולחשוב לאן נוסעים זמני הנסיעה בהודו לא החליקו לנו בגרון בשום צורה. בכל מקום שקראנו על צפון הודו הנסיעה הייתה בין 10 ל- 20 שעות. כמו כל דבר בחיים יצא לטובה כי להודו באנו כדי להישאר. אחרי הודו קשה לטייל במקומות אחרים ובאמת ( זהירות ספוילר ) הטיול הזה גרר בעקבותיו עוד שני טיולים נוספים.
אז המראנו לחודשיים ביולי אוגוסט, כרגיל, כשהמקום היחיד שאפשר לטייל בו בעונה הזו ( עונת המונסון ) זה רק צפון הודו כי שאר הודו בוערת מחום.
האזור האולטימטיבי לזמן הזה זה חבל לדאק - ארץ מעברי ההרים הגבוהים. כל האזור פתוח לתנועה פחות או יותר מאמצע יוני ועד סוף ספטמבר בשאר הזמנים כל האזור סגור לעולם.

שדה התעופה בדוחא

הטיסה שלנו ארוכה ארוכה: ישראל עמאן, עמאן דוחא, דוחא דלהי ומשם ישר ללה הבירה של חבל לדאק. כל הקונקשנים היו מצויינים והחברות תעופה היו מעולות.

לה נמצאת בגובה של 3,500 מטר , המטוס מוצא מקום נחיתה הזוי בין ההרים. הפסגות מושלגות, השמש חזקה,הרוח נעימה והאוויר צלול צלול. מהרגע שנחתנו שמרית לא מצליחה לנשום ואני בטוחה שהיא עובדת עליי. איך תוך שניה אפשר להרגיש מחסור באוויר אני לא מבינה,  אבל.. מסתבר שזה רציני.

שדה התעופה מקרטע משהו ויש הפסקת חשמל - זו הפגישה הראשונה שלנו עם הודו. אנחנו משתדלות לתקתק עניינים ולקחת מונית למרכז המטיילים ומחפשות את הבית היהודי כדי ששמרית תוכל לשכב. אזור המטיילים נקרא צ'אנגספה ( Changspa road ) וממש במרכז נמצא הבית היהודי. הגענו לשם,הנחנו את כל התיקים ושמרית נשכבה על אחד המזרונים. השעה הייתה 12:00 בצהריים ובמשך השעות הקרובות שמרית שותה המון מים ואני עוזרת לה להגיע לשירותים. יש לה סחרחורות וקשה לה לנשום. מידי פעם השארתי מישהו שישגיח עליה והלכתי לחפש גסטהאוס. זה לקח קצת זמן כי במקום כמו לה רוצים מרפסת יפה או חצר כיפית כי הנוף כל כך יפה ומצד שני המחירים פה גבוהים משאר הצפון בשל הריחוק של המקום.
החיפושים השתלמו ולקראת ערב מצאתי מקום מקסים ממש מתחת לאף מול הבית היהודי. את המקום מנהלים זוג זקנים לאדקים, אנשים חמים ונעימים. המקום מטופח ונקי כיאה ללאדקים ויש גם חצר מקסימה.
אני לוקחת את שמרית ואחרי מקלחת והתארגנות בחדר ההרגשה שלה משתפרת . הוקל לשתינו כשראינו שהתסמינים של מחלת הגבהים הולכים ומתמעטים ולא הפוך.
זהו.
אפשר עכשיו להתחיל ולעכל שאנחנו נמצאות בקצה הרחוק של צפון הודו. ובכלל בהודו.

sheldan guest house

השעה 18:00 בערב, יצאנו להסתובב קצת ולאט לאט התחלנו להבין מה זה אומר שהודו מלאה בישראלים. הודו פשוט מלאה בישראלים. אז לפני שאנחנו מתחילות להתערבב התיישבנו לבד במסעדה צמחונית כדי לאכול מומו - כיסוני הבצק המפורסמים של הטיבטים. להכל היה טעם לוואי ממש לא טוב אז קמנו והלכנו.
את הערב העברנו בבית היהודי המקסים שיש פה. ניהלו אותו באותה שנה זוג צעיר ומיוחד שאי אפשר להאמין שלבד הם מנהלים את המקום הזה. הכל היה מסודר ונקי והעיקר שהאווירה הייתה מעולה. כל ערב יש שיעור קצר , ארוחת ערב ואחר כך מוזיקה טובה.

העייפות משתלטת עלינו ואנחנו עולות לחדר. קר פה בערבים ואנחנו מתלבשות טוב ולוקחות כל שמיכת צמר אפשרית שיש בחדר. מחר יום רביעי ושמרית צריכה להתאושש ולכן החלטנו לקחת את הימים הבאים בנחת, להסתובב בעיר ולעשות טיולים קצרים, לא משהו ארוך וקשה שלוקח הרבה אויר מהריאות ומעייף.
לפני שאנחנו הולכות לישון מגיעה לגסטהאוס אביה שכבר פגשנו אותה בבית היהודי. היא מורה למחשבת ישראל בירושלים , בגיל שלי ומטיילת לבד. מסתבר שהתסמינים שלה החריפו מאז שדיברנו, יש לה כאבי ראש חזקים והיא מקיאה, אז היא באה להיות חדר לידינו כדי שנשגיח עליה בלילה. עשינו תורנות וכל שעה עגולה מישהי מאיתנו קמה כדי לבדוק מה קורה איתה. החגיגה המשיכה אל תוך הלילה כשאני קמתי להקיא וככה היינו שלושתינו כמו סמרטוט.
 לפנות בוקר ההרגשה התחילה להשתפר וכולנו ישנו עד 13:00בצהריים בערך.
בוקר טוב לה, או יותר נכון צהריים טובים. דבר ראשון אנחנו מחפשות איפה אפשר לשתות אמריקנו טוב ומצאנו. כמובן "שברשת" המיתולוגית של הג'רמן בייקרי (german bakery ) שפזורה בכל אזורי המטיילים בהודו והיא ממש ממש לא בבעלות גרמנית.

את מה שנשאר מהיום הזה אנחנו מעבירות בסידורים: סבון, שמפו, המרת כסף ועוד כל מיני. בערב אכלנו עם ישראל וניצן שאת שניהם פגשנו פה. השיחה התגלגלה לענייני חינוך ודת ואחרי 4 שעות סיימנו את ארוחת הערב.
אנחנו יומיים פה, מתאקלמות, שמרית עדיין קצת חלשה ויש כל כך הרבה מה לכתוב.

אז הנה התובנות הראשונות שלי מהודו:

למצוא מקום לאכול בו זו ממש מיומנות נרכשת שהולכים ומשתפרים בה ככל שהזמן עובר.
חובה להקיא לפחות בעם אחת בכל הטיול.
הפסקות חשמל זה עניין שבשיגרה בצפון הודו. רצוי לזרום עם זה ואפילו אפשר להנות.
חייבים פנס טוב קבוע בכיס והרבה נרות מוכנים בחדר.