אבובים על המקונג- ואנג ויאנג וחזרה ללואנג פראבנג - לאוס חלק ב'

יום ראשון, אנחנו ממתינות למיני ואן שאמור לקחת אותנו לואנג ויאן. כבר בלילה החלטנו על נוהל נסיעות וזו הפעם הראשונה שאנחנו זוכות ליישם אותו. אין מקומות מסומנים והחלטנו על המקומות שנראים לנו הכי נוחים - מאחורי הנהג. זה כלל ברזל שלא נס ליחו כבר ארבעה טיולים, יש המון מקום לרגליים ולא דחוסים כמו סרדינים.  אז אני מסתערת על המקומות ישיבה ושמרית שמה את התיקים במקום שהם צריכים להיות, איפה שזה לא יהיה,  במקרה הזה על הגג, מקפידה שהנהג עוטף הכל מושלם מחשש ( מוצדק ) לגשמים. אני חייבת לומר שהנסיעות עדיין קשות לי.  אומנם אחרי הודו הכל כבר נראה קטן עלי אבל כנראה שגם זו סוג של מיומנות שצריך לפתח ובינתיים יש 7 שעות שלא עוברות. הגענו בצהריים
" לתחנה המרכזית " של המקום וזה נראה ממש המערב הפרוע בתוספת חמסין מטורף. הצטרפנו לטוק טוק לאזור המטיילים שעל הנהר ואחרי חיפושים מצאנו מלון עם מזגן שצופה על הנהר. התמקמנו ויצאנו לברר מי נגד מי ומה יש למקום להציע. ואנג ויאן היא עיירת תרמילאים קלאסית, כל האטרקציות והגסטהאוסים מסביב לנהר וסדר היום עובד בלופ: אוכלים, שותים, משתכרים, שטים בנהר על אבובים ובדרך יש עוד נק' שתיה, נפצעים ואחר הצהריים יושבים ומסתלבטים מול פרקים של חברים שמשודרים רצוף. מי שממש לא מתעצל קם כדי לשחק סנוקר ומי שממש ממש לא מתעצל יוצא לטיולים מסביב לאזור. יש מחוץ לכפר הכל, טיולי יום, טיולי אופניים, מפלים וטיפוס צוקים.  אני כרגיל לא ממש מסתדרת עם טיולים מאורגנים והחלטנו לצאת לטייל לבד.

הנוף מהמרפסת בחדר שלנו

 ביום שני הלכנו לטייל בלגונה הכחולה שנמצאת 10 דקות מהכפר. המים צלולים, המקום משגע והכפריים שמסביב מקסימים! זה המקום לקחת בירה קרה ולהעביר אחר צהריים כיפי. בערב הכרנו כמה חברה והלכנו לשחק סנוקר. כולם שם רציניים והיו טורנירים מעוררי הערכה. האמת - שמרית ואני קיבלנו מקום של כבוד ברשימה!
יום שלישי החלטנו שאנחנו עושות מסלול לאזור המערות לפי המלצות מהלונלי פלנט ומאתר למטייל. הפואנטה היא המערות שבמקום שאותנו לא ממש עניינו, מערה היא מערה, בכל זאת. אבל הנוף כל כך יפה וכיף ללכת בשדות אורז ובין המקומיים. מי שמטייל בתקופת המונסונים ( יולי אוגוסט ) רצוי שלא ישכח כיסוי גשם לתיק גב או תיק עמיד בפני מים שמוכרים בכל מקום וזה הכי מומלץ. כמובן שגם תפס אותנו גשם, יעידו על כך סנדלי השורש שלנו שהתמלאו בבוץ.
באותו ערב פגשנו את דנה ונועה. מה שהיה נחמד זה ששתיהן שומרות כשרות אז סוף סוף היו לנו פרטנריות לארוחה ולא ישבנו עם עצמינו. נכנסנו לאחת המסעדות שהבינה אותנו עד הסוף וביקשנו דגים בגריל, נייר כסף, תפו"א וכל הסיפור. היה מעולה!

הדרך ללגונה בין בתי הכפר

יום שלישי שמרית קמה חולה, כי חייבים יום אחד כזה אחת לכמה זמן. וממש בלי קשר גם התחילה לה פריחה. שמרית החליטה שהכל בגלל הכדורים של המלריה שהיא החליטה לקחת בלאוס והייתה בטוחה שיש לה אלרגיה. אז הלכנו לבית חולים ופגשנו את הרופאה המקומית הנחמדה שהרגיעה את שמרית ואמרה לה שזה ממש כלום ( ממש כמו שאני אמרתי לה )
לקחנו לעצמנו עוד יום של סתלבט. עוד קצת פרקים של חברים עם שייקים קפואים ומעולים ועוד מסאג' אחד וכמובן שחזרנו ללגונה הכחולה.

הבירה המקומית
Beerlao 

בערב הזמנו כרטיסים חזרה ללואנג פראבנג. התלבטנו קלות בין אוטובוס vip למיני ואן ולאחר המלצות מאוד חכמות החלטנו לחזור עם המיני ואן.  מסתבר שזה היה כ"כ חכם כי המפולות בוץ שהיו בדרך היו מפחידות בטירוף ולאוטובוסים יש פחות מעבר ופחות שליטה. האוטובוס שלפנינו בקושי הצליח לבלום והנהג שלנו כמעט החליק.
יצא לנו להמתין בדרך קצת זמן והשלפוחית התחילה ללחוץ, אבל מה לעשות שהכל חשוף ואין מקום להסתתר. כאן גיליתי לראשונה את הגמישות של הנשים האסייתיות, הן יורדות כ"כ נמוך שפשוט לא רואים כלום. כמובן שכל אחת מאיתנו הבטיחה לעצמה בלב שהיא חוזרת לארץ וישר מתחילה יוגה , פילאטיס או משהו בסגנון. לטיול הבא אנחנו כבר נתאמן כמה חודשים מראש.
דנה החליטה שהיא מצטרפת אלינו לשבת בלואנג פראבנג אחרי שהיא נפרדה מהשותפה שלה ובדרך אנחנו מתלבטות איתה לגבי העתיד ואיפה להירשם ללימודים. איזה כיף שהטיול שלנו בשלב אחר של החיים, יש לזה את הפלוסים שלו מסתבר.

כשהגענו ללואנג פראבנג החלטנו לקחת גסטהאוס אחר. זו עיר מאוד תיירותית ויש בה מקומות מקסימים ומפנקים. דנה המליצה על המקום שהיא ישנה בו לפני שבוע וזה התגלה כבחירה מצויינת. חדרים כיפים , יש חצר מפנקת, פינה של תה וקפה כל הזמן ומיקום מעולה במרכז, ממש שניה מהשוק. יום שישי הוקדש לקצת סידורים. הלכנו למשוך כסף, לקנות קצת מוצרים לשבת ( יש בלאוס המון מוצרים מיובאים ), וביקור קצר בבית מרקחת. אני כל כך נהנת מהפירות פה ולא מפסיקה לאכול אננס ולכן מצאתי את עצמי עם מלא פצעים בפה. קצת לפני שבת אנחנו הולכות לעשות סאונת עשבי מרפא. העיר הזו מפורסמת בכך ואת הסאונות מפעילים רק משעות אחה"צ בגלל העשן שיוצא. החלטנו על סאונה שבבעלות הצלב האדום, כמובן בשביל הערך המוסף. כשמגיעים מקבלים מגבת ונכנסים למבנה מעץ שבמרכז שלו שיש גחלים לוחשות עם עשבי מרפא. אנחנו לא הצלחנו יותר מדקה שתיים רצופות וכל פעם נכנסנו ויצאנו בזמן שאנחנו מסתכלות על המקומיים יושבים בפנים 10 -15 דקות. ובכל זאת, הסאונה הזו הייתה אחת המשחררות שחוויתי, למרות החום בחוץ. זה הרגיש כ"כ בריא ושחרר הכל. יצאתי שמחה!
שבת נכנסת ואנחנו עושות קבלת שבת בחצר. מבחוץ שומעים אותנו זוג ישראלים שעכשיו הגיע מנסיעה של יום שלם ממעבר הגבול בסין. הם מבקשים להצטרף לקידוש ואנחנו מרוויחות ארוחת שבת עם עוד אנשים מעניינים. המפגש הדינמי הזה עם אנשים מכל מיני מקומות ועם סיפורי חיים שונים ומגוונים לא מפסיק להפתיע אותי ואפשר לומר שזו אחת החוויות הטובות ביותר שיש לי בטיול.
מהאוכל בשבת נהננו ממש. חוץ מהתבשילים שהכנו אפשר לומר שהמבחר של הפירות והירקות פה בשווקים עצום ורק מזה אפשר להרכיב ארוחה שלמה עם סוגים שונים של סלטים.
בלואנג פראבנג הנזירים קמים כל בוקר ב 5:00 כדי לקבל אוכל בסלים שלהם מהתושבים. המחזה הזה מדהים. כל הנזירים הולכים יחפים בטור עם הבגד הכתום והיפה שלהם לפי הגילאים ועוצרים ליד שורה של נשים שיושבות על הרצפה וכל אחת מוסיפה משהו לסל שלהם. אחת נותנת אורז והשניה ממתק כלשהו. היה יפה וחזרנו לחדר מלאות השראה.

היום אנחנו מרגישות את המקום עם אופניים. אין תוכנית מיוחדת, יצאנו לחפש מקומות מעניינים. אנחנו יוצאות מהעיר וחוצות את הגשר הישן שנמצא בשיפוצים. רכבנו קצת בכפרים צדדיים, כשמידי פעם אנחנו מקבלות הצצה לחיים בכפר. פעם זה נזיר בהפסקה ופעם זו אישה שחופפת שיער בחצר. בדרך חזרה עצרנו בחנות ספרים חמודה, הזמנו קפה, קצת דפדפנו בספרים ובעיקר התבוננו באנשים שעברו ברחוב.
חזרנו לחדר שפוכות ונרדמנו. בערב יצאנו למקום שנקרא "Utopia" . המקום בנוי מעל הנהר ומשקיף עליו כשיש מקומות ישיבה ליד שולחנות וגם על הרצפה מול הנהר. יש פה מוזיקה נעימה ואנשים באים לדבר, להחליף חוויות או לשחק קלפים.

Utopia

מלואנג פראבנג אפשר לצאת לכ"כ הרבה כפרים באזור ולטיולי יום שפשוט אפשר להישאר פה בכיף שבוע שלם. אנחנו נכנסות לסוכנות כדי לברר על יום טיול וסוגרות למחר מסלול של 6 שעות בערך שמתאים לנו. יאמר לזכות הלאים שהתיירות שלהם עדינה בדיוק כמוהם, אין אגרסיביות ויש שמירה על החיים האותנטים של התושבים ושמירה על הסביבה. הסוכנויות לא מורשות להוציא תיירים לשטח מעל מספר מסויים. אנחנו לא מצליחות למצוא פרטנרים למסלול ומחליטות בכל זאת שבא לנו להזיז את הרגליים ויוצאות רק שתינו. המדריך שלנו הוא נזיר בודהיסטי לשעבר הולך בקלילות עם כפכפים ושר לעצמו. אנחנו מתחילים במחנה הפילים שסמוך לעיר. הפילים פה מוגנים ושמורים מהתעללויות ואילופים לצורכי תיירות, להבדיל ממה שקורה בתאילנד.
המסלול לא פשוט לי בכלל ולא בגלל האורך שלו. התנאים באזור טרופי ובתקופת מונסונים לא פשוטים ואנחנו שמחות שהחלטנו רק על טעימה ולא על טרק של כמה ימים צפונית יותר. יש בוץ מהגשמים ומצד שני שמש חזקה והמון לחות ויתושים. ובכל זאת... הדרך מזמנת המון מפגשים: ילדים במקלחת שלהם במעיין שנמצא במרחק של שעתיים מהכפר ומבוגרים שרק עכשיו חזרו מקבורה של אחד מאנשי הקהילה שלהם. אנחנו מגיעות לכפר הראשון אחרי 3 שעות בערך ואנחנו בהלם! יש פה אסופה של בתים באמצע שום מקום, כולם עסוקים באיזושהי מלאכה שקשורה בבית והילדים מסתכלים עלינו בחשדנות ומפחדים להתקרב. אנחנו מסתובבות בין הבתים, שיש בהם בדיוק חדר אחד מרכזי, ומסתכלות על האנשים והעבודות שהם עושים. מאחד הבתים עושה לנו שלום אישה זקנה שהפה שלה אדום לגמרי מלעיסה של אגוז הבטל שנפוץ באזור. בכפר אין חשמל בכלל, ולכן אנחנו מקבלות קולה מתוך בור באדמה ( ומסרבות בנימוס - עם כל הכבוד קולה שותים כשהיא קרה באמת ). אחר כך אנחנו מגלות שלתמונות שלנו זה עושה רק טוב - הכל נקי, אין חוטי חשמל שמכערים את הנוף או את התמונות שצילמנו.

ילדי הכפר אחרי מקלחת במעיין

 אנחנו עוזבות את הכפר ואחרי עלייה של שעתיים אנחנו מגיעות לנקודה שמשקיפה על האזור. אנחנו פוגשות אישה עם שמונה ילדים שיושבים שם ומוכרים צמידים לתיירים שמגיעים בערך פעם ביומיים. מכאן אנחנו מתחילות לרדת לכיוון הכפר הבא שבנוי על הנהר . הסיום של היום הזה מפנק, אוספת אותנו סירה בדרך למפלים נוספים שיש כאן באזור ואנחנו מוצאות את עצמנו במדינה אחרת, במרחק של כמעט שבועיים, שטות על אותו נהר שלא מפסיק להיות מרשים ועצום בגודל שלו גם כאן. אנחנו נכנסות למים קפואים ומספיקות תוך שניה לשכוח כמה חם היה לנו במשך חצי יום. ללואנג פראבנג אנחנו חוזרות קפואות ומחליטות לעצור בשוק ולקנות ביצים, פסטה וירקות לארוחת ערב. אנחנו מכינות חביתה מעולה עם כל הירק שקיים בעולם ודוחפות לבגט                                                                                
                                                                                       

המפלים נשפכים למקונג

היום הזה היה מעייף וממצה וכל אחת שקועה בעניינה.  שמרית יושבת לכתוב ועוברת על התמונות מהיום ואני קוראת ספר. מחר יום אחרון ותמיד יש רצון לדחוף לתוכו כל מה את כל מה שלא הספקנו עד עכשיו ואת כל מה שהספקנו ואנחנו רוצות עוד קצת... כל מיני פינות כפיות שסימנתי לעצמי בראש, עוד סיבוב אחרון בשוק לילה, שקיעה מעל המקדש שבמרכז העיר.

את לואנג פראבנג מקיפים כמה כפרים שהמקומיים שבהם מתמחים בהכנת כל מיני עבודות יד, בדים וכלי בית. אז אנחנו לא רק מסתפקות בלראות את התוצרת בשוק אלא לוקחות סירה בבוקר ועוברות לגדה השניה כדי לראות איך מכינים צעיפים ובכפר שליד איך מכינים ניירות אורז, הדפים היפים האלה שאנחנו קונים בקרביץ במלא כסף.
עושים אותם מעלים מיובשים וזה תהליך לא ממש קצר.

 אנחנו נפרדות מלאוס בתצפית מעל המקדש שבמרכז העיר ובכוס תה קר.
המדינה הזו תפסה אותי לא מוכנה, תכננתי אותה כנספחת נחמדה לויאטנם אבל היא התגלתה כהרבה יותר מזה. סה"כ היינו פה שבועיים והרגשנו בבית. כולם נעימים, התיירות עדינה ואפשר פשוט להיות בין המקומיים ולנסות לחוות את צורת החיים שלהם. האנשים פה יצירתיים ואומנותיים להפליא והטבע נקי ולא מצולק. אני רק מקווה שישאר ככה.

 שדה התעופה של לאוס מיניאטורי ואנחנו עולות על מטוס קטן. עוד שעה בערך ואנחנו בתאילנד