הטיול הראשן להודו הוא בעצם טיול ראשון להימלאיה.
המשאלה הכמוסה של הנפש שלי. יש הרבה הרים בעולם, חלקם אפילו מאוד גבוהים ומושלגים אבל הימלאיה יש רק אחת והקסם שעוטף אותה טמון הרבה באנשים שחיים בסביבתה. |
| תצפית מעל העיר לה |
אז המראנו לחודשיים ביולי אוגוסט, כרגיל, כשהמקום היחיד שאפשר לטייל בו בעונה הזו ( עונת המונסון ) זה רק צפון הודו כי שאר הודו בוערת מחום.
האזור האולטימטיבי לזמן הזה זה חבל לדאק - ארץ מעברי ההרים הגבוהים. כל האזור פתוח לתנועה פחות או יותר מאמצע יוני ועד סוף ספטמבר בשאר הזמנים כל האזור סגור לעולם.
 |
| שדה התעופה בדוחא |
הטיסה שלנו ארוכה ארוכה: ישראל עמאן, עמאן דוחא, דוחא דלהי ומשם ישר ללה הבירה של חבל לדאק. כל הקונקשנים היו מצויינים והחברות תעופה היו מעולות.
לה נמצאת בגובה של 3,500 מטר , המטוס מוצא מקום נחיתה הזוי בין ההרים. הפסגות מושלגות, השמש חזקה,הרוח נעימה והאוויר צלול צלול. מהרגע שנחתנו שמרית לא מצליחה לנשום ואני בטוחה שהיא עובדת עליי. איך תוך שניה אפשר להרגיש מחסור באוויר אני לא מבינה, אבל.. מסתבר שזה רציני.
שדה התעופה מקרטע משהו ויש הפסקת חשמל - זו הפגישה הראשונה שלנו עם הודו. אנחנו משתדלות לתקתק עניינים ולקחת מונית למרכז המטיילים ומחפשות את הבית היהודי כדי ששמרית תוכל לשכב. אזור המטיילים נקרא צ'אנגספה ( Changspa road ) וממש במרכז נמצא הבית היהודי. הגענו לשם,הנחנו את כל התיקים ושמרית נשכבה על אחד המזרונים. השעה הייתה 12:00 בצהריים ובמשך השעות הקרובות שמרית שותה המון מים ואני עוזרת לה להגיע לשירותים. יש לה סחרחורות וקשה לה לנשום. מידי פעם השארתי מישהו שישגיח עליה והלכתי לחפש גסטהאוס. זה לקח קצת זמן כי במקום כמו לה רוצים מרפסת יפה או חצר כיפית כי הנוף כל כך יפה ומצד שני המחירים פה גבוהים משאר הצפון בשל הריחוק של המקום.
החיפושים השתלמו ולקראת ערב מצאתי מקום מקסים ממש מתחת לאף מול הבית היהודי. את המקום מנהלים זוג זקנים לאדקים, אנשים חמים ונעימים. המקום מטופח ונקי כיאה ללאדקים ויש גם חצר מקסימה.
אני לוקחת את שמרית ואחרי מקלחת והתארגנות בחדר ההרגשה שלה משתפרת . הוקל לשתינו כשראינו שהתסמינים של מחלת הגבהים הולכים ומתמעטים ולא הפוך.
זהו.
אפשר עכשיו להתחיל ולעכל שאנחנו נמצאות בקצה הרחוק של צפון הודו. ובכלל בהודו.
 |
| sheldan guest house |
את הערב העברנו בבית היהודי המקסים שיש פה. ניהלו אותו באותה שנה זוג צעיר ומיוחד שאי אפשר להאמין שלבד הם מנהלים את המקום הזה. הכל היה מסודר ונקי והעיקר שהאווירה הייתה מעולה. כל ערב יש שיעור קצר , ארוחת ערב ואחר כך מוזיקה טובה.
לפני שאנחנו הולכות לישון מגיעה לגסטהאוס אביה שכבר פגשנו אותה בבית היהודי. היא מורה למחשבת ישראל בירושלים , בגיל שלי ומטיילת לבד. מסתבר שהתסמינים שלה החריפו מאז שדיברנו, יש לה כאבי ראש חזקים והיא מקיאה, אז היא באה להיות חדר לידינו כדי שנשגיח עליה בלילה. עשינו תורנות וכל שעה עגולה מישהי מאיתנו קמה כדי לבדוק מה קורה איתה. החגיגה המשיכה אל תוך הלילה כשאני קמתי להקיא וככה היינו שלושתינו כמו סמרטוט.
לפנות בוקר ההרגשה התחילה להשתפר וכולנו ישנו עד 13:00בצהריים בערך.
בוקר טוב לה, או יותר נכון צהריים טובים. דבר ראשון אנחנו מחפשות איפה אפשר לשתות אמריקנו טוב ומצאנו. כמובן "שברשת" המיתולוגית של הג'רמן בייקרי (german bakery ) שפזורה בכל אזורי המטיילים בהודו והיא ממש ממש לא בבעלות גרמנית.
אנחנו יומיים פה, מתאקלמות, שמרית עדיין קצת חלשה ויש כל כך הרבה מה לכתוב.
אז הנה התובנות הראשונות שלי מהודו:
למצוא מקום לאכול בו זו ממש מיומנות נרכשת שהולכים ומשתפרים בה ככל שהזמן עובר.
חובה להקיא לפחות בעם אחת בכל הטיול.
הפסקות חשמל זה עניין שבשיגרה בצפון הודו. רצוי לזרום עם זה ואפילו אפשר להנות.
חייבים פנס טוב קבוע בכיס והרבה נרות מוכנים בחדר.
