עמק המומינים באוירה טיבטית

יום חדש. השמים צלולים והאויר קר. את הלילה העברנו בחדר עם סרטים בפלאפון וחשבנו שנקום יותר טוב, אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אנחנו קמות עם כאב ראש וסחרחורת ועכשיו זה רשמי. אני מכינה קפה וארוחת בוקר ומודיעה לשמרית שרק אם נתחיל לזוז ההרגשה תשתפר. אני לא יודעת מאיפה הבאתי את המשפט הזה אבל לא יכולתי לשבת יותר בחדר ולכן החלטנו לטייל באזור אבל לקחת את זה בנחת. לנגמוסי ניראת פחות או יותר כמו עמק המומינים, הכפר בנוי בין שני הרים, הכל ירוק מסביב ובאמצע זורם נחל כחול וצלול. לקראת סוף הכפר הדרך מתפצלת ואפשר לפנות לכל אחד מהשבילים ולטייל. אנחנו מחליטות לעלות למנזר הגדול שמצידו הימני של הכפר שגם הוא שייך למנזר הכובעים הצהובים. בקושי נשמנו בעלייה אבל זה שווה את זה כי הנוף למעלה כ"כ יפה. לאט לאט ולקראת הצהריים הסחרחורת נעלמת וגם כאב הראש, אנחנו מבסוטיות ומחליטות להמשיך עוד כלפי מעלה. פתאום נפרס לפנינו כר דשא עצום ובו פזורים מלא אוהלים טיבטים. זה ללא ספק אחד המראות המיוחדים שיצא לי לראות. אף אחד לא הכין אותנו לחוויה הזו ואנחנו מגלות שבכל האוהלים יושבים נזירים ולומדים. יש מזג אויר יפה וכולם יצאו מהמנזרים והתיישבו ללמוד בטבע. לא עוברות שתי דקות ואנחנו מקבלות הזמנה פנימה לכוס תה חם. המארח שלנו נראה כמו איזשהו צ'יף, האוהל מחומם ויש פה הרגשה כזו נעימה שהפעולה הבאה המתבקשת היא פשוט להירדם. אחרי שעה בערך אנחנו נפרדות ומתחילות לרדת מההר עמוסות בחוויות ומגלות שהיום הזה עוד לא נגמר. הנזיר שבכניסה לוחש לשמרית שעוד כמה שעות יש קבורת שמים וכדאי לנו לבוא שוב ולראות.

שמרית והנזיר שהזמין אותנו לקבורת שמיים

אנחנו יורדות לכפר לאכול משהו ולשתות תה ופוגשות את עדי ואלון שנמצאים בירח דבש בסין. שניהם זורמים ומקסימים וישר התיישבנו ביחד לחלוק חוויות וסיפורים. אני חושבת שבשיחה הזו סימנתי את הודו סוף סוף כיעד הבא שלנו. החלטנו שעולים ביחד לראות את קבורת השמים ומצטרפת אלינו גם הבחורה האינדונזית שפגשנו אתמול. אנחנו עושים את אותה הדרך אבל הפעם עם ג'יפ כי כבר סוף היום וכל העסק הזה יותר גבוה מאיפה שהיינו בצהריים. כשהגענו למקום הכל כבר הסתיים ובדיעבד טוב שכך כי רק מהשאריות במקום הבנתי שמספיק לי להתבונן בשלב שאחרי. הטיבטים מבתרים את הגופה של הנפטר ומשאירים אותה לעופות השמיים כדי להיפטר מהגופה בדרך הטבע. אנחנו מזהים כל מיני סוגים של עצמות אדם ורואים את האבן עם הסכין. יש הרבה נשרים בשמים  והאוירה כאן מחשמלת שאי אפשר להסביר, להכל מתווסף הגובה, הקור והדגלים הטיבטים שמתנופפים ברוח. כשחזרנו לכפר החלטנו שההרגשה השתפרה ומחר אפשר לצאת לטיול סוסים של יומיים בכרי הדשא הגבוהים שמעל לנגמוסי. רוב המטיילים שמגיעים לאזורים האלו בסין לוקחים טיול סוסים בסונגפאן שנמצאת במחוז סצ'ואן ( Songpan ). זה כפר טיבטי שנמצא על הדרך בין שמורת הטבע המפורסמת ג'וזאייגו לבין העיר הגדולה צ'אנגדו (Chengdu). אני התרשמתי שהמקום יותר מידי מממוסחר בשבילי ושטיול סוסים בלאנגמוסי יהיה יותר אותנטי. נרשמנו ביחד עם אלון ועדי ולטרק עצמו לא היינו צריכים לקחת כלום ( אנחנו באופן אישי התארגנו על אוכל כשר ) חוץ מתיק קטן עם בגדים. בדיעבד גם זה היה מיותר כי היה כ"כ קר שאף אחד לא חשב להתעסק עם החלפת בגדים. אנחנו יוצאים לדרך עם עוד 5 בלגים שיוצאים רק ליום אחד ולא נשארים איתנו לישון. המלווים שלנו מקסימים, גם כיפיים וגם נותנים הרגשה בטוחה, הם רוכבים ושרים שירים טיבטים. ככל שאנחנו מתרחקים מהכפר אני מתחילה להבין את העוצמות של המקום הזה. יש כאן מרחבים עצומים שהעין שלי לא הצליחה לתפוס וגם לא המצלמה ובאמת באיזשהו שלב הבנתי שלצלם את הנוף זה פשוט מיותר. המצלמה לא קולטת כלום.

מידי פעם מגיחים אנשים על סוסים, מעבירים סחורות, יורדים לכפר. פה ושם אנחנו קולטים אוהל מרוחק של משפחה ובין כל אלה כמויות אין סופיות של צאן, יאקים ופרות. הכל עטוף בערפל תמידי בגלל הגובה. אנחנו רוכבים ארבע שעות פחות או יותר ומגיעים לאוהל שבו אנחנו אמורים להיות. האוהל הטיבטי הוא חלל אחד שבמרכז שלו יש תנור עצים ומסביב שעונים על הדפנות כל המזרונים לשנת לילה. אהה... וזהו. הכי מינימלי שאדם יכול לחשוב עליו. המשפחה לא מבינה מילה אחת באנגלית והתקשורת מתנהלת בתנועות ידיים. אנחנו ביקשנו מהמדריך שיודיע למשפחה לפני שאנחנו מגיעות שלא נצטרף לארוחות כדי שהם לא יפרשו את ההתנהגות הזו כחוסר כבוד מצידינו. כל ההתנהלות היומיומית מאוד מסקרנת ולכן אין אפילו צורך במילים, כולנו בולעים במבטים את כל מה שמסביבינו. כמובן ששתינו מליון כוסות תה עם חמאת יאק ולא הפסקנו להתחמם מסביב לתנור. לקראת השעה ארבע כל האירופאים מתארגנים עם המדריך וחוזרים ללנגמוסי.
נשארנו ארבעתנו - עדי ואלון שמרית ואני ואפילו שידענו את זה מראש אנחנו לרגע אחד בהלם. חצי יום לפנינו, מסביב רק טבע אינסופי ואנחנו אורחים של אנשים שאין בינינו שום תקשורת מילולית ברמה הכי בסיסית.
אני חושבת שכאן הבנתי את המזרח ואת מה שיש לסין להציע לי. אני לא רק מטיילת בין אנשים, אני חיה איתם ליום אחד או יותר ואני עושה את זה כמוהם - לאט ובלי רעשים חיצוניים.