עמק ספיטי - הדרך ארוכה ומפותלת... אני נופלת וגם קמה.

לא באה בטוב.

זו הפעם הראשונה בטיול שקשה לי לנשום. ספיטי לא באה לי בטוב או ליתר דיוק ההתחלה שלה. אנחנו עולות על אוטובוס לכפר נאקו והנסיעה הזו קשה מתמיד. הדרך מאובקת, הכל חום והנהר בצבע של עכבר. כל שניה עוצרים בגלל עבודות בכביש והאוטובוסים משום מה עמוסים יותר. אני כאן, בגובה 3,600 מטרים מעל פני הים וחולמת על הים בקוסמוי תאילנד, זה רגע אמיתי של משבר. אני שמה מוזיקה ומתכנסת בתוך עצמי.

נאקו יפה, אין מה לומר. כפר קטן , צפוף צפוף ויש בו אולי שני גסטהאוסים שנמצאים מחוץ לכפר עצמו. אנחנו מותשות מהנסיעה ודבר ראשון מתארגנות על חדר ואוכל. שמרית ואני יודעות שעד שלא נפתור את מה שמציק, לפחות לי ברגע זה לא נוכל להמשיך וליהנות. אנחנו מתכנסות לישיבה קצרה ומחליטות שאין חובה כתובה בספרי המטיילים לראות הכל וממילא זה כלל שלנו שעובד תמיד. ההחלטה נפלה לעשות את הנסיעה חזרה למנאלי כבר ביום רביעי ולקצר את השבוע. אנחנו מוותרות על שני כפרים דהנקאר וטאבו, הכפר מוד סגור למטיילים ממילא בעקבות מפולות. הרפייה - ידועה כמרפה לנפש אבל צריך להתאמן כדי להיות מסוגלים לעשות את זה. בטיול זה עובד לי ממש נפלא, הרבה יותר מאשר בחיים הפרטיים. השחרור שמגיע אח"כ פשוט נפלא ומכאן אנחנו ממשיכות לטייל בידיעה שבחרנו מה שעושה לנו טוב או לפחות שהתחשבנו במי שמטייל איתנו.

נתנו בוקר למקום. קמנו מוקדם וטיילנו בכפר שממש נראה כמו שאני מדמיינת את תקופת התנ"ך. בכל הבתים מתכוננים לחורף ואוגרים עצים וזרדים, כולם מסתובבים עם כדי חלב טריים ומכל פינה אפשר לראות את המקדש המקומי המפואר שממש ממש לא קשור לאיך שנראה הכפר. גם בנאקו אפשר לעשות מסלולי יום כמו בשאר הכפרים ואפילו יותר. בכפר מוד שנחסם באותה שנה אפשר לעשות טרק ארוך ( 10 ימים - שבועיים ) שמחבר בין ספיטי לעמק פרוואטי שבו יושבת קאסול.

החוויה האישית שלי מהמקום לא אומרת שספיטי לא מיוחדת או יפה. יש אנשים שפסגת הטיול שלהם זה המקום הזה. ספיטי דומה ללה שבחבל לאדאק, רק שבתקופה הזו של חודש יולי גם די צחיחה וחומה ובלי שלג שירענן את הצבעים. ב 12:30 מגיע האוטובוס לקאזה שנמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. אני ממהרת לתפוס מקום ושמרית עולה לגג לקשור את התיקים. שלושת השעות האלה היו אמורות להיות פשוטות ובכל זאת סיימנו את הנסיעה הזו מותשות. האוטובוס היה מפוצץ, שתי כבשים הצטרפו אלינו, והודי אחד שיכור שנעמד בדיוק ליד הכיסא של שמרית. קראנו לכרטיסן שירחיק אותו מאיתנו והוא בלי להתבלבל נותן לו שתי סטירות ונעמד במקום כדי לשמור עלינו, שזה יפה תכלס. באותו הרגע הכבשה החמודה עושה על הכרטיסן פיפי בדיוק איפה שהייתה הרגל של שמרית שנייה קודם והוא מחייך, אם הוא מחייך אז גם אנחנו מחייכות.

שמרית על הגג של האוטובוס מאבטחת את התיקים

כשהגענו לקאזה פגשנו את ג'וסלין וצפריר שנתקעו עם הג'יפ שלהם והיו צריכים לחכות בקאזה לג'יפ חלופי. בינתיים הצעתי להם לבדוק איתי גסטהאוס כדי שנהיה שכנים. שמרית נשארה עם התיקים ואני הלכתי לחפש. קאזה היא קצת עזה, אבל אזור המטיילים הוא כמו כפר קטן בתוך עיר, יש רחוב אחד מלא חנויות, דאבות ואינטרנט. אין באמת מה לעשות בעיר עצמה ושמחנו שפגשנו את ג'וסלין וצפריר. התיישבנו ביחד בדאבה מקומית על פי הכלל שמקום מפוצץ הוא מקום טוב וזה ממש הוכיח את עצמו. זו הדאבה של הודו! הסמוסה הטובה שאכלתי בחיי וגם צילום האוכל הכי יפה שיצא לי. סמוסה זה משולש בצק מטוגן במילוי תפו"א וצ'ילי, מעל יש תבשיל חומוס חריף ולבן שאמור לקרר את הפה. הודו משגעת אותי בקטע הזה, יש פה אולי את האוכל הכי פשוט בעולם, אין בשר, יש קטניות ואורז אבל התיבול... אמאלה התיבול, עד שלא טועמים לא יודעים שיכולים להיות כך כך הרבה טעמים בפה ברגע אחד. רק דבר אחד לא ברור, למה עם היד? למה אתה מועך את האוכל שלי עם היד שלך?

סמוסה חריפה עם יוגורט

החלטנו ביחד עם ג'וסלין וצפריר לשכור ג'יפ מוקדם בבוקר כדי להספיק לתפילה של הנזירים במנזר שמעל קאזה. ובאמת, העניין האמיתי פה זה הכפר קיבר ( Kibber ) והמנזר קיי. הכפר בגובה 4,200 מטרים! ומתחרה על כתר הכפר הגבוה בעולם שנגיש לכלי רכב. זה לא באמת משנה , זה פשוט גבוה. הג'יפ אסף אותנו ב 6:00 מהסוכנות והתחלנו לעלות לכיוון המנזר. לאט לאט כשהוא נחשף לעין מתחילים להבין את העוצמות. איזה מקום מיוחד ועם יופי טיבטי טיפוסי. מקבלים אותנו במאור פנים במטבח של המקום עם כוס תה חם ואח"כ אנחנו מחכים באולם התפילה.

key gompa

 ברחבה שמחוץ לאולם התפילה יש ציור רצפה וג'וסלין מסבירה לי שזו מנדאלה ( פעם ראשונה ששמעתי את המושג וכמובן שעדיין לא הייתי בדרמסאלה )מנדאלות אלו ציורים שמציירים הנזירים על הרצפה או על חול ובדרך כלל זו עבודה מאוד מדויקת שלוקחת זמן ואז ברגע אחד הם מפרקים הכל. על פי התפיסה הבודהיסטית  המטרה היא להראות שהכל חולף ולא צריך להיצמד לתבניות או להתקבע על משהו מסויים, להתקדם אפילו שמשהו נגמר או אבד. ההסבר הזה כל כך הרשים אותי, בייחוד שזה היה מגובה בפן מעשי כמו ציור שהשקיעו כל כך הרבה ימים רק כדי למחוק אותו באופן מיידי. הלוואי עליי, הלוואי על כולנו - לקחתי ישר פנימה להתבוננות.

מנדלה פשוטה

עכשיו זמן תפילה - שמרית החליטה שהתפילה הזויה וגם שזה מזכיר לה תפילה ספרדית עם מלמולים בקול רם ומנגינה פשוטה שחוזרת על עצמה. אבל עד כאן הדמיון, פה קודש וחול מתערבבים יחד וזה הסיפור של המזרח כולו. מידי פעם יש הפסקה בתפילה כדי לשתות תה ולאכול איזה בצק לא מזוהה והנזירים לא חוסכים מאיתנו את קולות האכילה והשתייה שלהם. תמימות? פשטות? אותנטיות? איך שתרצו לקרוא לזה, משהו בסטייל בדולינה של גבי ניצן. אני לא מתחברת ולא ממהרת לאמץ את זה כסגנון אכילה. התפילה נאמרת מתוך טקסט ובישיבה מזרחית וכל כמה דקות אחד הנזירים מצלצל בפעמון. אחרי חצי שעה מתחילות להגיע נשים שישר בכניסה משתטחות על הרצפה עם כל הגוף ממש לפי המנהג הטיבטי.

תפילה וארוחת בוקר ביחד

המקום, הגובה המרשים, היופי הפשוט , הרוגע הטיבטי, האוויר הצלול וגם השעה המוקדמת עשו את העבודה. אני יוצאת מחויכת ורגועה ואנחנו ממשיכים עם הג'יפ לכפר שמעל המנזר. הכפר באמת נידח, שקט פה ואין לי דרך אחרת לתאר את המקום. מה שאהבתי פה באזור זה האפשרויות שיש מסביב לקאזה. בניגוד לעמק קינור, הכפרים פה קרובים אחד לשני ומי שבא לצפון במסגרת זמן מצומצמת לא חייב לוותר על האזור. אפשר מקאזה לעשות מסלול ברגל לכפרים שהגענו אליהם וגם כל הכפרים שוויתרנו עליהם בדרך מאוד קרובים ככה שאפשר אפילו לבקר באחד מהם ולחזור. שני העמקים האלה קינור וספיטי השאירו בי תחושה מיוחדת כל כך בעיקר בגלל הבידוד שלהם. הרי יש כל כך הרבה מקום יפים בעולם, אבל פה כמו גם בסין המקומות לא משורטטים. יש בחלקם משהו פראי באחרים משהו פשוט אבל כולם מבודדים. התקשורת מינימלית, האינטרנט רק במקומות מסויימים, המסך עדיין לא פלאזמה והכל נסגר מוקדם מוקדם. אני בעד לרדוף אחרי מקומות כאלה בעולם כי הם נעלמים כל כך מהר. לה הייתה בדיוק אותו דבר, הייתה חנות אחת עם מחשבים וסיסמאות ל wifi וזהו. המקום הבא שתהיה לי אותה חוויה זה הכפר ארו שבחבל קשמיר

הכפר קיבר

חזרה לקאזה - כבר שהגענו ביקשנו בסוכנות שינסו למצוא לנו שותפים לנסיעה בג'יפ חזרה למנאלי וכמובן שניסינו גם לחפש בעצמינו. עכשיו כשראינו שזה לא הולך החלטנו בכל זאת לצאת למחרת יחד עם שלומית וג'סי מארה"ב שפגשנו כבר בנאקו. אוטובוסים לא יוצאים מקאזה לכיוון מנאלי, הדרך צרה ולא פשוטה. אז אומנם לא יצאנו עם ג'יפ מלא אבל גם חור בכיס לא היה לנו. סגרנו שעת יציאה ב 4:00 בבוקר, ושמרית בדקה פעמיים שהנהג הולך לישון. הדרך אמורה לקחת 10-12 שעות ורצינו לעצור באגם הירח ( Chandra taal )

בהמשך היום הסתובבנו בין הרחובות, יש הרבה אומנות טיבטית אותנטית ובין השאר למדנו איך להפיק צלילים מהקערות הטיבטיות.

ערב- אנחנו נפרדות מג'וסלין וצפריר בדאבה הטעימה ומתארגנות לנסיעה. מים, קצת אוכל למקרה שנתקעים ( ונתקעים ), נייר טואלט, וכמובן להטעין מוזיקה וכל דבר אחר שצריך הטענה.

שוב, ההתרגשות באוויר. אנחנו חוזרות לדרכים המשוגעות, לכפרים שכאילו נלקחו מהמערב הפרוע ( ואולי לא כאילו, זה המזרח הפרוע ) למחנות האוהלים שבדרך, למעברי ההרים הגבוהים והמושלגים ולאין ספור חוויות שהדרך מזמנת לנו.

הקלשון של שיווה על רקע ההרים של ספיטי

בודהה מזהב במנזר

 ספיטי מלאה מורכבויות דתיות. ההינדואיזם מתערבב בבודהיזם. התרבות הטיבטית עם זו ההודית.
זה טבעם של אזורי ספר, עמקים והרים נידחים שיושבים על גבולות עם מדינות שכנות ועל דרכי סחר עתיקות.
וכדרך המזרח בודהה חי בשלום עם שיווה.

בית לכמה ימים - צ'יטקול וקאלפה

יש מקומות שמגיעים אליהם ויודעים שכאן יהיה החיבור. בצ'יטקול נשארנו 3 ימים שאומנם לא התחילו מבטיח כי אני הגעתי עם מיגרנה לא נורמלית אבל עזבנו שם בתחושה שרוצים עוד, עוד מהכפר האינטימי הזה ומהחיבור שלנו עם האנשים והנשים במקום.

הנוף מהכפר 

לפני זה, לדרך יש סיפור משלה. אי אפשר אחרת כי זו הודו והכל קורה בה ובו זמנית כלום גם לא קורה. שמרית משתגעת מהפרות שיושבות על הכביש בדרך ולא מבינה איך הם הגיעו לשם. ובאמת זה לא ברור, איך פרה הגיעה לכביש בגובה 3,000 מטר ומעלה. מה את עושה פה פרה יקרה? רובצת לך באמצע הדרך, מפריעה לנהגים לנסוע מהר על צלע ההר. אז אלו מוזרויות בצורת חיות. הנהג של האוטובוס עוצר בדרך ליד מקדש קטן, מתפלל שנייה, מי שרוצה ברכה מהבבא במקדשון מקבל וממשיכים הלאה. רוחניות 2012!
הגענו לצ'יטקול בשעות אחה"צ, מצאנו חדר מהר ואני לוקחת כדור ונשכבת לישון. קר לי ושמרית מטפלת בי במסירות אופיינית. אחרי שעה של התאוששות אנחנו יורדות לחצר הקדמית של הגסטהאוס ויושבות לקפה שחור שניתאי מכין. אני מרגישה יותר טוב והאווירה נעימה.

החצרות של הגסטהאוס הם תמיד מקום מפגש

צ'יטקול כל כך יפה ואני מתחילה להתפלסף עם עצמי לגבי השהות שלנו פה. האזורים האלו נפתחים לעולם, יש יותר פרנסה, אולי יותר רפואה, כבישים שנסללים אבל הרצון לרצות את התייר הורס לפעמים את הייחודיות של המקום. כל הגסטהאוסים שנבנים פה הם מבטון וכאן בעמק הפתוח הזה זה כל כך צורם! המודעות עדיין לא קיימת, לשימור, לשילוב עם הטבע. יש צורך לבנות ומהר. בא לי להגיד להם שממש אין צורך, אל תבנו בשבילי ולא בשביל אחרים כלום. תארחו אותי אצלכם, יותר כיף, יותר נכון לחברה, לטבע, לא צריך פינוקים. מי שירצה להכיר אתכם כמו שאתם יבוא ויכבד. ככה הייתה קאסול פעם, כל מי שהגיע לעמק פרוואטי ישן אצל האנשים בבתים , לא היה כזה דבר אזור מטיילים. אבל לא באמת אני יכולה לדבר עם מישהו, זו לא העיר הגדולה ולא ממש מבינים פה אנגלית.

יום רביעי, אחרי שלושה ימים של טיול אינטנסיבי אנחנו קמות לבוקר רגוע. בלי מילים ברור לשתינו שאנחנו נשארות פה. אחרי קפה אנחנו הולכות לקנות קצת ירקות בצ'קמוק השכונתי ומכינות שקשוקה. כביסה אנחנו עושות לבד, לא מבחירה פשוט כי אין איפה לעשות. אחרי שמתחנו את הבוקר אנחנו יוצאות לסיבוב ראשון בכפר. מפה לאוזן אנחנו שומעות וגם רואות שיש התרחשות ומבינות שיש היום טקס לאלה המקומית. כמה מזל! יום שלם של הכנות וארגונים, משחיטת כבש, הוצאת האלה מהמקדש ולקראת אחה"צ כולם מתכנסים לקול תרועות החצוצרות והתופים. הטקס היה חוויה. פעם ראשונה שאנחנו רואות כזה דבר ולא האמנו שהדברים האלה עדיין קיימים במאה שלנו. אנחנו הולכות אחרי כולם, מנסות להבין, לפעמים מישהו מצליח להסביר לנו משהו, בשאר הזמן אנחנו פשוט מתבוננות ומצלמות.

לא נתנו לנו להיכנס

לקראת ערב מגיעים לגסטהאוס עוד שבעה ישראלים וחלקם ממש עונים להגדרה של הישראלי הקולני. הם עושים כל כך הרבה רעש שזה ממש מבאס. אבל כרגיל, בנוהל הודו כולם מתקבצים בערב בחצר של הגסטהאוס רק שהפעם השיחות הפכו להיות רציניות. אורי אחרי סדנת ויפאסנה של שבועיים שמע שאני מלמדת אזרחות והחליט שבדיוק על זה הוא רוצה לדבר הערב. התחלנו מהספר ששלי יחימובייץ כתבה על סוציאליזם ומה דעתי על כל הנושא והמשכנו כמה שעות טובות בענייני חינוך ודמוקרטיה.
יום חמישי, הבוקר האחרון שלנו כאן. שתינו קפה שחור והחלטנו לטייל בכפר ובשדות שמסביב. יצאנו בשמונה שזו ממש שעה טובה להסתובב בין הבתים שבכפר. הילדים מתארגנים לביה"ס, הבנות קולעות צמות והכל קורה בחצרות. במרכז הכפר עדיין יש ברז מרכזי ואש ענקית לסירי בישול .

ב 9:00 כולם כבר יצאו לעבודה, חלקם אחרי סיבוב במקדש. אנחנו מתקשות להבין את חלוקת העבודה פה, זה מרגיש לנו כמו סוג של קיבוץ והעבודה בשדות נראית משותפת. את הכפר חוצה נהר ומשני הצדדים יש אדמות לעיבוד, צד אחד פונה לעמק והשדות בו מישוריים והצד השני פונה לכיוון ההרים ולכן הגידולים על טרסות. בתחתית יש מעיינות אגירה שיצרו אנשי הכפר, תכלס ממש כמו בסטף. אנחנו הולכות עם האנשים לכיוון הטרסות שם בדיוק מסיימים לבנות תעלת מים ולגדר אותה ומגלות עולם שלם של טבע. פתאום אנחנו לא מבינות למה החלטנו שאנחנו עוזבות היום, אפשר להמשיך פה במסלולי יום ויותר מזה לכל כיווני הרוח אבל כנראה שאחרי שמחליטים משהו בראש אז דיי קשה לשנות. חלק מהמהות של טיול זו כבר הסקרנות לגבי המקום הבא.
כולם עובדים באווירה טובה, מחייכים אלינו, מנסים להסביר לנו קצת דברים ואנחנו מנסות לעזור קצת. אנחנו מצלמות ומצטלמות וכולם נהנים להסתכל על עצמם.

עוד שעה האוטובוס צריך להגיע ואנחנו לוקחות את התיקים וממתינות בכניסה לכפר. באזורים האלו חייבים לשאול כבר שמגיעים לכפר מתי יש אוטובוסים. הגענו לפני, כי לא ממש ברור מתי בדיוק האוטובוס יגיע וכמובן שאנחנו לחוצות על מקום ישיבה. האוטובוס אוסף את כל אנשי הכפרים מסביב פעם ביום וכולם רוצים להגיע לעיר המרכזית לסידורים. האוטובוס מאחר ואנחנו מתבשלות בשמש. בינתיים מגיעים מלא אנשים וכשהאוטובוס מגיע אנשים יורדים ומלא צריכים לעלות. כולם דוחפים ושלומית מצליחה להגיע למושב האחורי. בהתחלה זה הרגיש מוזר שהוא פנוי לגמרי אבל איך שהנהג התחיל לנסוע הבנו. כל מי שיושב מאחורה קופץ עד לגג של האוטובוס ועף לכל כיוון. הנה, למדנו משהו חדש בחיים. אחרי תחנה או שתיים אנחנו מצליחות למצוא מקום אחר והנסיעה עוברת בסבבה.
אחרי 5 שעות ( נשבעת לכם! ), הגענו לרקונג פיו ( Reckong peo ) רקונג פיו היא בירתה של עמק קינור ומכאן צריך להוציא פרמיט ( אישור מעבר ) כדי להמשיך לעמק ספיטי. החלק המעניין פה זה הכפר קאלפה שנמצא במרחק של 5 דקות נסיעה מעל העיר. לפני הכל אנחנו ממהרות להוציא אישור, מחר יום שישי ובשבת אנחנו לא נוטות לאסוף אישורים. אחרי בירורים קצת מתישים כשהתיקים איתנו אנחנו מגיעות למשרד שבו מוציאים את האישור. בזמן ההמתנה אנחנו פותחות מיילים כאילו לא ראינו מחשב שנה - עבר שבוע וכנראה שזה מרגיש כמו שנה. אחרי שעה אנחנו מצטלמות, חותמות וזהו מחכות לאישור שיגיע מחר. מיד לקחנו אוטובוס ועלינו לכפר.

קאלפה מיד נותנת את אותה תחושה אינטימית כמו צ'יטקול. כפר קטן שתוך יום כולם כבר מהנהנים לך בוקר טוב כאילו אני חיה איתם שנים. ובכל זאת קאלפה שונה, יש בה את העוצמות ההרריות של ההימאליה, עם סמטאות קטנות וצרות. צ'יטקול יושבת בעמק, קאלפה דרמטית ויושבת על צלע ההר עם סממנים בודהיסטים ברורים. במרכז הכפר יש מקדש פעיל והמנטרה הבודהיסטית הידועה Om mani padme hum - השבח לאבן החן שבפרח הלוטוס מתנגנת בקול מהרמקולים. אנחנו מגיעות אחה"צ, מניחות את התיקים ומתיישבות במרפסת עם הנוף הכי יפה בכל הטיול. לקראת ערב אנחנו הולכות למכולת לקנות נייר טואלט, נרות למקרה של הפסקת חשמל ועוד קצת דברים ומשם מתיישבות באחת הדאבות הקטנות לשתות צ'אי, לקרוא קצת ולכתוב.

יום שישי בבוקר אנחנו יוצאות למרפסת להתפלל ומתערבבות לנו התפילות עם השירה של הנזירים. כמו שביישוב מתערבבות לי התפילות עם הקול של המואזין. פה קצת יותר נעים לי הערבוב, בלי בלגן אתני כלשהו.

המקדש ודגלי התפילה הטיבטיים

אחרי קפה וצ'אפטי עם טונה אנחנו ממהרות לרדת עם האוטובוס לעיר. יום שישי ואנחנו רוצות להספיק הרבה. רקונג פיו זו עיר הודית טיפוסית, מלוכלכת ומבולגנת ושתינו ממש אוהבות את כל המכלול הזה. יש הרבה מה לראות ואנחנו מסתובבות בין הדוכנים השונים. על הדרך אנחנו אוספות את הפרמיט שלנו וקונות סיסמא ל wifi כדי להתקשר בסקייפ הביתה. אפשר לומר שיש כאן תחושה של עיירת קצה, אין תקשורת הגיונית לכל אורך ספיטי קינור וזה מדליק. הניתוק הזה מעולה בשבילי ולא חסר לי כלום מהעולם הטכנולוגי. אההה... רק אל תקחו לי את המוזיקה כן? פתאום נהיה מאוחר ואנחנו צריכות לחזור ולהתחיל להתארגן ולבשל לשבת.

המכולת השכונתית

התפריט לשבת:

ערב שבת - סלט ירקות, נודלס, צ'אפטי וממרח טונה ( חטיפים בשפע )

יום שבת - אורז, סלט ירקות, צ'אפטי, ביצים קשות ( דברי תורה בשפע )

סעודה שלישית - שאריות

הכנות לשבת

שבת עברה בטוב, כרגיל. ביום שבת אחרי תפילה, אוכל, שינה וכל מה שעושים בבית יצאנו לטייל. יש מזג אויר מעולה ואנחנו מקיפות את הכפר, הולכות בין עצי פרי עמוסי פירות, בעיקר תפוחים ומטיילות בין הבתים. כשהגענו למקדש גילינו שאחד הזקנים מחלק סוכריות לכל הילדות שבאו לתפילה וראינו אותן לכנסות למבנה ליד. נכנסו אחריהן והבנו שזה בית יתומות שצמוד למקדש. הבנות שמחו שנכנסנו ורצו לדבר איתנו. הן סיפרו לנו שכל בוקר הן הולכות לבית ספר וחוזרות לכאן. היינו שם כמעט שעה ותכלס, התרגשנו.

זהו, שבת יצאה. עשינו הבדלה ויצאנו לאחת הדאבות עם הסיר שלנו כדי "שהטבח" יכין לנו משהו מקומי.

מחר יש לנו בוקר בנחת להסתובב עוד קצת בכפר, לשבת עם המקומיים לשתות צ'אי ולהיפרד מקאלפה ומחבל קינור בכלל. מכאן מתחיל המדבר, עמק ספיטי, עם סוג אחר של נוף, קשה יותר ודרמטי יותר. יש בי אינסוף געגועים לצ'יטקול ולקאלפה. אני כותבת וזוכרת כל רגע ורגע, את האנשים הנעימים, הנופים ובעיקר את האווירה. יש פה את הקסם של ההימאליה והיה כאן בית לכמה ימים.

לא קלה היא דרכנו... שבועיים באוטובוסים מקומיים

בוקר חדש!
בוקר זה דבר מצויין, כשנמצאים בחופש כן? כנראה שפחות כשקמים לעבודה.
אז הבוקר הזה היה מעולה. ישנו טוב וקמנו לנופים שרק מנאלי יכולה לספק לנו. מהמרפסת של הגסטהאוס הכל ירוק ירוק וכל הפסגות מושלגות. רונית כבר הספיקה לעשות כביסה ולתלות אותה ועוזי מבטיח לקחת אותי לקפה הכי טוב במנאלי. אנחנו יורדים לדילן קפה שכולו על טהרת הצמחונות ואני מרגישה בבית קפה בשנקין. כל האווירה והעברית בחבילה אחת. דילן הוא הודי, מדבר עברית שוטפת ובאמת הקפה שלו טוב מאוד. הוא גם מרשה לעצמו להיות קצת יקר.

in 

out 

יום שישי זה יום של ארגונים ותוך כדי גם שיטוטים במנאלי. התכנון הוא לצאת כבר ביום ראשון לעמקים ספיטי וקינור שמסביב למנאלי. זה החלק היחיד בטיול שאני לא מוכנה לדחות או לשנות, כבר בזמן התכנונים ידעתי שזה חלק בטיול שאני לא מוותרת עליו. האזורים האלו פחות מתוריים, הנופים עוצמתיים והתרבות המקומית עדיין נשמרת. הדרך המקובלת היא לשכור ג'יפ במנאלי עם עוד אנשים וצאת ל 10 ימים של טיול. אני לא יכולה להתחבר לסוג כזה של מירוץ וגם לא של סטריליות מבעד לשמשת הג'יפ ואנחנו מתכננות לטייל באזור במשך שבועיים עם האוטובוסים המקומיים. את המסלול צריך להבין ולסגור היום ולכן אנחנו יורדות לסוכנות של הבית הישראלי כדי לקחת מפה ולהבין את הדרך.

העניין הזה סגור ואנחנו מתפנות לשים כביסה עם הבטחה שתהיה מוכנה בראשון בבוקר, טלפונים הביתה והעברת תמונות למחשב. חיפשנו חדר במקום אחר וכלום לא היה פנוי אז נשארנו באותו מקום, ומזל שהשכנים גם. לקראת שבת הצטרפו לגסטהאוס שני זוגות וכל הערב פיצחנו גרעינים, דיברנו וכמובן ששיניתי להם את כל המסלול הלא ברור שהם תכננו. בית חב"ד לא ממש הלהיב אותנו כאן, בלשון המעטה, אבל זה ממש עניין סובייקטיבי ובטח שאני לא יכולה לקטר כשלא הייתי צריכה לבשל. אז ישנו הרבה וקראנו ובמוצ"ש נגשה אלינו שלומית, ששמעה שאנחנו מתכננות את המסלול באוטובוסים וביקשה להצטרף. סגרנו שעת יציאה לבוקר והלכנו להתארגן. המסלול שלנו מעגלי ואנחנו מתכננות לחזור לתשעה באב למנאלי, לכן אנחנו משאירות תיק אחד גדול בבית חב"ד ויוצאות רק עם תיק אחד.
יום ראשון בבוקר ירדנו לתחנת האוטובוס של מנאלי ואנחנו קצת מתוחות, זו פעם ראשונה באמת שאנחנו עולות לאוטובוס מקומי לנסיעה של 5 שעות. מצד שני, הכל פתוח בפנינו וחדש וכשלא יודעים למה לצפות אז זה בכלל מרגש.

עמק קינור: Gibhi ---- Sarahan----- Chitkul ----- Kalpa

התחנה הראשונה שלנו היא ג'יבי, הכפר המקסים הזה שנמצא בעמק בנג'אר והוא כמו פנינה קסומה וחבויה. כדי להגיע נוסעים ממנאלי ועוברים את כל עמק קולו הירוק , מחליפים אוטובוס באוט ואחרי 5 שעות מגיעים לג'יבי. נשמע פשוט אבל הדרך מלאה בחוויות. אני אחרי שעה נסיעה חייבת דחוף לשירותים ושמרית מבקשת מהנהג לעצור. הוא לא מתבלבל ועוצר במקום, ככה על הכביש. עכשיו מה? כשכולם מסתכלים? ירדתי וניסיתי להתרכז ללא הצלחה. לא עברה חצי דקה והנהג החליט שזהו, הזמן הספיק לי והוא מתחיל לנסוע. סבבה לו, לי פחות ומצאתי את עצמי רצה ומחזיקה בדלת. לא הספקתי הרבה ואני מתה שהאוטובוס כבר יגיע. הגענו לאוט שם אנחנו מחליפות אוטובוס. כפר הודי מוזנח ומסריח. אנחנו מתרוקנות והנסיעה ממשיכה. אני בולעת בעיניים את הדרך. הכל חי, צבעוני,קולני וגדול. פתאום האוטובוס עוצר ועד שקלטנו שיש כמעט שעה הפסקה כבר אין טעם לרדת. כמה סבלנות יש לכולם וגם חוסר טאקט, כולם בוהים בנו בלי הפסקה.
הגענו לג'יבי בשעה טובה והאוטובוס עוצר על הגשר שחוצה את הנהר בתחילתו של הכפר.

הגסטהאוס המומלץ והיפה של דולי תפוס כולו ובבאסה אנחנו עוברות לגסטהאוס שממול. טוב, זה הכפר וככה גם התנאים. החדר מינימלי להפליא, המקלחת בחוץ וצריך לבקש דלי עם מים חמים. אנחנו מתארגנות וחוזרות לשבת אצל דולי שם נמצאים כל המטיילים. יש חצר מקסימה על שפת הנהר ואת כל אחה"צ ערב אנחנו מעבירות שם - מותשות מהדרך. פגשנו את עתליה וניתאי וביחד עם שלומית אנחנו מתכננים את מחר, מדברים ומשחקים קלפים.
אהה... וגם הפסקת חשמל של כמה שעות. לאור הנרות, זה הזמן ללמוד לא לעשות כלום. זו מיומנות נרכשת שלאט לאט אני ממש משתפרת בה.

לפני שהלכנו לישון הייתה חגיגת חיות שלמה. אני מתה מפחד מכל החיות ושלומית צועקת מהמקלחת שיש לה מקק בשיער. שמרית הייתה ממש עסוקה, היא הלכה לעזור לשלומית אח"כ הורגת אין סוף חיות בחדר ושמה שמיכה כדי לאטום את הדלת.
בבוקר קבענו לצאת ביחד עם עתליה וניתאי לעלות לג'לורי פאס, לעשות מסלול ומשם להמשיך ביחד לסהארן. ( הם עם ג'יפ ואנחנו מצטרפות )
המסלול יפה ושקט. במגמת עלייה אבל לא ממש קשה. חשוב להזכיר שמי שעוד לא היה בגבהים של חבל לאדאק חייב להתרגל פה לגובה במתינות והכי נכון להתחיל מכאן אח"כ הגובה ממשיך לטפס. אנחנו מגיעים לכר דשא רחב, מה שאופייני לגבהים האלה. יש ירוק בעיניים, פרות, כבשים, עופות דורסים באוויר, תותים ופטריות. כמו שטבע במיטבו צריך להראות. מהפאס אנחנו משקיפות על כל הבתים שבעמק ועל צלעי ההרים.

כשחזרנו לג'יפ הנהג היה לחוץ, לפנינו 5 שעות נסיעה לסהראן ( 2313 מטר ).

ובאמת אנחנו מגיעים לסהארן בחושך וזה אף פעם לא נעים.

הדרך זכורה לי כאחת היפות בעיקר כי עברנו קרוב להרבה כפרים שיושבים על צלעי ההרים וראינו את כל ההתנהלות המקומית. לקראת סהארן שדי גבוהה הנוף הופך לדרמטי ומולנו צצה איזו פסגה מושלגת שמלווה אותנו בערך שעה, את כל העליה לכפר. אחרי חיפוש קצר התמקמנו בגסטהאוס הראשון שהיינו בו, חורבה אמיתית.

הבלאגן שלנו אחרי לילה אחד

 ניתאי ועתליה עזבו על הבוקר ואנחנו בחרנו להישאר לפחות חצי יום ואז לתפוס אוטובוס לצ'יטקול- היעד הבא שלנו. לסהארן מגיעים בעיקר כדי לראות את המקדש היפה שמתנשא במרכז הכפר ומוקדש לאלה קאלי. המקדש הינדי, בנוי בסגנון עמק קינור  אבל יש בו גם השפעות בודהיסטיות. הבלבול הזה מאפיין מאוד את האזור ואפשר לראות הרבה מקדשים עם מוטיבים הינדואים כמו למשל הקלשון של שיווה ביחד עם מוטיבים בודהיסטים כמו גלגלי תפילה. בהודו כמו בהודו כולם חיים עם המורכבות הזו בשלום.

מקדש בהימאקאלי 

נפגשנו עם הכוהן שבפנים שישר זיהה שאנחנו ישראלים. הוא סיים לברך את כל האנשים והתיישבנו לדבר איתו. האמת, הוא היה שחצן וממש לא התרשמתי ממנו. התקדמנו ממנו הלאה. המקדש באמת יפה ויש לו רחבה חיצונית שמשקיפה על כל האזור. 

מזג האוויר מדהים ואנחנו מטיילות בכיף בכפר, הכל מלא בהתרחשויות. באחת הדאבות המקומיות מכינים מומו

( כיסוני בצק טיבטים ואיטרות עבודת יד ) פעם ראשונה שיצא לנו לראות איך מכינים.

זו דווקא הפקורה - נישנוש הודי מצוי

עד עכשיו נסענו הרבה ולא מצאנו את הפינה שלנו להתאהב בה. הכל יפה, מרגש, מלא בחוויות ראשונות אבל עדיין לא המקום לשבת בו. אחרי 5 שעות ( מצחיק משהו, כאילו משהו תכנן את הכפרים בדיוק במרחקים של 5 שעות ) של נסיעה לא פשוטה מבחינת הדרך שכולה על עפר אנחנו מגיעות לצ'יטקול ( 3,400 מטר ). כאן קורה הקסם. אין צורך להגיד את זה בקול. הכפר בנוי בעמק פורה, מוקף נחלים שזורמים מכל כיוון, יש ירוק בעיניים ומסביב פסגות גבוהות ומושלגות.