הדרך המלכותית - מספיטי חזרה למנאלי

שוב בדרך למנאלי.
שוב צריך לחצות את מעבר ההרים הרוטנג פאס... ( Rohtang pass )
הדרך הזו הייתה אמורה לקחת 10 שעות והתארכה ל 16 שעות עמוסות בחוויות, פקקים, נופים וגם תאונות ( לא שלנו ).
את הנסיעה התחלנו ב 4:00 בבוקר במטרה להגיע לצ'אנדרה טל ( Chandra taal ) שפירושו אגם הירח בשעות הבוקר המוקדמות והשקטות ולהספיק להתפלל על שפת האגם. לא עברה שעה והג'יפ  נתקע באחד המפלונים שחוצים את הדרך הצרה. ירדנו מהג'יפ ונתנו לנהג להסתדר לבד בזמן שאנחנו מחסירות נשימה. הוא עשה את זה במיומנות מרשימה אפילו שהוא היה נראה בן 16.

קונזום פאס 4551 מ'

מעבר ההרים הראשון על הדרך מספיטי זה הקונזום פאס המרשים. הפאס מכוסה בדגלי תפילה טיבטים ומשקיף לקרחונים עצומים. אנחנו עוצרות בלוסאר לכוס צ'אי וביסקויטים בחאן דרכים חשוך, מלא באוירה וניחוח חמאת יאק וממשיכות לאגם.
ההגעה לשם הייתה דרטמית. את האגם לא רואים מרחוק אלא רק פסגות הרים גבוהות ופתאום הוא נחשף בין ההרים בצבע כחול יפה ומלא השתקפויות. ליד האגם אפשר ביולי אוגוסט להקים אוהלים ולהיות באזור כמה ימים ויש גם אופציות למטיבי לכת .

אנחנו ממשיכות בדרך ואחרי שעתיים נתקעות שוב. הפעם, משאית שמובילה ירקות ופירות הפוכה לגמרי וחוסמת את הכביש\ דרך עפר לגמרי. עד שמישהו יקרא למע"צ הודו אין ברירה אלא להמתין. כל הנהגים פה מיומנים ושולפים אתי חפירה מהג'יפים \ אוטובוסים \ משאיות כאילו בשביל פינוי כבישים נועד הדבר ומתחילים לחצוב בהר. ההמתנה מביאה איתה שלל מחשבות וגם מסקנות. פגשנו משפחה עם ארבעה ילדים ששכרו מיניבוס עם נהג וככה הם מטיילים בהודו. כל הילדים חיכו בסבלנות כמו תרמילאים וותיקים ונראה שהם הפנימו יפה את הודו והבלתמים שלה.אז מחשבה: לטייל בהודו עם ילדים זה אפשרי, עושים את זה אנשים מיוחדים שלוקחים את החיים קצת יותר בקלות. מסקנה: ההודים נוהגים שעות ארוכות בתנאי דרך קשים ונוהגים בצורה לא אחראית. שימו לב מי לוקח אתכם, ומה הוא מעשן או שותה.

סוף סוף ממשיכים. אנחנו שמחות שהבאנו איתנו צ'אפטי ונשנושים כי אין כאן תחנות עצירה. לאט לאט ובהדרגה הנוף מתחיל להשתנות ואנחנו נכנסות לעמק לאהול ( Lahaul ) הירוק והפורה. המרחבים עצומים ואני תוהה איך המקום הזה התפספס על מפת התיירות אבל מצד שני צריך שישארו קצת מקומות כאלה רחוקים מהמסלולים הרגילים כדי שיהיה לאן לחזור בטיולים הבאים. ובאמת אחרי שנתיים עמק לאהול יהיה יעד בפני עצמו בטיול, שבוע מופלא בכפרים של העמק הזה. 

העיניים שלי לא נעצמות לרגע ואני בולעת את הנופים דרך החלון עד העצירה הבאה. שוב תאונה, שוב משאית הפוכה לגמרי באמצע הכביש.

הסבלנות מתחילה לפקוע ואנחנו לא יודעות שההמתנה הזו תעלה לנו ביוקר כשנגיע לרוטנג פאס. בגלל כל העיכובים הגענו לפאס שהדרך מהצד שלנו סגורה ובמשך השעה הקרובה עוברות מכוניות רק מכיוון לה. אחרי המתנה של שעה, 2 כוסות צ'אי, 2 הליכות לשירותים, ביסקויטים, תירס על האש וריקודים פאנג'בים של תיירים הדרך נפתחה ביחד עם מזג אויר שהלך ונהיה קשוח. כל הנהגים קופצים לאוטו כדי לעקוף את שיירת המכוניות האין סופיות שנוצרה ומתחילים את הירידה מהפאס לכיוון מנאלי

הירידה מהרוטנג פאס

מנאלי - השיבה הביתה. יש משהו מקסים בטיול תרמילאים. כל מקום שנמצאים בו יומיים שלושה הופך מתישהו לבית, הכל מוכר ונעים. זו הייתה ההרגשה שלנו שהגענו למנאלי. ישר ידענו לאן ללכת ובדיוק באיזה גסטהאוס אנחנו רוצות לישון. הגענו למקום מושקע עמוק בתוך מטעי התפוחים, עם מרפסת שווה בכל חדר והנוף הכי יפה במנאלי שמשקיף על הכפר ושישט שמעליו. התמקמנו והלכנו לאכול פלאפל בבית חב"ד ואח"כ דחוף לקפה של דילן לשתות קפה הפוך ולהפנים חוויות. שבועיים בשני עמקים מנותקים מהעולם גרמנו לנו להרגיש שמנאלי היא מרכז הציויליזציה.
הניתוק, הניתוק, הניתוק. אין חוויה דומה לזה בעולם. לא אטרקציות ולא חוויות אקסטרים משאירות בנפש כזה רושם עצום. אין רעשים ויש הרבה שקט פנימי.

יום חמישי בבוקר, השכמה טבעית. אנחנו נחות ומעבירות את היום בכיף. יורדות לבקר את ציקי בבית הישראלי לספר חוויות מהדרך ולהתעניין בסיפורים שקרו פה כשלא היינו. ציקי היא מסוג האנשים הנדירים שכל אחד שהיה בבית הישראלי מרגיש שזו הייתה זכות להכיר אותה. הספקנו להתגעגע כבר אחרי שבועיים ,למרות שהכרנו רק כמה ימים. ציקי מנהלת את הבית כבר כמה שנים טובות, כל שנה מתחילת העונה ועד סופה. המקום נקי, מושקע, עם ספריית מטיילים עצומה, מקומות ישיבה בחוץ ממש ליד הנהר, סוכנות טיולים ומטבח צמחוני טעים. הבית נקי מסמים לגמרי וציקי מטפלת באינספור מקרים של תרמילאים שנפגעו מהחשיש המקומי.

המרפסת המהוללת בפרדייס גסטהאוס

יום שישי היה יום קניות. הרבה צעיפים יפים, בגדים, ראנרים יפים לשולחן אצל אנתוני וכמובן כביסה. טלפון ארוך הביתה, מקלחת מטוש ולא מדלי ושבת נכנסת. אנחנו הולכות לבית חב"ד, שמרית מדליקה נרות ואנחנו מכינות קפה וחולקות חוויות מספיטי קינור עד שהתפילה תתחיל. מכאן העניינים התחילו להתדרדר. לגסטהאוס שלנו הגיע חבורה מהזן המאוד ישראלי שמתנחל באזור ורק אפשר היה לחלום על שינה. בשעה 2:00 הערנו פעם ראשונה, ב 3:00 כולם כבר היו מסטולים לגמרי וב 4:00 הערנו את בעל הבית. בבוקר קיבלנו תודה שקטה מחצי גסטהאוס והבנו שלאף אחד לא היה נעים להיות הורס שמחות, מזל שעברנו את הגיל. בצהריים קיבלנו הרצאה ארוכה מאוד באנגלית מהשכנים שלנו, יהודים אוהבי ישו שלא הבינו שהם נפלו על מורה להיסטוריה. שעה שלמה דיברתי על ג'יזס באנגלית והרגשתי שאני צריכה לישון שנה.
המפלה הגדולה הגיע בערב בצורת קלקול קיבה אימתני. בית חב"ד פרגן בסעודה מפסקת לקראת צום תשעה באב וגם באוכל מקולקל לכבוד כל הצמים. אני בבוקר הרגשתי יותר טוב אבל שמרית הקיאה את נשמתה כל שעה. הלכתי להביא לה קולה והבנתי כמה מנאלי זה שכונה. לא היה אחד מההודים ברחוב שלא שאל אותי איפה חברה שלי או איפה המורה שמרית.
בסוף הצום ואחרי התאוששות החלטנו שדי, מספיק, הסוף שבוע הזה חנק אותנו ואנחנו הולכות לושישט ( Vashisht ) לכמה ימים.
ושישט היא החלופה הקטנה והשקטה של מנאלי ובדרך כלל כולם באים לפה לטיול יום במפלים, אנחנו החלטנו להעביר פה שלושה ימים בכיף.

שמרית בסתלבט מבורך בושישט