דלהי Delhi दिल्ली।... הצעה לשבוע בדלהי

דלהי זו לא אהבה ממבט ראשון.
כל שאר הערים האסייתיות שטיילתי בהן היו אהבה ממבט ראשון: האנוי בווייטנאם זו אסיה האמיתית והאותנטית, בנגקוק בתאילנד מלאה באפשרויות, בשווקים ובקניות ובייג'ינג מלאת קסם ומסתורין. לדלהי יצא לי להגיע כל פעם בסוף טיול אינטנסיבי בהימלאיה. רציתי לנוח ולספוג עוד קצת מאוירת המטיילים במיין בזאר ( Main bazar ). האזור הזה שכולם נמנעים מלהיות בו בגלל כל כך הרבה אמירות שונות של מטיילים הוא אחד האהובים אליי. המיין באזאר מסמל בעייני את כל נפלאות היבשת הענקית הזו. יש הכל מהכל ובכאוס מוחלט. בטיול הראשון התאהבנו ברחוב הזה אבל היינו פה רק שלושה ימים ובכלל בבית מלון. במשך הפעמים הבאות הוספנו עוד ימים ובטיול האחרון היינו שבוע בדלהי. אחד השבועות המיוחדים שהיו לנו.

המודרות שבשדה התעופה

אז מה יש לעשות בעיר הזו?
קודם כל להתפנק! לבחור מלון 5 כוכבים ולישון במחיר אכסניה בארץ. מי שמגיע מטיול בצפון הודו בוודאי יעריך את הפינוק: יש מצעים נקיים ובריכה, שניהם מצרך נדיר. השירות והיופי הם לא כאלה שאנחנו מכירים מהארץ. אני ממליצה לבחור מקום באזור הקונאט פלייס ( Connaught place ) שנמצא 5 דקות בריקשה מהמיין בזאר. אנחנו ישנו שלוש פעמים ב -  Lalit new delhi כשהמחיר הממוצע הוא 500 ש"ח ללילה. במלון יש בריכה, ספא מתוקתק עם מכון יופי, סאונה וחדר כושר. האזור של הקונאט פלייס בנוי בצורה מעגלית ויש פה הרבה חנויות מותגים. ככה אפשר לישון במקום כיפי ועדיין להינות משירותי מטיילים זולים במיין בזאר ( סוכנויות, כביסה ).

lalit hotel

הצעה לטיול של שבוע בדלהי:
באופן כללי אני לקחתי את דלהי באיזי, כמו את כל הטיול בהודו. היא חמה, אינטנסיבית ומעייפת. כל יום התפצל לשניים עם הפסקה באמצע. כמובן שאפשר לדחוס את הכל בפחות ימים וכמובן שעדיין לא ביקרתי בכל המקומות, כיף להשאיר הפתעות לפעמים הבאות. לכל מקום לקחנו את המטרו. התחנה נמצאת סנטימטר מהמיין בזאר, יש מפה מעולה ומודיעין שישמח לעזור והכי חשוב הרכבת מגיעה לכל מקום בלי שאצטרך לחשוב אם מישהו עבד עליי והאם אני אגיע למקום שרציתי. דלהי מלאה ברמאים ויש כמה דרכים להימנע מהן. אחת זה לא לסגור כלום אם מישהו שפונה אליכם מיוזמתו אלא רק נותני שירות שאתם פניתם אליהם. דבר שני זה פשוט להצטייד בידע כמו למשל מה פתוח ובאיזה ימים?

שעות העומס. אוטובוס לא מומלץ בדלהי

מיין בזאר: מוצאים מקום לישון, מתחילים לעכל את דלהי ומסתובבים במיין בזאר, יש אין סוף רחובות מקבילים ומתפצלים מלאים בדוכני רחוב, תבלינים, מוצרי קוסמטיקה, שאלים, בגדים פירות וגם פרות. יש דוכנים שצצים בבוקר ויש כאלו שבערב ואיתם מגיעים שלל טיפוסים שרק הודו יכולה לייצר. את היום מסיימים על אחד הגגות של הגסטהאוסים עם כוס צ'אי ואם ממש חם אז סודה לימון או בירה קרה ( אם יש ) ומקבלים מבט מלמעלה על כל הבלאגן ועל הדרך איזה משב רוח רענן.

על גגות המיין בזאר

אולד דלהי:  לקחנו את המטרו לאולד דלהי שם נמצאים המבצר האדום והשוק המטורף צ'אנדני צ'וק (  Chandni Chowk ). המבצר האדום נבנה בתקופה המוגלית במאה ה-16 והעיר הייתה תחת שלטון האסלאם, לכן אפשר למצוא גם הרבה מוסלמים שמבקרים פה. הסתובבנו לפחות שעה, הצטלמנו בלי סוף עם הודים שרצו תמונה ויצאנו לאכול ברחוב לפני שנמשיך לטייל בשוק. בעיני זה פשע לפספס את המאכלים ברחוב, הם צצים בשעות קבועות, בוקר צהריים וערב, הכי טריים שיש ומתחסלים תוך שעה בערך. חפשו דוכן נקי ומלא באנשים. אח"כ המשכנו לצ'אנדני צ'וק ופשוט הלכנו לאיבוד בתוך ים האנשים למשך שעתיים לפחות. יצאנו בשעת השיא ולא האמנו לכמויות הפקקים, האנשים והצפירות. בקושי הצלחנו לחצות את הכביש לכיוון המטרו.

המבצר האדום

קניות בסטייל ואקשרדם טמפל: ביקור בסניף הגדול של פאב אינדיאה ( Fabindia ) ואחה"צ אקשרדם טמפל ( Akshadham ). פאב אינדיה זו רשת חנויות טקסטיל וכלי בית שהפלוס שלהם זה האיכות, השירות והמזגן. הכל מסודר לפי צבעים ולפי מידות. לאקשרדם טמפל שווה להגיע בשעות אחה"צ וכך להספיק את מופע המזרקות היפה שיש שם בערב. המקדש נבנה בשנת 2005 והמטרה שלו להציג גם את הדת וגם את התרבות ההודית. זה אחד המקומות המקסימים שהייתי בהם בדלהי ולא הפסקתי להתפעל מהמקום. גם לכאן הגענו עם המטרו שעוצרת 100 מטר מהמקדש. אסור להכניס מצלמה ופלאפונים והמקדש סגור ביום שני כמו הרבה מקומות פה.

גוגל תמונות

שווקים וסרטים:  סרוג'יני נאגר ( Sarojini nagar ) ובערב סרט בוליווד. סרוג'יני הוא אחד מכמה עשרות שווקים שקיימים בדלהי. אני אוהבת אותו מכולם. זה סוג של שוק בורגני שמעמד הביניים קונה בו. ז"א לא יקר אבל גם לא זבל ואף אחד לא מציק. השוק בנוי מרחובות פתוחים וגם חנויות סגורות. יש כאן חנויות צילום, תיקים, נעליים ,הרבה בגדים בדוכנים וגם סניף מסודר של ההימלאיה. באופן כללי, הקניות מחוץ לאזור התיירים והתרמילאים יהיו זולות יותר. אפשר למצוא סיילים כמו למשל צעיפים יפים וטובים ב-50 רופי - שווה ערך ל 3 שקלים. בערב הלכנו לראות סרט בקולנוע שנמצא בקונאט פלייס, מי שעוד לא ראה סרט בוליוודי פשוט חייב, כל הצבעוניות של הודו וההגזמות שיש בה מתנקזות לסרט אחד.

שווקים, אוכל ושער הודו: תבחרו לכם שוק, כל שוק ופשוט סעו אליו ולכו לאיבוד, אם מיציתם שווקים ובלאגן לכו לאחד הקניונים אבל אל תצפו למצוא בהם מחירים זולים. בצהריים אפשר ללכת לאכול גורמה הודי, אנחנו בחרנו ברשת ראג'דאני ( Rajdhani ) שמגישה טאלי מפואר וצמחוני. הקונספט של הארוחה הוא כזה שמשלמים מחיר קבוע לארוחת טאלי והמנות לא מפסיקות לזרום: חריף ומתוק מתערבבים, הכל מגיע בסדר קבוע וברגע שהמלצר רואה שסיימת הוא מניח את המנה הבאה בצלחת. מכל דבר שמצא חן בעיניכם אפשר לבקש עוד. חוץ מהאוכל המעולה זו גם חוויה. לקראת ערב נסענו לשער הודו שמרשים פי 2 בשעות הערב. כל יום בשעות אחה"צ יש סוג של הפנינג משפחתי. השמש והחום מפנים מקום וכולם באים לשבת, לאכול בדוכנים ולשחק. זה הזמן להתערבב עם המקומיים.

צלחת טאלי

קניות: הלכנו לעשות מה שכולם עושים במיין בזאר, לקנות מעילי עור אצל פרוק, ג'ינסים אצל אודי, מצעים מפות וראנרים אצל אבי, המון תבלינים מיוחדים וטריים אצל עמית, עוד מוצרי קוסמטיקה וכל קניות אחרות ומתנות שיש במיין בזאר, את הכל שלחנו כמובן לארץ. אם אתם שואלים, אז בארץ אני כבר לא קונה.
אחרי הכל, החלק האהוב עליי ביום זה לשבת במדאן קפה שבמיין בזאר, לאכול אוכל תרמילאים די גרוע אבל לקבל יחס מעולה. המקום הפך להיות קפה הבית שלי בלי שום הצדקה קולינרית אלא רק בגלל המיקום שלו על הרחוב וגם בגלל השיחות הטובות עם בעלי הבית שמלמדים אותי הרבה על הודו ועל הדרך אני גם מקבלת טיפים מעולים איפה לטייל ואיפה לקנות מה. בכל רגע נתון מתיישבים במקום אנשים מעניינים וב 22:00 בלילה שהרחוב המשוגע הזה נרגע אפשר עדיין לשבת פה, על השולחן שבחוץ, להסתכל על כל העובדים מתארגנים לשינה ברחוב ועל הגגות ולכתוב קצת ביומן מסע.

מדאן קפה

במיין בזאר

שבת: אחד מבתי החב"ד הנעימים שיש בהודו בעיני הוא באופן מפתיע זה שבמיין בזאר ולכן העברתי שם שבתות בכיף. המטבח נקי, המזגן עובד, יש קפה ואחלה סלטים בשבת. כמובן ששידרגנו את החדר בקוטג' יס פליז ( Cottage yes please ) שרק בו אנחנו ישנות לסוויטה בקומה העליונה.
אופציה אחרת היא להעביר שישי שבת לפני הטיסה ( או כמובן כל יום אחר ) במלון.
אחרי זה אפשר לחזור לארץ בנחת.

 Cottage yes please

אבק דרכים... קירגיסטן חלק ג' ואחרון

יום שלישי בבוקר ואנחנו קמות בציפייה גדולה. לפנינו כמה שעות נסיעה לאגם סונג קול ולינה ביורטות שמסביב לאגם. המקום הזה אמור להיות אחד השיאים של קירגיסטן, אבל אני קמה בבוקר עם כאבי בטן לא נורמליים וכל מה שנלווה לזה בשירותים. אני מנסה להתגבר קצת בלי כדורים אבל זה לא הולך. כואב לי, אני לוקחת כדור ומקיאה, אחרי כמה שעות לוקחת עוד כדור ומקיאה. היום הזה הפך לסיוט והוכיח לי שאי אפשר להתחמק ממחלות מטיילים גם שאוכלים רק כשר ומבשלים לבד. נשארנו בקוצ'קור ואני לא הפסקתי לחשוב על העובדה שאנחנו משלמות 100$ על היום הזה. בדרך כלל, אין הרבה מחשבות על כסף במזרח. זה טיול, בדרך כלל זה זול ותמיד זה שווה את התמורה. הבעיה היא שקירגיסטן לא זולה כמו המזרח וכל העסק הזה עם ג'יפ ונהג היה ממש בדיעבד מבחינתי. לקראת ערב העניינים נרגעים ואני שמחה שמחר אפשר לצאת לדרך.

יורטות באגם סונג קול

אני לא יודעת מה גרם ליום הזה להיות האכזבה הכי גדולה שלנו אבל זה מה שהיה. בחוץ היה חם בצורה קיצונית והראות הייתה זוועתית, לא הבנו איך זה מסתדר עם הגובה שהיינו בו. כבר לא היה ברור לנו מאיזה חודש היו התמונות המדהימות שראינו למרות שידענו שזו העונה לטייל בה. ואולי.. לא נעים להגיד, המקום לא כל כך יפה ושוב כמובן הכל בעיני המתבונן. האזור של האגם היה מלוכלך, ריק ורחוק מכל מה שדמיינו על אזור נוודים שוקק חיים. היורטות היו מותאמות לתיירים ורחוקות מלהיות אותנטיות. אחרי שסגרנו בינינו שאין לנו מה לחפש פה בלילה הלכנו לאגם לכמה דקות ופגשנו קבוצת מטיילים מישראל. מי שהדריך אותם היה לא אחר מפבל שאיתו התייעצנו עוד מהארץ אבל מעולם לא פגשנו אותו. לא רצינו לבאס אותו ורק חילקנו מחמאות על טימור הנהג שלנו. לא יותר מזה. אחרי כוס קפה המשכנו לקיזיל אוי ( Kyzyl- Oi ), הכפר שהיינו אמורות לישון בו למחרת. הייתה לפנינו נסיעה של כמה שעות טובות, הדרך הייתה צחיחה וריקה וטימור הסתבך בדרכים בלי סוף. היום הזה היה משעמם, ארוך ופשוט לא יפה.

טימור פותח מפה כל שתי דקות

בסביבות חמש בערב הגענו לכפר יפה מתקופת התנ"ך, עם שתי מכולות קטנות, סוסים ונהר שחוצה את הכפר באמצע. אנחנו היינו כל כך מבואסות שגם הבית המקסים וקבלת הפנים החמה לא עודדו אותנו. טימור שכנע אותנו לטייל קצת בכפר ומסביב לו ולנצל את שעות האור שיש. התיישבנו על גדת הנהר וקיבלנו שתי החלטות חשובות. לעזוב את קירגיסטן אפילו שנשאר לנו עוד שבוע ובינתיים להנות מהמקום הזה ומהאווירה שבו.

אז טיילנו קצת וחזרנו לגסטהאוס. בעלת הבית הרתיחה מים והביאה פיתות, ריבה ביתית ותה עם קוביות סוכר כמו שסבתא שלי הייתה מגישה. באפגנית קוראים לזה ראנד. טימור נהנה מהתוצרת המקומית ואנחנו הכנו לעצמנו נודלס לארוחת ערב. ישבנו עם טימור לפחות שעתיים ודיברנו כמעט על כל דבר. על ישראל, ויזות ומעברי גבול. כמובן גם על חינוך ויוקר המחיה. ובאופן מפתיע דיברנו גם על דגמי רכבים, מכס גבוה ובדיקה במכוני רישוי. כל זה אחרי שהוא סיפר לנו שאת הטויוטה שלו הוא הזמין ממזרח אירופה בלי לראות ולבדוק בכלל. ככה זה כשלא מרמים אותך. הלכנו לישון מוקדם וקבענו לצאת בשמונה בבוקר. רצינו להגיע מוקדם לבישקק הבירה ולהתחיל לארגן טיסה מוקדמת להודו. לארוחת בוקר קיבלנו ביצים קשות וירקות חתוכים כמו שביקשנו. נפרדנו מהמשפחה והמשכנו בדרך...

החדר הקירגיזי שלנו

 

הנופים התחילו להתחלף, יש יותר ירוק בעיניים וגם כמות האנשים שראינו בדרך הלכה וגדלה. יותר ויותר הבנתי שזו ממש מדינה של נוודים. לאורך כל הדרך היו פזורים שטחי מרעה גדולים, יורטות עם משפחות שלמות וסוסים בערך כמספר האנשים במדינה. עצרנו לפק"ל קפה אחרי שעברנו את הפאס האחרון ושנייה לפני שנפרדנו מהטבע ונכנסנו לאזורים עירוניים.

בפקקים, בכניסה לבישקק התחלנו להפעיל את טימור. המכשול העיקרי שעמד בינינו לבין נחיתה מוקדמת בדלהי זו העובדה שהכרטיס טיסה שלנו היה מקזחסטן. לאלמטי בירת קזחסטן תכננו להגיע עוד שבוע דרך מעבר הגבול היבשתי שבאזור בישקק ואחרי תשעה באב לטוס להודו. בקומוניזם כמו בקומוניזם על הויזה הקזחית שלנו כתוב בדיוק בדיוק את התאריכים שביקשנו. לא יום לפני ולא יום אחרי. טימור התקשר לשגרירות ושם הודיעו לו שנדרשת ויזה חדשה שלוקח לפחות שבוע להנפיק אותה. מצב הרוח לא היה משהו ונפרדנו מטימור בפתח הגסטהאוס שהזמנו בדרך. המקום היה מוזנח ומוזר והמחשבה להעביר פה שבת ביאסה אותנו עוד יותר. באופן אישי הכי הפריעה לי התחושה שכופים עליי משהו. במאה ה21 לא יכולתי לקבל את העובדה שאני רוצה משהו, או לא רוצה משהו, אני מוכנה לשלם בשבילו ומישהו מונע את זה ממני. סיימנו להרוג את כל הזבובים שהיו בחדר והתיישבנו לחשב מסלול מחדש.

 

הג'יפ שליווה אותנו 4 ימים

גילגלנו בראש כמה אופציות ובסוף החלטנו שהאופציה הכי טובה זה פשוט להקדים את הטיסה ולא לצאת מהשדה תעופה. אבל פשוט זה לא היה! בדקנו באינטרנט והטיסות שיוצאות מקירגיסטן לקזחסטן הן בשמונה בערב והטיסה מקזחסטן לדלהי יוצאת באופן קבוע רק בשמונה בבוקר מה שאומר שיש לנו עשר שעות המתנה בשדה בקזחסטן. מותר? אסור? עוברים בביקורת גבולות או לא? אין מי שיכול לענות לנו על השאלה הזו. השעה 15:00 והשאיפה שלנו היא להזמין כרטיסים עוד היום ולטוס מפה ביום ראשון. מיהרנו לגסטהאוס המצוין שהיינו בו בתחילת הטיול. כולם שם מדברים אנגלית ומוכנים לעזור. הבחורה בקבלה זוכרת אותנו ומתקשרת למשרדים של חברת התעופה, הם מבקשים מאיתנו להגיע אליהם ותוך 15 דקות המונית מורידה אותנו שם. בירורים בירורים בירורים, טלפונים מבוס אחד לשני ואחרי שעה של הסברים, בדיקות של התאריכים והבטחה שהתיקים ממשיכים לדלהי ואנחנו לא צריכות לעבור את ביקורת הגבולות, אנחנו מזמינות כרטיס טיסה ליום ראשון בערב. יש ניצחון ואנחנו הולכות לשתות בירה ולהתקשר הביתה.

מקום כייפי, בירה על הפנים... עברנו לקוקטיילים

יום שישי ואנחנו מחליטות לעבור למקום אחר כדי שנוכל להנות מהשבת. הגענו לסוג של מלון שמארח קבוצות אבל עם כל הפונקציות החשובות בשבילנו. מטבח שאפשר לבשל בו חופשי, צוות דובר אנגלית, מקרר וקומקום בחדר. ובין כל אלה גם חצר וסוג של לובי כדי שלא נהיה סגורות כל הזמן בחדר. יצאנו לשוק לעשות קניות ולטייל קצת וחזרנו לבשל לשבת.
עשינו קבלת שבת, היה אוכל מעולה והכי חשוב התחלנו להתגעגע להודו ולתכנן מה אנחנו הולכות לעשות בשבוע שהתווסף לנו. שבת יוצאת פה מאוחר, בתשע בערב וכדי לסיים בכיף אנחנו הולכות לספא רוסי מסורתי שנקרא באניה
 (Banya ) ומופרד לנשים וגברים. יש שלושה סוגים של סאונות ובריכה קרה והכל היה נקי ויפה, סגרנו את סוף השבוע כמו שצריך.
את יום ראשון ניצלנו לקניות זולות בקניונים המקומיים, ארזנו, שילמנו עוד 15$ בשביל צ'ק אאוט מאוחר, הטענו את הפלאפונים, הסוללה הניידת וגם את הטאבלט - הכנו אוכל וקיוונו, אבל ממש קיווינו שבשדה התעופה תהיה רשת אלחוטית ונוכל להעביר בכיף חלק מעשר השעות שמחכות לנו בשדה!

 

אז מה אני חושבת על קירגיסטן:
אחרי שלושה טיולים בהודו היה בי רצון להרפתקה חדשה. קירגיסטן היייתה נראית כמו יעד אולטימטיבי בשביל זה. אחרי כמה ימים פה הבנתי משהו חשוב. זה לא הטיול הראשון שלי ומה שחוויתי כהרפתקה בטיולים הראשונים כבר לא נתפס ככה בעייני היום.
יש פה מקומות יפים אבל בין לבין אין הרבה. קירגיסטן אולי אותנטית במובן הזה שאין הרבה תיירות אבל לפי דעתי גם אין הרבה מוקדים מעניינים. הבנתי למי המקום מתאים, מי שבא לזמן קצר לטרק, אבל באמת לטרק ואז כל ההימלאיה לרשותו. או למי שרוצה נגיעה קטנה, קרובה ולא יקרה בדרך המשי. כמובן ששמונה ימים ממש יספיקו ולא שלושה שבועות כמו שתכננו. בשבילי, אחרי סין והודו הכל היה פחות מרשים. מעברי ההרים, הדרכים והעושר התרבותי, הכל היה פחות.

בדרך לקוצ'קור

 

סרט, שלוש סדרות, 2 נגלות של הטענות,
פוסט אחד בפייסבוק, מנדלה חדשה, שירשורים בווצאפ עם כל העולם ואישתו,
אוכל, נשנושים, שעה של צניחה חופשית על הספסלים ואנחנו ממריאות עם אייר אסטנה המקומית לדלהי.

יש רשת אלחוטית

יושבת לסכם מחשבות בקוצ'קור - קירגיסטן חלק ב'

תכנונים לחוד ומציאות לחוד! אולי בזה אני יכולה לסכם את חוויית קירגיסטן.
בשבת ניסינו להבין מה לא מסתדר לנו ואיך ממשיכים הלאה. היו לנו תכנונים אבל קצת ירד לנו החשק מהם כי לא הצלחנו לקבל מאף אחד תמונה מהימנה על שום מקום. ובכל זאת, החלטנו ביום ראשון לאסוף את מצב הרוח ולנסות שוב את מזלנו. בגסטהאוס היו איתנו זוג תיירים, אנדרי מבוסניה וקטיה מרוסיה. הם הסבירו לנו איך מגיעים לג'טי אוגוז ( Jeti oguz ), העמק שבו רצינו להיות. ושוב... הדמיונות היו לחוד והמציאות.. הייתה המציאות. לקחנו תיק ללינת לילה כמו שאנחנו אוהבות ותכננו לישון ביורטה שבעמק.

שוק יום ראשון בקרקול

את הבוקר התחלנו בשוק הבהמות שמתרחש בקרקול כל יום ראשון ופעם ראשונה שהרגשנו באזור הזה סממנים לתרבויות שהיו פה לפני השלטון הרוסי. אנשים באים למכור, לקנות וגם להעביר יום חופשי. משם לקחנו מונית לתחנת האוטובוס שאין בה אוטובוסים כי בקירגיסטן פשוט אין אוטובוסים אלא מרשרוטקות ( מיניבוסים סובייטית ) או מכוניות פרטיות שהופכות למוניות כשהן מתמלאות באנשים.  אז חלקנו מונית עם עוד שתי נשים וכשהגענו לכפר שמרית הצליחה להסביר לנהג - עם השיחון שהיא הורידה- שיכניס אותנו לשמורה ונשלם לו עוד קצת.
מגניב! לשמורה הגענו לבד, כולם הבינו את כולם ומכאן כלום לא ברור. השומר שם מוביל אותנו לכמה יורטות עלובות ואנחנו לא מבינות אם זו השמורה? או שפה רק ישנים? פעם ראשונה בחיי שדמיינתי משהו שלא היה קשור בכלל למציאות. ובינינו נראה לי שכבר הייתי עצבנית. זה בסדר שמשהו אחד לא הולך בטיול אבל כשזו החוויה המצטברת זה באסה. התיישבנו על ספסל - אני בתפקיד העצבנית ושמרית בתפקיד הרגועה שמנהלת את כל השיחות שעשינו מכאן ואילך בטלפון.
13:00- נפתחה לה סאגה ארוכה ומתמשכת שנסגרה ב 1:00 בלילה עם החלטה.

ג'טי אוגוז

ההתלבטות נעה בין לשכור ג'יפ לבין להקדים את הטיסה להודו. דיברנו עם סוכן נסיעות בבישקק שקיבלנו את הטלפון שלו מארי וגם עם פבל שמדבר עברית והיינו איתו בקשר עוד מהארץ. פבל יהודי אבל פטריוט אמיתי של קירגיסטן, היה בהלם שאנחנו לא נהנות ולא הפסיק לדבר על מה שמחכה לנו לנו בהמשך הדרך. החלטנו, בשביל לא להרגיש החמצה ולמען הספק שאם אנחנו כבר כאן עדיף להוציא עוד קצת כסף ולא להרגיש שהתפספס לנו. סגרנו על 4 ימים בג'יפ עם נהג ( באסה, לא הבאנו רישיון ) ומסלול שהתאים לנו כבר למחר בבוקר.
את טימור פגשנו ב 8:00 עם טויוטה יפה ואנרגיות שעשו לנו ישר טוב. עצרנו לכמה סידורים בעיר ויצאנו למרחבים.
התכנון היה להקיף את אגם איסיק קול מהצד הדרומי והיותר פראי שלו ולישון בלילה הראשון בקוצ'קור. באמת, היום הזה היה יפה, התחלנו בטיול קטן באחד העמקים ועצרנו באחד החופים כדי לשחות ולאכול צהריים.

הדרך הייתה יפה וריקה ריקה ממכוניות, עברנו אגם משגע בדרך וגם פאס אחד שלא הרשים אותנו ממש והגענו לקוצ'קור אחה"צ. טימור טען שיש נסיעה ארוכה ואנחנו הבנו שהוא לא מורגל בנסיעות וההגדרה שלנו לנסיעות ארוכות השתנתה אחרי הפעם הראשונה בהודו. הגענו ל Homestay מתוק. אני חושבת שהגסטהאוסים היו אחד הדברים המקסימים שיש בקירגיסטן. כל החדרים ליד או בתוך בית המשפחה, הכל מעוצב בצורה קירגיזית אותנטית והאירוח אמיתי ומכל הלב.   עשינו הכרות עם המשפחה, שתינו כוס תה בסלון ויצאנו להסתובב בכפר. קוצ'קור שונה מקרקול ויש לה פוטנציאל תרמילאי אמיתי. הכפר יפה והאנשים פה מאירי פנים. ביקרנו במפעל מזכרות שמעסיק רק נשים ואחר כך הסתובבנו ברחוב ובשטחים הפתוחים שמאחורי הכפר ביחד עם החקלאים שסיימו את יום העבודה. שיחקנו עם חבורת ילדים לפחות שעה ואני נזכרתי איך הייתה ניראת ילדות אמיתית, זו שעוד הייתה קיימת אצלנו פעם. כולם ברחוב, משחקים ביחד עם כדור או רוכבים על אופניים.

שמרית עם מחזור 2015 קוצ'קור

יושבת לסכם מחשבות - על בני אדם וגם על טכנולוגיה
חזרנו לחדר כשהחשיך ואחרי שבישלנו ארוחת ערב בחצר ישבתי בחדר הכל כך מתוק וסיכמתי מחשבות: עברו 8 שנים מהטיול הראשון שלי במזרח. הטכנולוגיה והאנשים עדיין נשארו חידה בשבילי. אני משתדלת בכל מאודי להמשיך לטייל עם פנקס שבו כתובות כל ההמלצות והכתובות שאספתי בדרך. אני ממשיכה להשאיר את הפלאפון סגור ושמחה על כל מקום שאין בו רשת אלחוטית. לפני 6 שנים בוויאטנם בכלל לא טיילתי עם פלאפון וימים שלמים הייתי בלי רשת אלחוטית. רק שלוש שנים אח"כ, בקשמיר, זכיתי לאותה חוויה מיוחדת. שבוע שלם בטבע וטלפון לוויני קצר ביום שישי לאמא.

עכשיו בקוצ'קור, על הדרכים העתיקות של דרך המשי, אין וויפי אבל האינטרנט יעבוד אם אני רק אבקש. זה מפתה - השעה 19:00 בערב וכרגיל בעיירות כפר בקצוות הנידחים של העולם לא עושים כלום. כלום מבורך. מבשלים לאט, שותים קפה לאט ומסכמים את היום.
והאנשים - בטיול הם כמו חידה. מי זה המבוגר הזה שמטייל לבד בלי מגבלת זמן? הוא בודד? או הרפתקן שמחכים לו בבית? איך הכיר אנדרי הסלובני את החברה שלו? במה הוא עובד שהוא מטייל כל החיים? ואיזה כיף ללמוד היסטוריה מכולם! לא מהספר, מאנשים: זה שגדל במשטר קומוניסטי ולא יכול לסבול את סטלין וההוא שגדל בסלובניה והכפר שלו סופח לאיטליה.

קוצ'קור