קאילי ( Kaili ) הייתה ההתפרקות שלי. לפעמים אין הסבר לדברים האלה, באיזה נקודות הסיטואציות מצחיקות אותך, איפה הן מעניינות ומחשלות ומתי הן פשוט מעייפות. הגענו לקאילי אחרי שתי נסיעות אוטובוס מאנשון, לא ארוכות אבל מאוד מנוכרות. לא קרה שום דבר מיוחד ואפילו הייתה ציפיה גדולה באויר. אבל יש כל כך הרבה סינים בכל מקום שפשוט התעייפו לי העיניים. אנחנו אמורות להגיע לכפרים של בני המיעוטים, לאחד האזורים שנחשבים לאותנטיים ביותר. התחנה הראשונה היא קאילי והתחלנו לחפש מקומות לינה לפי המלצות שקיבלנו. הגענו לכמה מקומות משונים, הכל היה נראה שקט כזה ונטוש וכנראה שאחרי כמה ימים שהיינו ממש לבד אולי פשוט רציתי לראות עוד קצת תרמילאים. נעמדנו ברחוב ואני התחלתי לבכות לשמרית. פה אני לא רוצה להישאר, יכול להיות שיפה פה, מיוחד פה אבל אני מרגישה בפנים שצריך להתקדם. שמרית בלי להתבלבל מחזירה אותנו לתחנת האוטובוס ותוך שעה אנחנו מגיעות לכפר המיעוטים הראשון שעל המסלול. בדרך התפתחה שיחה עם כמה סטודנטים שדיברו אנגלית מצוינת והחלטנו שנחפש מקום לינה משותף בכפר.
האזור הזה מיוחד מאוד מבחינתי. עד עכשיו הסתובבנו בין קבוצות שונות כמו טיבטים או שבטי ההרים שקיימים גם בוייאטנם ולאוס. למצוא שבטים סינים זה כבר יותר מסובך. סין מתפתחת בצורה מפלצתית ובהרבה מקומות גם בצורה חסרת חן. כל מחוז ג'וייזו מורכב משבטים סינים אותנטיים שמשמרים אורח חיים ומסורות סיניות קדומות. הדרך לפה כפרית וירוקה ובכניסה לכפר אנחנו צריכים לשלם. הסינים משמרים את הכפר שלא יפגע וכמובן שאנחנו לא האיום על הקיום אלא כרגיל תיירות הפנים העצומה שיש כאן.
התחלנו לחפש מקום לישון ביחד עם החברה שפגשנו ואחרי חצי שעה של הליכה הצטערתי שלא הקשבתי לעצמי ולקחתי איזה מונית למרכז הכפר. ההליכה הייתה ארוכה וכמעט כל גסטהאוס תפוס או שהתנאים בו על הפנים. אני חושבת שלקח לנו לפחות שעתיים מתסכלות בלי מקום עד שהחלטנו להתפצל מהחברה וקבענו איתם בערב. העצבנות שבי התעוררה שוב. עזבנו את קאילי והגענו למקום מקסים ושוב כולם מסתכלים עלינו בחשדנות ואנחנו כבר 4 שעות לא מוצאות מקום לישון.
צהריים - אנחנו מכנסות ישיבת מערכת במקום נחמד שגם מבין קצת אנגלית. אני רוצה להזמין טיסה עוד יומיים לגווילין
( Guilin ) שהיא בכל מקרה היעד הבא שלנו. לא תכננו להגיע אליה בטיסה אבל אני כבר בלי סבלנות למה שקורה פה. שמרית מבקשת ממני לחשוב על זה קצת, אני חושבת קצת ובכל זאת אנחנו מזמינות טיסה מגויאג ( Guiyang ) שהיא העיר המרכזית באזור ובמרחק של שעתיים נסיעה מהכפר. אחר כך שכבר נרגעתי, החלטנו להיפרד מסכום עתק של יואנים וסוף סוף להניח את התיקים ואת עצמנו באיזה מלון שהיה בו חדר. 300 יואנים ואנחנו בחדר נעים במרכז הכפר ו... עם שירותים בכריעה. אומנם עם אריחים יפים וכל המסביב אבל בכל זאת לא בשביל שהות של כמה ימים כמו שתכננו. ( לימים, הברכיים שלנו יתחזקו ויעמדו בגבורה בשירותים בהודו ).
זהו. הגיע הערב ועכשיו אני יכולה לפנות ממני את הבאסה וגם קצת את האכזבה על המקומות שנפספס ופשוט להנות ממה שיש לכפר להציע. אנחנו נפגשות עם הסטודנטים שהכרנו והעברנו את הערב הכי הזוי שהיה לנו בסין. השיחה באנגלית היה לא ברורה, הקריוקי בסינית היה קורע ואת כל מנהגי השולחן לא הבנו בכלל. בדרך חזרה לחדר עצרנו במה שנראה כמו מגרש וראינו חבורת נשים רוקדות. הצטרפנו אליהן והצלחנו להבין שהן עושות חזרה לטקס שיהיה מחר בכפר. הלכנו לישון בהתרגשות ובציפייה למחר.
 |
| הכפר מלמעלה |
קמנו מוקדם בבוקר. יש לנו יום אחד כדי לטייל פה ואז אנחנו טסות. הכפר בנוי על צלע ולמרגלותיו מתחתר נהר צלול צלול. טיילנו בין הסמטאות הצרות וראינו איך לאט לאט כל משפחה מתארגנת ליום חדש עם מלאכות הבית. אנחנו יורדות בחזרה למרכז הכפר ורואות את כל הילדים משחקים במים. ישבנו שם קצת ואז התרחקנו לאורך הנהר לאזור שקט יותר. ישבנו בכיף שעה וצפינו באנשים שמגיעים לנהר.
בשעה 14:00 כבר מיהרנו לחזור כדי לתפוס מקום להופעה. היה מיוחד יותר ממה שציפינו. אנשי הכפר חגגו אין לי מושג מה ( אין פה משרד תיירות שיסביר ) ולבשו אין ספור תלבושות מסורתיות. שוב הבנו כמה העולם קטן כשפתאום שאלתי את שמרית אם זה לא נשמע לה כמו מוזיקה חסידית. כליזמרים אורגינלים על הציר של סין - רוסיה - חסידות - ישראל.
מכאן אנחנו לוקחות מונית של שעתיים לשדה התעופה וטסות לגווילין. אומנם זזנו מפה יותר מהר ממה שחשבנו אבל אני הרגשתי שחוויתי מהאזור הזה הרבה ממה שרציתי, נשאר בי טעם של עוד ועל הדרך גם הקשבתי לעצמי. יש לנו שבועיים עד סוף הטיול והם הולכים להיות שונים. שבוע בגווילין ( יאנגשו ) אמור לספק את אלמנט החופשה ושבוע בבייג'ינג את האפקט התרבותי והעירוני וכמובן ששום גניבה לא תעצור אותנו.
