כמה חם פה! המקום הזה אמור להיות קדוש, אז למה אני מרגישה כמו חצי גיהינום? חשבנו שנסתדר, סוף יולי, שלושה ימים, כמה גרוע זה יכול להיות? הגענו אחרי נסיעה של 13 שעות מדרמסאלה באוטובוס סמי סליפר שלמזלנו היה חצי ריק.
רישיקש זו הודו, זו של הגנגס, עם הצבעוניות, הכמויות האינסופיות של עולי הרגל, החרא של הפרות בכל מקום והחום הכבד.
לנחות ככה אחרי לילה באוטובוס זה תמיד שוק אבל הפעם כלום גם לא זרם לנו. עצרנו לשתות משהו קר והסתכלנו על כל יושבי בית הקפה בהלם. אנשים מדברים, אוכלים והכל סבבה כאילו נעים בחוץ. שילמנו למישהו שיסחב לנו את התיקים והלכנו לחפש מקום ועדיין לא זרם לנו. בסוף בסוף התבייתנו, הנחנו את התיקים, שפוכות מעייפות. אני נשכבתי על המיטה והופ... כל הנמלים של הודו היו שם. כמה עצבים היו באותו הרגע. קיבלנו החלטה להתנתק ולעלות לאזור הקוטג'ים המרוחק ל Swiss Cottage, לקחנו חדר בהגזמה לאזור, 1500 רופי עם מזגן בקומה העליונה עם מרפסת ונוף משגע לנהר.
רישיקש בנויה משני צידי הגנגס ושני גשרים מרובים בקופים מחברים את המטיילים לאזור התרמילאים לאקשמן ג'ולה וראם ג'ולה. את שני הבקרים שהיו לנו פה העברנו בחדר. אני קמתי ליוגה מוקדם לפני שהשמש העזה לצאת ואח"כ פשוט הסתלבטנו.
לקראת 4 אחה"צ ירד גשם והגיע אויר מעולה ( באופן יחסי ) ובחמש יצאנו להסתובב. יש פה מסעדות צמחוניות מעולות והפוג'ות ( התפילות ) על הגנגס מיוחדות . אפשר להרגיש את הקסם של רישיקש למרות החום ולמרות שהיינו פה רק יומיים. לא הצערתי שבאתי כי נשאר לי רק טעם של עוד. מהאווירה הרוחנית, מהיוגה המעולה שיש פה, ההרים מסביב וטקסי הפוג'ה המקסימים שיש פה כל ערב על הגאטים ( המדרגות שמובילות לנהר ).
אז מה לעשות רישיקש שאת לא מסתדרת לי עם החיים ופנויה לעולם שאני ממש אבל ממש לא יכולה לבוא? העונה לבוא לכאן דומה לכל שאר מישורי הודו, בחורף שלנו ואז כמובן אני בעבודה.
נשארו לנו שלושה ימים בדלהי ואחרי חודשיים אינטנסיביים ומלאים בחוויות אנחנו מזמינות מונית מרישיקש עד לפתח המלון בדלהי שהזמנו דרך בוקינג. Lalit Hotel שבקונוט פלייס ( Connaught place ). אזור נקי יותר ומטופח באופן יחסי למיין באזאר, בנוי בצורה מעגלית עם חנויות מותגים כשהיתרון שלו זו הקרבה למיין באזאר, 10 דקות בריקשה. באופן מוזר, יש יותר הצקות ורמאויות באזור הזה מאשר במיין באזאר עצמו ,כל כמה דקות נדבק אלינו מישהו אחר.
המלונות בדלהי הם בסטנדרטים אחרים מהארץ וגבוהים בכמה רמות ממה שאנחנו מכירים. ואיך שלא הפכתי את זה, לילה אחד במלון 5 כוכבים + שירות שאף אחד לא מכיר בארץ עלה לי כמו לילה באכסניה הכי פשוטה שיש בישראל. אז הנחנו את התיקים ( יותר נכון הניחו לנו ) ובמשך כמה דקות טובות רק הרחנו את המצעים.
אחרי סיבוב במלון ובדיקה של הבריכה והספא לקחנו ריקשה למיין בזאר, פעם ראשונה לחוות את המקום ולעשות סידורים. כביסה, ארוחה בבית חב"ד, גבות וטלפונים ארוכים הביתה. הרחוב הזה לא הכניס אותי להלם ואולי בדיוק הפוך. אני אוהבת ערים אסייתיות בכל ליבי. הן צפופות, צבעוניות חיות ונושמות. אז נכון שדלהי זה סיפור אחר, יש כאן עוני מוחצן ובעצם הכל מוחצן. כל החיים כאן מתקיימים ברחוב ובלילה אפשר לראות את כל העובדים של הדאבות המקומיות פורשים שמיכה וישנים על הגגות או סתם ככה ברחובות. המיין בזאר רועש, מלוכלך ומלא בפרות אבל יש פה גם אוירת מטיילים קסומה. אנשים מגיעים לכאן בסוף, בהתחלה וגם באמצע ובניגוד לצפון אפשר כבר להרגיש תיירות עולמית ולא רק ישראלית. יש כאן עושר עצום של תבלינים, פירות טרופים, שאלים, מוצרי קוסמטיקה ומוצרי טקסטיל.
כל היופי של המזרח והסחורות שלו מתנקזים לעיר הזו.
ביום ראשון נסענו על הבוקר לסארוג'יני נאגר ( Sarojini nagar ) . זה שוק של מעמד הביניים, רוב הסחורה בחוץ, צפוף בטירוף וחלק מהחנויות מקורות. קנינו בגדים, תיקים, השלמנו מוצרים של ההימלאיה, צעיפים ונעליים והכל במחירים יותר זולים מהמיין באזאר והכי חשוב אף אחד לא מציק לנו פה.
לא היינו בדלהי הרבה זמן ורק אחר כך, אחרי כמה טיולים חוזרים הבנתי שהודו בכלל ודלהי בפרט נחשפות בשבילי לאט לאט, כל פעם עוד משהו. גם במקומות שחזרתי אליהם כמה פעמים כל פעם רציתי משהו אחר, עשיתי דברים שונים והחוויות היו אחרות.
לכל שנה היו את הרצונות שלה.
חזרנו הביתה בסוף אוגוסט יומיים לפני החזרה לעבודה ואני התחלתי לעכל את הודו. יש משפט בודהיסטי שאומר:
" הראה לי את פניך המקוריים לפני שאביך ואמך נולדו" - הודו הוציאה ממני את הפנים המקוריות שלי, את מי שאני באמת.
מה היה שם שחיכה לי? נוף פראי ועוצמתי, לא מסודר ולא משורטט. אזורים שלמים שמנותקים מהעולם רוב חודשי השנה, הרבה אקסטרים ודרכים משוגעות. שתי דתות ששבו את ליבי, אחת שקטה, מתבוננת ומאפשרת והשנייה חיה תוססת ונוגעת בקצוות.
הודו הייתה מלאה בקרמה טובה. כשהגיע הזמן, אחרי שנה חזרתי לסיבוב נוסף!
רישיקש זו הודו, זו של הגנגס, עם הצבעוניות, הכמויות האינסופיות של עולי הרגל, החרא של הפרות בכל מקום והחום הכבד.
לקראת 4 אחה"צ ירד גשם והגיע אויר מעולה ( באופן יחסי ) ובחמש יצאנו להסתובב. יש פה מסעדות צמחוניות מעולות והפוג'ות ( התפילות ) על הגנגס מיוחדות . אפשר להרגיש את הקסם של רישיקש למרות החום ולמרות שהיינו פה רק יומיים. לא הצערתי שבאתי כי נשאר לי רק טעם של עוד. מהאווירה הרוחנית, מהיוגה המעולה שיש פה, ההרים מסביב וטקסי הפוג'ה המקסימים שיש פה כל ערב על הגאטים ( המדרגות שמובילות לנהר ).
 |
| פוג'ה על הגנגס |
אז מה לעשות רישיקש שאת לא מסתדרת לי עם החיים ופנויה לעולם שאני ממש אבל ממש לא יכולה לבוא? העונה לבוא לכאן דומה לכל שאר מישורי הודו, בחורף שלנו ואז כמובן אני בעבודה.
נשארו לנו שלושה ימים בדלהי ואחרי חודשיים אינטנסיביים ומלאים בחוויות אנחנו מזמינות מונית מרישיקש עד לפתח המלון בדלהי שהזמנו דרך בוקינג. Lalit Hotel שבקונוט פלייס ( Connaught place ). אזור נקי יותר ומטופח באופן יחסי למיין באזאר, בנוי בצורה מעגלית עם חנויות מותגים כשהיתרון שלו זו הקרבה למיין באזאר, 10 דקות בריקשה. באופן מוזר, יש יותר הצקות ורמאויות באזור הזה מאשר במיין באזאר עצמו ,כל כמה דקות נדבק אלינו מישהו אחר.
המלונות בדלהי הם בסטנדרטים אחרים מהארץ וגבוהים בכמה רמות ממה שאנחנו מכירים. ואיך שלא הפכתי את זה, לילה אחד במלון 5 כוכבים + שירות שאף אחד לא מכיר בארץ עלה לי כמו לילה באכסניה הכי פשוטה שיש בישראל. אז הנחנו את התיקים ( יותר נכון הניחו לנו ) ובמשך כמה דקות טובות רק הרחנו את המצעים.
 |
| lalit hotel |
אחרי סיבוב במלון ובדיקה של הבריכה והספא לקחנו ריקשה למיין בזאר, פעם ראשונה לחוות את המקום ולעשות סידורים. כביסה, ארוחה בבית חב"ד, גבות וטלפונים ארוכים הביתה. הרחוב הזה לא הכניס אותי להלם ואולי בדיוק הפוך. אני אוהבת ערים אסייתיות בכל ליבי. הן צפופות, צבעוניות חיות ונושמות. אז נכון שדלהי זה סיפור אחר, יש כאן עוני מוחצן ובעצם הכל מוחצן. כל החיים כאן מתקיימים ברחוב ובלילה אפשר לראות את כל העובדים של הדאבות המקומיות פורשים שמיכה וישנים על הגגות או סתם ככה ברחובות. המיין בזאר רועש, מלוכלך ומלא בפרות אבל יש פה גם אוירת מטיילים קסומה. אנשים מגיעים לכאן בסוף, בהתחלה וגם באמצע ובניגוד לצפון אפשר כבר להרגיש תיירות עולמית ולא רק ישראלית. יש כאן עושר עצום של תבלינים, פירות טרופים, שאלים, מוצרי קוסמטיקה ומוצרי טקסטיל.
כל היופי של המזרח והסחורות שלו מתנקזים לעיר הזו.
ביום ראשון נסענו על הבוקר לסארוג'יני נאגר ( Sarojini nagar ) . זה שוק של מעמד הביניים, רוב הסחורה בחוץ, צפוף בטירוף וחלק מהחנויות מקורות. קנינו בגדים, תיקים, השלמנו מוצרים של ההימלאיה, צעיפים ונעליים והכל במחירים יותר זולים מהמיין באזאר והכי חשוב אף אחד לא מציק לנו פה.
 |
| המיין באזאר |
לא היינו בדלהי הרבה זמן ורק אחר כך, אחרי כמה טיולים חוזרים הבנתי שהודו בכלל ודלהי בפרט נחשפות בשבילי לאט לאט, כל פעם עוד משהו. גם במקומות שחזרתי אליהם כמה פעמים כל פעם רציתי משהו אחר, עשיתי דברים שונים והחוויות היו אחרות.
לכל שנה היו את הרצונות שלה.
חזרנו הביתה בסוף אוגוסט יומיים לפני החזרה לעבודה ואני התחלתי לעכל את הודו. יש משפט בודהיסטי שאומר:
" הראה לי את פניך המקוריים לפני שאביך ואמך נולדו" - הודו הוציאה ממני את הפנים המקוריות שלי, את מי שאני באמת.
מה היה שם שחיכה לי? נוף פראי ועוצמתי, לא מסודר ולא משורטט. אזורים שלמים שמנותקים מהעולם רוב חודשי השנה, הרבה אקסטרים ודרכים משוגעות. שתי דתות ששבו את ליבי, אחת שקטה, מתבוננת ומאפשרת והשנייה חיה תוססת ונוגעת בקצוות.
הודו הייתה מלאה בקרמה טובה. כשהגיע הזמן, אחרי שנה חזרתי לסיבוב נוסף!
