דלהי Delhi दिल्ली।... הצעה לשבוע בדלהי

דלהי זו לא אהבה ממבט ראשון.
כל שאר הערים האסייתיות שטיילתי בהן היו אהבה ממבט ראשון: האנוי בווייטנאם זו אסיה האמיתית והאותנטית, בנגקוק בתאילנד מלאה באפשרויות, בשווקים ובקניות ובייג'ינג מלאת קסם ומסתורין. לדלהי יצא לי להגיע כל פעם בסוף טיול אינטנסיבי בהימלאיה. רציתי לנוח ולספוג עוד קצת מאוירת המטיילים במיין בזאר ( Main bazar ). האזור הזה שכולם נמנעים מלהיות בו בגלל כל כך הרבה אמירות שונות של מטיילים הוא אחד האהובים אליי. המיין באזאר מסמל בעייני את כל נפלאות היבשת הענקית הזו. יש הכל מהכל ובכאוס מוחלט. בטיול הראשון התאהבנו ברחוב הזה אבל היינו פה רק שלושה ימים ובכלל בבית מלון. במשך הפעמים הבאות הוספנו עוד ימים ובטיול האחרון היינו שבוע בדלהי. אחד השבועות המיוחדים שהיו לנו.

המודרות שבשדה התעופה

אז מה יש לעשות בעיר הזו?
קודם כל להתפנק! לבחור מלון 5 כוכבים ולישון במחיר אכסניה בארץ. מי שמגיע מטיול בצפון הודו בוודאי יעריך את הפינוק: יש מצעים נקיים ובריכה, שניהם מצרך נדיר. השירות והיופי הם לא כאלה שאנחנו מכירים מהארץ. אני ממליצה לבחור מקום באזור הקונאט פלייס ( Connaught place ) שנמצא 5 דקות בריקשה מהמיין בזאר. אנחנו ישנו שלוש פעמים ב -  Lalit new delhi כשהמחיר הממוצע הוא 500 ש"ח ללילה. במלון יש בריכה, ספא מתוקתק עם מכון יופי, סאונה וחדר כושר. האזור של הקונאט פלייס בנוי בצורה מעגלית ויש פה הרבה חנויות מותגים. ככה אפשר לישון במקום כיפי ועדיין להינות משירותי מטיילים זולים במיין בזאר ( סוכנויות, כביסה ).

lalit hotel

הצעה לטיול של שבוע בדלהי:
באופן כללי אני לקחתי את דלהי באיזי, כמו את כל הטיול בהודו. היא חמה, אינטנסיבית ומעייפת. כל יום התפצל לשניים עם הפסקה באמצע. כמובן שאפשר לדחוס את הכל בפחות ימים וכמובן שעדיין לא ביקרתי בכל המקומות, כיף להשאיר הפתעות לפעמים הבאות. לכל מקום לקחנו את המטרו. התחנה נמצאת סנטימטר מהמיין בזאר, יש מפה מעולה ומודיעין שישמח לעזור והכי חשוב הרכבת מגיעה לכל מקום בלי שאצטרך לחשוב אם מישהו עבד עליי והאם אני אגיע למקום שרציתי. דלהי מלאה ברמאים ויש כמה דרכים להימנע מהן. אחת זה לא לסגור כלום אם מישהו שפונה אליכם מיוזמתו אלא רק נותני שירות שאתם פניתם אליהם. דבר שני זה פשוט להצטייד בידע כמו למשל מה פתוח ובאיזה ימים?

שעות העומס. אוטובוס לא מומלץ בדלהי

מיין בזאר: מוצאים מקום לישון, מתחילים לעכל את דלהי ומסתובבים במיין בזאר, יש אין סוף רחובות מקבילים ומתפצלים מלאים בדוכני רחוב, תבלינים, מוצרי קוסמטיקה, שאלים, בגדים פירות וגם פרות. יש דוכנים שצצים בבוקר ויש כאלו שבערב ואיתם מגיעים שלל טיפוסים שרק הודו יכולה לייצר. את היום מסיימים על אחד הגגות של הגסטהאוסים עם כוס צ'אי ואם ממש חם אז סודה לימון או בירה קרה ( אם יש ) ומקבלים מבט מלמעלה על כל הבלאגן ועל הדרך איזה משב רוח רענן.

על גגות המיין בזאר

אולד דלהי:  לקחנו את המטרו לאולד דלהי שם נמצאים המבצר האדום והשוק המטורף צ'אנדני צ'וק (  Chandni Chowk ). המבצר האדום נבנה בתקופה המוגלית במאה ה-16 והעיר הייתה תחת שלטון האסלאם, לכן אפשר למצוא גם הרבה מוסלמים שמבקרים פה. הסתובבנו לפחות שעה, הצטלמנו בלי סוף עם הודים שרצו תמונה ויצאנו לאכול ברחוב לפני שנמשיך לטייל בשוק. בעיני זה פשע לפספס את המאכלים ברחוב, הם צצים בשעות קבועות, בוקר צהריים וערב, הכי טריים שיש ומתחסלים תוך שעה בערך. חפשו דוכן נקי ומלא באנשים. אח"כ המשכנו לצ'אנדני צ'וק ופשוט הלכנו לאיבוד בתוך ים האנשים למשך שעתיים לפחות. יצאנו בשעת השיא ולא האמנו לכמויות הפקקים, האנשים והצפירות. בקושי הצלחנו לחצות את הכביש לכיוון המטרו.

המבצר האדום

קניות בסטייל ואקשרדם טמפל: ביקור בסניף הגדול של פאב אינדיאה ( Fabindia ) ואחה"צ אקשרדם טמפל ( Akshadham ). פאב אינדיה זו רשת חנויות טקסטיל וכלי בית שהפלוס שלהם זה האיכות, השירות והמזגן. הכל מסודר לפי צבעים ולפי מידות. לאקשרדם טמפל שווה להגיע בשעות אחה"צ וכך להספיק את מופע המזרקות היפה שיש שם בערב. המקדש נבנה בשנת 2005 והמטרה שלו להציג גם את הדת וגם את התרבות ההודית. זה אחד המקומות המקסימים שהייתי בהם בדלהי ולא הפסקתי להתפעל מהמקום. גם לכאן הגענו עם המטרו שעוצרת 100 מטר מהמקדש. אסור להכניס מצלמה ופלאפונים והמקדש סגור ביום שני כמו הרבה מקומות פה.

גוגל תמונות

שווקים וסרטים:  סרוג'יני נאגר ( Sarojini nagar ) ובערב סרט בוליווד. סרוג'יני הוא אחד מכמה עשרות שווקים שקיימים בדלהי. אני אוהבת אותו מכולם. זה סוג של שוק בורגני שמעמד הביניים קונה בו. ז"א לא יקר אבל גם לא זבל ואף אחד לא מציק. השוק בנוי מרחובות פתוחים וגם חנויות סגורות. יש כאן חנויות צילום, תיקים, נעליים ,הרבה בגדים בדוכנים וגם סניף מסודר של ההימלאיה. באופן כללי, הקניות מחוץ לאזור התיירים והתרמילאים יהיו זולות יותר. אפשר למצוא סיילים כמו למשל צעיפים יפים וטובים ב-50 רופי - שווה ערך ל 3 שקלים. בערב הלכנו לראות סרט בקולנוע שנמצא בקונאט פלייס, מי שעוד לא ראה סרט בוליוודי פשוט חייב, כל הצבעוניות של הודו וההגזמות שיש בה מתנקזות לסרט אחד.

שווקים, אוכל ושער הודו: תבחרו לכם שוק, כל שוק ופשוט סעו אליו ולכו לאיבוד, אם מיציתם שווקים ובלאגן לכו לאחד הקניונים אבל אל תצפו למצוא בהם מחירים זולים. בצהריים אפשר ללכת לאכול גורמה הודי, אנחנו בחרנו ברשת ראג'דאני ( Rajdhani ) שמגישה טאלי מפואר וצמחוני. הקונספט של הארוחה הוא כזה שמשלמים מחיר קבוע לארוחת טאלי והמנות לא מפסיקות לזרום: חריף ומתוק מתערבבים, הכל מגיע בסדר קבוע וברגע שהמלצר רואה שסיימת הוא מניח את המנה הבאה בצלחת. מכל דבר שמצא חן בעיניכם אפשר לבקש עוד. חוץ מהאוכל המעולה זו גם חוויה. לקראת ערב נסענו לשער הודו שמרשים פי 2 בשעות הערב. כל יום בשעות אחה"צ יש סוג של הפנינג משפחתי. השמש והחום מפנים מקום וכולם באים לשבת, לאכול בדוכנים ולשחק. זה הזמן להתערבב עם המקומיים.

צלחת טאלי

קניות: הלכנו לעשות מה שכולם עושים במיין בזאר, לקנות מעילי עור אצל פרוק, ג'ינסים אצל אודי, מצעים מפות וראנרים אצל אבי, המון תבלינים מיוחדים וטריים אצל עמית, עוד מוצרי קוסמטיקה וכל קניות אחרות ומתנות שיש במיין בזאר, את הכל שלחנו כמובן לארץ. אם אתם שואלים, אז בארץ אני כבר לא קונה.
אחרי הכל, החלק האהוב עליי ביום זה לשבת במדאן קפה שבמיין בזאר, לאכול אוכל תרמילאים די גרוע אבל לקבל יחס מעולה. המקום הפך להיות קפה הבית שלי בלי שום הצדקה קולינרית אלא רק בגלל המיקום שלו על הרחוב וגם בגלל השיחות הטובות עם בעלי הבית שמלמדים אותי הרבה על הודו ועל הדרך אני גם מקבלת טיפים מעולים איפה לטייל ואיפה לקנות מה. בכל רגע נתון מתיישבים במקום אנשים מעניינים וב 22:00 בלילה שהרחוב המשוגע הזה נרגע אפשר עדיין לשבת פה, על השולחן שבחוץ, להסתכל על כל העובדים מתארגנים לשינה ברחוב ועל הגגות ולכתוב קצת ביומן מסע.

מדאן קפה

במיין בזאר

שבת: אחד מבתי החב"ד הנעימים שיש בהודו בעיני הוא באופן מפתיע זה שבמיין בזאר ולכן העברתי שם שבתות בכיף. המטבח נקי, המזגן עובד, יש קפה ואחלה סלטים בשבת. כמובן ששידרגנו את החדר בקוטג' יס פליז ( Cottage yes please ) שרק בו אנחנו ישנות לסוויטה בקומה העליונה.
אופציה אחרת היא להעביר שישי שבת לפני הטיסה ( או כמובן כל יום אחר ) במלון.
אחרי זה אפשר לחזור לארץ בנחת.

 Cottage yes please

אבק דרכים... קירגיסטן חלק ג' ואחרון

יום שלישי בבוקר ואנחנו קמות בציפייה גדולה. לפנינו כמה שעות נסיעה לאגם סונג קול ולינה ביורטות שמסביב לאגם. המקום הזה אמור להיות אחד השיאים של קירגיסטן, אבל אני קמה בבוקר עם כאבי בטן לא נורמליים וכל מה שנלווה לזה בשירותים. אני מנסה להתגבר קצת בלי כדורים אבל זה לא הולך. כואב לי, אני לוקחת כדור ומקיאה, אחרי כמה שעות לוקחת עוד כדור ומקיאה. היום הזה הפך לסיוט והוכיח לי שאי אפשר להתחמק ממחלות מטיילים גם שאוכלים רק כשר ומבשלים לבד. נשארנו בקוצ'קור ואני לא הפסקתי לחשוב על העובדה שאנחנו משלמות 100$ על היום הזה. בדרך כלל, אין הרבה מחשבות על כסף במזרח. זה טיול, בדרך כלל זה זול ותמיד זה שווה את התמורה. הבעיה היא שקירגיסטן לא זולה כמו המזרח וכל העסק הזה עם ג'יפ ונהג היה ממש בדיעבד מבחינתי. לקראת ערב העניינים נרגעים ואני שמחה שמחר אפשר לצאת לדרך.

יורטות באגם סונג קול

אני לא יודעת מה גרם ליום הזה להיות האכזבה הכי גדולה שלנו אבל זה מה שהיה. בחוץ היה חם בצורה קיצונית והראות הייתה זוועתית, לא הבנו איך זה מסתדר עם הגובה שהיינו בו. כבר לא היה ברור לנו מאיזה חודש היו התמונות המדהימות שראינו למרות שידענו שזו העונה לטייל בה. ואולי.. לא נעים להגיד, המקום לא כל כך יפה ושוב כמובן הכל בעיני המתבונן. האזור של האגם היה מלוכלך, ריק ורחוק מכל מה שדמיינו על אזור נוודים שוקק חיים. היורטות היו מותאמות לתיירים ורחוקות מלהיות אותנטיות. אחרי שסגרנו בינינו שאין לנו מה לחפש פה בלילה הלכנו לאגם לכמה דקות ופגשנו קבוצת מטיילים מישראל. מי שהדריך אותם היה לא אחר מפבל שאיתו התייעצנו עוד מהארץ אבל מעולם לא פגשנו אותו. לא רצינו לבאס אותו ורק חילקנו מחמאות על טימור הנהג שלנו. לא יותר מזה. אחרי כוס קפה המשכנו לקיזיל אוי ( Kyzyl- Oi ), הכפר שהיינו אמורות לישון בו למחרת. הייתה לפנינו נסיעה של כמה שעות טובות, הדרך הייתה צחיחה וריקה וטימור הסתבך בדרכים בלי סוף. היום הזה היה משעמם, ארוך ופשוט לא יפה.

טימור פותח מפה כל שתי דקות

בסביבות חמש בערב הגענו לכפר יפה מתקופת התנ"ך, עם שתי מכולות קטנות, סוסים ונהר שחוצה את הכפר באמצע. אנחנו היינו כל כך מבואסות שגם הבית המקסים וקבלת הפנים החמה לא עודדו אותנו. טימור שכנע אותנו לטייל קצת בכפר ומסביב לו ולנצל את שעות האור שיש. התיישבנו על גדת הנהר וקיבלנו שתי החלטות חשובות. לעזוב את קירגיסטן אפילו שנשאר לנו עוד שבוע ובינתיים להנות מהמקום הזה ומהאווירה שבו.

אז טיילנו קצת וחזרנו לגסטהאוס. בעלת הבית הרתיחה מים והביאה פיתות, ריבה ביתית ותה עם קוביות סוכר כמו שסבתא שלי הייתה מגישה. באפגנית קוראים לזה ראנד. טימור נהנה מהתוצרת המקומית ואנחנו הכנו לעצמנו נודלס לארוחת ערב. ישבנו עם טימור לפחות שעתיים ודיברנו כמעט על כל דבר. על ישראל, ויזות ומעברי גבול. כמובן גם על חינוך ויוקר המחיה. ובאופן מפתיע דיברנו גם על דגמי רכבים, מכס גבוה ובדיקה במכוני רישוי. כל זה אחרי שהוא סיפר לנו שאת הטויוטה שלו הוא הזמין ממזרח אירופה בלי לראות ולבדוק בכלל. ככה זה כשלא מרמים אותך. הלכנו לישון מוקדם וקבענו לצאת בשמונה בבוקר. רצינו להגיע מוקדם לבישקק הבירה ולהתחיל לארגן טיסה מוקדמת להודו. לארוחת בוקר קיבלנו ביצים קשות וירקות חתוכים כמו שביקשנו. נפרדנו מהמשפחה והמשכנו בדרך...

החדר הקירגיזי שלנו

 

הנופים התחילו להתחלף, יש יותר ירוק בעיניים וגם כמות האנשים שראינו בדרך הלכה וגדלה. יותר ויותר הבנתי שזו ממש מדינה של נוודים. לאורך כל הדרך היו פזורים שטחי מרעה גדולים, יורטות עם משפחות שלמות וסוסים בערך כמספר האנשים במדינה. עצרנו לפק"ל קפה אחרי שעברנו את הפאס האחרון ושנייה לפני שנפרדנו מהטבע ונכנסנו לאזורים עירוניים.

בפקקים, בכניסה לבישקק התחלנו להפעיל את טימור. המכשול העיקרי שעמד בינינו לבין נחיתה מוקדמת בדלהי זו העובדה שהכרטיס טיסה שלנו היה מקזחסטן. לאלמטי בירת קזחסטן תכננו להגיע עוד שבוע דרך מעבר הגבול היבשתי שבאזור בישקק ואחרי תשעה באב לטוס להודו. בקומוניזם כמו בקומוניזם על הויזה הקזחית שלנו כתוב בדיוק בדיוק את התאריכים שביקשנו. לא יום לפני ולא יום אחרי. טימור התקשר לשגרירות ושם הודיעו לו שנדרשת ויזה חדשה שלוקח לפחות שבוע להנפיק אותה. מצב הרוח לא היה משהו ונפרדנו מטימור בפתח הגסטהאוס שהזמנו בדרך. המקום היה מוזנח ומוזר והמחשבה להעביר פה שבת ביאסה אותנו עוד יותר. באופן אישי הכי הפריעה לי התחושה שכופים עליי משהו. במאה ה21 לא יכולתי לקבל את העובדה שאני רוצה משהו, או לא רוצה משהו, אני מוכנה לשלם בשבילו ומישהו מונע את זה ממני. סיימנו להרוג את כל הזבובים שהיו בחדר והתיישבנו לחשב מסלול מחדש.

 

הג'יפ שליווה אותנו 4 ימים

גילגלנו בראש כמה אופציות ובסוף החלטנו שהאופציה הכי טובה זה פשוט להקדים את הטיסה ולא לצאת מהשדה תעופה. אבל פשוט זה לא היה! בדקנו באינטרנט והטיסות שיוצאות מקירגיסטן לקזחסטן הן בשמונה בערב והטיסה מקזחסטן לדלהי יוצאת באופן קבוע רק בשמונה בבוקר מה שאומר שיש לנו עשר שעות המתנה בשדה בקזחסטן. מותר? אסור? עוברים בביקורת גבולות או לא? אין מי שיכול לענות לנו על השאלה הזו. השעה 15:00 והשאיפה שלנו היא להזמין כרטיסים עוד היום ולטוס מפה ביום ראשון. מיהרנו לגסטהאוס המצוין שהיינו בו בתחילת הטיול. כולם שם מדברים אנגלית ומוכנים לעזור. הבחורה בקבלה זוכרת אותנו ומתקשרת למשרדים של חברת התעופה, הם מבקשים מאיתנו להגיע אליהם ותוך 15 דקות המונית מורידה אותנו שם. בירורים בירורים בירורים, טלפונים מבוס אחד לשני ואחרי שעה של הסברים, בדיקות של התאריכים והבטחה שהתיקים ממשיכים לדלהי ואנחנו לא צריכות לעבור את ביקורת הגבולות, אנחנו מזמינות כרטיס טיסה ליום ראשון בערב. יש ניצחון ואנחנו הולכות לשתות בירה ולהתקשר הביתה.

מקום כייפי, בירה על הפנים... עברנו לקוקטיילים

יום שישי ואנחנו מחליטות לעבור למקום אחר כדי שנוכל להנות מהשבת. הגענו לסוג של מלון שמארח קבוצות אבל עם כל הפונקציות החשובות בשבילנו. מטבח שאפשר לבשל בו חופשי, צוות דובר אנגלית, מקרר וקומקום בחדר. ובין כל אלה גם חצר וסוג של לובי כדי שלא נהיה סגורות כל הזמן בחדר. יצאנו לשוק לעשות קניות ולטייל קצת וחזרנו לבשל לשבת.
עשינו קבלת שבת, היה אוכל מעולה והכי חשוב התחלנו להתגעגע להודו ולתכנן מה אנחנו הולכות לעשות בשבוע שהתווסף לנו. שבת יוצאת פה מאוחר, בתשע בערב וכדי לסיים בכיף אנחנו הולכות לספא רוסי מסורתי שנקרא באניה
 (Banya ) ומופרד לנשים וגברים. יש שלושה סוגים של סאונות ובריכה קרה והכל היה נקי ויפה, סגרנו את סוף השבוע כמו שצריך.
את יום ראשון ניצלנו לקניות זולות בקניונים המקומיים, ארזנו, שילמנו עוד 15$ בשביל צ'ק אאוט מאוחר, הטענו את הפלאפונים, הסוללה הניידת וגם את הטאבלט - הכנו אוכל וקיוונו, אבל ממש קיווינו שבשדה התעופה תהיה רשת אלחוטית ונוכל להעביר בכיף חלק מעשר השעות שמחכות לנו בשדה!

 

אז מה אני חושבת על קירגיסטן:
אחרי שלושה טיולים בהודו היה בי רצון להרפתקה חדשה. קירגיסטן היייתה נראית כמו יעד אולטימטיבי בשביל זה. אחרי כמה ימים פה הבנתי משהו חשוב. זה לא הטיול הראשון שלי ומה שחוויתי כהרפתקה בטיולים הראשונים כבר לא נתפס ככה בעייני היום.
יש פה מקומות יפים אבל בין לבין אין הרבה. קירגיסטן אולי אותנטית במובן הזה שאין הרבה תיירות אבל לפי דעתי גם אין הרבה מוקדים מעניינים. הבנתי למי המקום מתאים, מי שבא לזמן קצר לטרק, אבל באמת לטרק ואז כל ההימלאיה לרשותו. או למי שרוצה נגיעה קטנה, קרובה ולא יקרה בדרך המשי. כמובן ששמונה ימים ממש יספיקו ולא שלושה שבועות כמו שתכננו. בשבילי, אחרי סין והודו הכל היה פחות מרשים. מעברי ההרים, הדרכים והעושר התרבותי, הכל היה פחות.

בדרך לקוצ'קור

 

סרט, שלוש סדרות, 2 נגלות של הטענות,
פוסט אחד בפייסבוק, מנדלה חדשה, שירשורים בווצאפ עם כל העולם ואישתו,
אוכל, נשנושים, שעה של צניחה חופשית על הספסלים ואנחנו ממריאות עם אייר אסטנה המקומית לדלהי.

יש רשת אלחוטית

יושבת לסכם מחשבות בקוצ'קור - קירגיסטן חלק ב'

תכנונים לחוד ומציאות לחוד! אולי בזה אני יכולה לסכם את חוויית קירגיסטן.
בשבת ניסינו להבין מה לא מסתדר לנו ואיך ממשיכים הלאה. היו לנו תכנונים אבל קצת ירד לנו החשק מהם כי לא הצלחנו לקבל מאף אחד תמונה מהימנה על שום מקום. ובכל זאת, החלטנו ביום ראשון לאסוף את מצב הרוח ולנסות שוב את מזלנו. בגסטהאוס היו איתנו זוג תיירים, אנדרי מבוסניה וקטיה מרוסיה. הם הסבירו לנו איך מגיעים לג'טי אוגוז ( Jeti oguz ), העמק שבו רצינו להיות. ושוב... הדמיונות היו לחוד והמציאות.. הייתה המציאות. לקחנו תיק ללינת לילה כמו שאנחנו אוהבות ותכננו לישון ביורטה שבעמק.

שוק יום ראשון בקרקול

את הבוקר התחלנו בשוק הבהמות שמתרחש בקרקול כל יום ראשון ופעם ראשונה שהרגשנו באזור הזה סממנים לתרבויות שהיו פה לפני השלטון הרוסי. אנשים באים למכור, לקנות וגם להעביר יום חופשי. משם לקחנו מונית לתחנת האוטובוס שאין בה אוטובוסים כי בקירגיסטן פשוט אין אוטובוסים אלא מרשרוטקות ( מיניבוסים סובייטית ) או מכוניות פרטיות שהופכות למוניות כשהן מתמלאות באנשים.  אז חלקנו מונית עם עוד שתי נשים וכשהגענו לכפר שמרית הצליחה להסביר לנהג - עם השיחון שהיא הורידה- שיכניס אותנו לשמורה ונשלם לו עוד קצת.
מגניב! לשמורה הגענו לבד, כולם הבינו את כולם ומכאן כלום לא ברור. השומר שם מוביל אותנו לכמה יורטות עלובות ואנחנו לא מבינות אם זו השמורה? או שפה רק ישנים? פעם ראשונה בחיי שדמיינתי משהו שלא היה קשור בכלל למציאות. ובינינו נראה לי שכבר הייתי עצבנית. זה בסדר שמשהו אחד לא הולך בטיול אבל כשזו החוויה המצטברת זה באסה. התיישבנו על ספסל - אני בתפקיד העצבנית ושמרית בתפקיד הרגועה שמנהלת את כל השיחות שעשינו מכאן ואילך בטלפון.
13:00- נפתחה לה סאגה ארוכה ומתמשכת שנסגרה ב 1:00 בלילה עם החלטה.

ג'טי אוגוז

ההתלבטות נעה בין לשכור ג'יפ לבין להקדים את הטיסה להודו. דיברנו עם סוכן נסיעות בבישקק שקיבלנו את הטלפון שלו מארי וגם עם פבל שמדבר עברית והיינו איתו בקשר עוד מהארץ. פבל יהודי אבל פטריוט אמיתי של קירגיסטן, היה בהלם שאנחנו לא נהנות ולא הפסיק לדבר על מה שמחכה לנו לנו בהמשך הדרך. החלטנו, בשביל לא להרגיש החמצה ולמען הספק שאם אנחנו כבר כאן עדיף להוציא עוד קצת כסף ולא להרגיש שהתפספס לנו. סגרנו על 4 ימים בג'יפ עם נהג ( באסה, לא הבאנו רישיון ) ומסלול שהתאים לנו כבר למחר בבוקר.
את טימור פגשנו ב 8:00 עם טויוטה יפה ואנרגיות שעשו לנו ישר טוב. עצרנו לכמה סידורים בעיר ויצאנו למרחבים.
התכנון היה להקיף את אגם איסיק קול מהצד הדרומי והיותר פראי שלו ולישון בלילה הראשון בקוצ'קור. באמת, היום הזה היה יפה, התחלנו בטיול קטן באחד העמקים ועצרנו באחד החופים כדי לשחות ולאכול צהריים.

הדרך הייתה יפה וריקה ריקה ממכוניות, עברנו אגם משגע בדרך וגם פאס אחד שלא הרשים אותנו ממש והגענו לקוצ'קור אחה"צ. טימור טען שיש נסיעה ארוכה ואנחנו הבנו שהוא לא מורגל בנסיעות וההגדרה שלנו לנסיעות ארוכות השתנתה אחרי הפעם הראשונה בהודו. הגענו ל Homestay מתוק. אני חושבת שהגסטהאוסים היו אחד הדברים המקסימים שיש בקירגיסטן. כל החדרים ליד או בתוך בית המשפחה, הכל מעוצב בצורה קירגיזית אותנטית והאירוח אמיתי ומכל הלב.   עשינו הכרות עם המשפחה, שתינו כוס תה בסלון ויצאנו להסתובב בכפר. קוצ'קור שונה מקרקול ויש לה פוטנציאל תרמילאי אמיתי. הכפר יפה והאנשים פה מאירי פנים. ביקרנו במפעל מזכרות שמעסיק רק נשים ואחר כך הסתובבנו ברחוב ובשטחים הפתוחים שמאחורי הכפר ביחד עם החקלאים שסיימו את יום העבודה. שיחקנו עם חבורת ילדים לפחות שעה ואני נזכרתי איך הייתה ניראת ילדות אמיתית, זו שעוד הייתה קיימת אצלנו פעם. כולם ברחוב, משחקים ביחד עם כדור או רוכבים על אופניים.

שמרית עם מחזור 2015 קוצ'קור

יושבת לסכם מחשבות - על בני אדם וגם על טכנולוגיה
חזרנו לחדר כשהחשיך ואחרי שבישלנו ארוחת ערב בחצר ישבתי בחדר הכל כך מתוק וסיכמתי מחשבות: עברו 8 שנים מהטיול הראשון שלי במזרח. הטכנולוגיה והאנשים עדיין נשארו חידה בשבילי. אני משתדלת בכל מאודי להמשיך לטייל עם פנקס שבו כתובות כל ההמלצות והכתובות שאספתי בדרך. אני ממשיכה להשאיר את הפלאפון סגור ושמחה על כל מקום שאין בו רשת אלחוטית. לפני 6 שנים בוויאטנם בכלל לא טיילתי עם פלאפון וימים שלמים הייתי בלי רשת אלחוטית. רק שלוש שנים אח"כ, בקשמיר, זכיתי לאותה חוויה מיוחדת. שבוע שלם בטבע וטלפון לוויני קצר ביום שישי לאמא.

עכשיו בקוצ'קור, על הדרכים העתיקות של דרך המשי, אין וויפי אבל האינטרנט יעבוד אם אני רק אבקש. זה מפתה - השעה 19:00 בערב וכרגיל בעיירות כפר בקצוות הנידחים של העולם לא עושים כלום. כלום מבורך. מבשלים לאט, שותים קפה לאט ומסכמים את היום.
והאנשים - בטיול הם כמו חידה. מי זה המבוגר הזה שמטייל לבד בלי מגבלת זמן? הוא בודד? או הרפתקן שמחכים לו בבית? איך הכיר אנדרי הסלובני את החברה שלו? במה הוא עובד שהוא מטייל כל החיים? ואיזה כיף ללמוד היסטוריה מכולם! לא מהספר, מאנשים: זה שגדל במשטר קומוניסטי ולא יכול לסבול את סטלין וההוא שגדל בסלובניה והכפר שלו סופח לאיטליה.

קוצ'קור

קירגיסטן - ארץ ההרים השמימיים

מרכז אסיה. חלקים נוספים מדרך המשי.
קירגיסטן הייתה אמורה לסגור אצלי פנטזיית טיולים נוספת. לפני 8 שנים החלום הראשון שלי היה להתחיל לטייל בכל המדינות האלה עם השמות המוזרים: קירגיסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועוד כמה כאלה. בקושי היו טיפים , מטיילים או תשתיות ומצאתי את עצמי בדרך לתאילנד. עכשיו, אחרי כמה סיבובים במזרח אסיה וניסיון נואש להיגמל מהודו נפלה ההחלטה. שלושה שבועות בקירגיסטן ורק אח"כ שוב להודו.
קירגיסטן מדינה קטנה לעומת השכנות שלה ונמצאים בה שני רכסי הימלאיה מרשימים: רכס הרי פמיר ורכס הרי טיאן שאן. כרגיל, השמות מציתים לי את הדמיון ואני בדרך, ביחד עם שמרית כמובן.

יורטה - אוהל מגורים מסורתי

השעה 4:00 בבוקר ואחרי ששמרית ואני נפרדנו מ - 60$ לויזה כבר היינו בדרך ל Inter House שהזמנו מראש.  ברגע הראשון לא הבנתי למה המקום כזה מושקע ויש מצעים נקיים ואז נפל לי האסימון שזו לא הודו, שכחתי כבר מזה לטייל במקומות אחרים.

חדרי דורמס

בבישקק נשארנו יום אחד וגילינו עיר שקטה, אנשים נעימים, אירופאים שבאים ללמוד רוסית בזול ואינספור הרפתקנים שחורשים את דרך המשי לאורכה ולרוחבה בלי מגבלות ויזה שמאפיינות את המטייל הישראלי. כשחזרנו פגשנו בגסטהאוס את פלג, האיש והבלוג: לונלי פלג. התיישבנו לדבר, הייתה שיחה מעניינת על הגשמת חלומות והעולם המערבי וגם על יהדות וחסידות. אני כרגיל הרגשתי שאנשים לא מפסיקים להפתיע אותי, לטובה כמובן.
יום שלישי בבוקר חלקנו מונית יחד עם מרקוס לאגם איסיק קול. 4 שעות של נסיעה יפה, תירס ופירות ואנחנו מגיעות לצולפן אתא, עיירת החוף המרכזית .

לא היו לי הרבה דמיונות על האזור הזה ואם כבר אז ציפיתי לחופשה בסגנון סובייטי קודר. במקום זה קיבלתי חוף נקי, צלול, עם נוף סוריאליסטי של הרים מושלגים. אני לא חושבת שאי פעם יצא לי להיות על שפת אגם יפה כשברקע רכסי הרים מושלגים, חופש מתקשר לי לחום ולחות אבל המים מעולים והאווירה נעימה באופן שהפתיע אותי. קירגיסטן מזכירה לי שיש חיים אחרי הודו וזה טוב, כי העולם כל כך מיוחד, מעניין ושונה. אנחנו חוזרות לדרך המשי והקירגיזים שאנחנו פוגשות מקסימים והתחושה כאן ברחובות טובה. אף אחד לא מבין מילה באנגלית אבל גם אף אחד לא מציק ולא נועץ מבטים.יש משהו שפותח את הראש במפגש עם אנשים, עמים ותרבויות במדינה שלהם או לפחות באזור שלהם. יש כאן המון רוסים שמגיעים לאגם לחופשה וכמובן שהם לא עונים על הסטיגמות שיש כלפיהם בארץ, אין כאן מצוקה, הגירה או קשיי עלייה.

אגם איסיק קול

  

על החוף מכרו תירס חם, המון דגים מעושנים וודקה מעולה! אפילו מצנחי רחיפה ואופנועי ים היו. הבונוס מבחינתי היה שלא היו הרבה אנשים מכיוון שעדיין לא סוף שבוע וגם הדורמס שבו ישנו היה ריק בתחילת יולי. לא ציפיתי כבר אמרתי?

אז קיבלנו את מנת החופש הנצרכת הזו ואחרי יומיים פה אנחנו ממשיכות לקרקול שאמורה להיות הפנינה של קירגיסטן, ובצדק. לא קרקול עצמה אלא ההרים שמסביבה.

דגים מעושנים

apple hostel

לקרקול הגענו שוב במונית, הכי נוח כשיש עם מי לחלוק והמשכנו עם מרקוס. הגענו בהלם לקרקול ובאותו רגע התמלאתי תחושת אמפתיה והערצה לכל מי ששרד את בריה"מ הקומוניסטית. עליבות, הזנחה ואפרוריות קידמו את פנינו ורק ככה אני יכולה לתאר את העיר הזו. העיר בנויה ברובה משיכונים ורק בשוליה יש וילות גדולות וכל אחת מוקפת בגדר ובשער גדול. עושה רושם שכל אחד פה לעצמו. מכל ההמלצות בחרנו לישון אצל ג'נרה ב Sweet House ולא במרכז העיר. הגסטהאוס היה ממש בית, עם מטבח נקי, סלון כייפי ומושקע וחצר יפה. עוד באותו ערב קפצנו עם מונית למרכז העיר כדי "להרגיש" את המקום. כמו בבישקק גם כאן הרגשתי שקירגיסטן עדיין נאבקת ומנסה להתנער מהחיים שנכפו עליה ע"י רוסיה. הרחובות מאפיינים את התקופה הקומוניסטית אבל השווקים מנסים להתעורר ולקום לתחייה. באופן אישי לא התלהבתי ושום דבר לא התקרב לשווקים של סין אבל זו הטעימה האותנטית של האזור הזה. אחרי שבישלנו ארוחת ערב ישבנו בסלון עם קבוצת אירופאים וכמובן דיברנו 3 שעות בעיקר על הודו, איך לא.

לחם קירגיזי

יום חמישי, אנחנו קמות מוקדם כדי להגיע לסוכנות טיולים ( יש פה בדיוק 2 כאלה ) אחת מהן cbt הממשלתית והשנייה פרטית. שתיהן טובות ולטעמי קשה להסתדר פה בלי להתייעץ איתן. ובכל זאת יש גם משהו מקובע בהתנהלות, יש מסלולים קבועים והרבה אופציות יקרות. אני מתקשה להבין את האזור וזה מתסכל אותי. הלונלי פלנט של קירגיסטן לא משהו, טיפים כמעט אין ואני לא אוהבת להרגיש תלויה. בקרקול עצמה ממש אין מה לעשות ולכן החלטנו בכל זאת לעשות משהו עוד היום. כל האזור מלא באופציות לטרקים רציניים וזה גדול עלינו פיזית ולכן החלטנו על גיחות קצרות של יומיים.

הנק' הראשונה - "אלטין ארשן".  סוג של "מחנה", כפרון קטן של בקתות עץ שקיימות שם רק בשביל מטיילים שבאים לאזור. חלקם מתחילים או מסיימים שם טרקים ארוכים וחלק מהמטיילים כמונו מגיעים רק לשם, או ברגל או בסוס. מהסוכנות הזמנו מונית לתחילת המסלול שאמור לקחת 5 שעות פחות או יותר וחזרנו לגסטהאוס לארגן שני תיקים קטנים ללילה. בעלת המקום המקסימה נתנה לנו להשאיר הכל ככה בחדר בלי לשלם על אותו לילה. תוך חצי שעה אנחנו ארוזות ואחרי חצי שעה נוספת אנחנו מתחילות את המסלול.

תחילת המסלול

יפה פה! ושתינו מהר מאוד נזכרות כמה אנחנו אוהבות טבע. הכל כמו מתוך ציור ופעם הגדרתי כמעט כל עמק כזה כעמק המומינים: הכל ירוק, המים צלולים, מזג האוויר מושלם, ההרים גבוהים והסוסים דוהרים חופשי. ובכל זאת... אחרי שעה קשה לנו עם התיקים. כבר כמה שנים שאנחנו מטיילות בהודו ומישהו לוקח לנו את התיק ( כל אחת והעניינים שלה ). הדרך לא מפסיקה להיות יפה אבל גם הופכת בשבילנו לקשה! אחרי 4 שעות מופיע משום מקום איש יקר ואיתו הסוס היקר שלו ותוך שניה התיקים שלנו עליו ואפשר סוף סוף ללכת ולהנות. לוקח לנו עוד שעתיים, אנחנו עייפות והטמפרטורות צונחות. הגענו לבקתה שהזמנו ומסתבר שבסוכנות לא טרחו בכלל לעדכן שאנחנו מגיעות. חלק מהמטיילים ישנים ביורטות ( האוהלים המקומיים) אבל לא הבאנו שק שינה והתעקשנו ששילמנו על לינה בביקתה. אז את הלילה הזה העברנו עם בעלת המקום והדודה שלה באותו חדר וזה עוד לא קרה לנו אף פעם . הנחנו את הדברים, הקור כבר היה בעצמות והלכנו למעיינות החמים, הצ'ופר הגדול של המקום הזה. המתנות האלה של הטבע אחרי ההליכה הזו... לא היה צריך יותר מזה כדי להעלות לי חיוך על הפרצוף ולחדש את כל התאים בגוף. אנחנו מתיישבות במרפסת המקורה ומכינות עדשים ואורז. 

השעה 22:00 ודממה. יש פה מטיילים רציניים, המטבח נסגר וכולם הולכים לישון. תכלס קר! בעלת המקום מדליקה נר, אנחנו שמות פנס לידינו, נייר טואלט וזהו, שקט. אני לא נרדמת רק מהלחץ שאני אצטרך לשירותים ואחרי שעתיים בערך אני מעירה את שמרית שתבוא איתי. אח"כ אני נרגעת ובאופן מאוד לא אופייני לי אני נרדמת עד הבוקר.

 קמנו לבוקר קר וגשום וגם יבלות ברגליים. ציוד גשם לא היה לנו כי ממש לא צפינו את העניין ואנחנו מחליטות ללכת ולחפש טרפמ למטה. ז"א משאית רוסית ישנה שבדיוק מעלה מטיילים או מצרכים ותיקח כסף כדי להוריד אותנו לקרקול. יצאנו עם התיקים לגסטהאוס מרכזי יותר שנראה שכל העניינים החשובים קורים פה. בעל הבית מקסים ומבטיח לנו שב 12:00 מגיעה משאית. שמרית בלחץ והיא מודיעה לי שעד שלא תגיעה אחת כזו היא לא תרגע. תכלס, קר והגשם לא לעניין ושבת היום. לא עברו 10 דקות ומגיע ג'יפ ומתוכו נשלפים 2 זוגות ישראליים + דתיים מנווה צוף,  אי אפשר לפספס לא את זה ולא את זה. שתי דקות של שיחה ואני מקבלת זיהוי מיידי, על איזשהו הר, בקירגיסטן מישהי מצביעה עליי ואומרת לי "את אחות של שרית בן זמרה". לא בשאלה, יותר בקביעת עובדה.
בהודו המפגשים האלה יכולים לעייף לפעמים, בכל חור אחר של העולם זה ממש מגניב. אז פתחנו שולחן: קפה, תה ועוגיות תוצרת בית והתחלנו לדבר על העולם, על קירגיסטן ואיך לא גם על עבודה. אחרי חצי שעה נפרדנו אחרי שקבענו סעודת שבת משותפת.
אני מכינה דייסה, תפילת שחרית, קצת דיבורים עם בעל המקום ואז שוב למים החמים. אנחנו מנצלות את הבוקר עד הסוף לפני החזרה לעיר.

   רגע לפני שאנחנו עולות על המשאית אני נושמת עוד קצת מהטבע פה ומרגישה קצת תסכול ואכזבה. זו פעם ראשונה שמדינה מבאסת אותי. הבנתי שקירגיסטן לא פשוטה לטיול אבל אחרי סין הרגשתי שקטן עליי, אז לא מבינים אנגלית, אז מה? אבל העניין פה אחר. אין תחבורה ציבורית, לכל דבר צריך הקפצה של מונית ואין הרבה תיירות עצמאית מה שיוצר מחסור במידע ותלות מעצבנת בסוכנויות המקומיות. לכל זה התווספה העובדה שחוץ מהטבע אין כמעט מוקדי עניין אחרים.

זה הסגנון

 המשאית גומרת אותנו ואחרי שעה וחצי כשהגענו לקרקול אנחנו מגלות שכל השרירים שלנו תפוסים ממאמץ להחזיק ולא לעוף. ירדנו בשוק כדי לעשות קניות לשבת. אנחנו מתכוננות לשתי ארוחות למקרה שנחליט לא ללכת לארוחת שבת. התפריט כרגיל במדינות אסיה כולל הרבה פירות וירקות לסלט עם קוסקוס. לחם מקומי
( בלי חלב, בלי שמן אחרי בירור מעמיק ), ביצים, שתייה, גרעינים ושני תבשילים מהבית.
עמוסות בקניות אנחנו לוקחות מונית חזרה לגסטהאוס. בעלת הבית מקבלת אותנו בשמחה והחדר מחכה לנו כמו שהשארנו אותו.

אחרי בירור עם ה gps וגם עם ג'נרה אנחנו מבינות שהמלון של משפחות נווה צוף נמצא במרחק של 40 דק' הליכה, יש סיכוי לגשם ואין תאורת רחוב בכלל. אנחנו מתקשרות להודיע שנוותר על ההזמנה המפתה ונתקלות בסירוב נחרץ. ארי מודיע לנו שהוא כבר למד את הדרך בע"פ, ועשה לעצמו סימנים. בהלוך הם מגיעים לקחת אותנו עם הג'יפ ובחזור מלווים אותנו את כל הדרך.

קפה, עוגה, קבלת שבת משותפת, ארוחת שבת מעולה ואוירה מצוינת. ישבנו הרבה זמן ודיברנו והתחיל לרדת גשם. לשמרית ולי לא היה נעים בכלל שככה ילוו אותנו אבל ארבעתם שמים מעיל גשם ובלי להתבלבל או לעשות פניה אחת מיותרת תוך 40 דקות אנחנו נפרדים בפתח של הגסטהאוס שלנו. 
אז אני כאן, בקירגיסטן, בעיירת צ'קמוק ומעולם לא עשיתי שבת כזו מיוחדת כמו עכשיו.

       

גירוש שדים ובלילות בצק בפולגה- עמק פרוואטי

" צא דיבוק צא " - זו הייתה החוויה הראשונה שלנו בפולגה.
יום ראשון בערב- אחרי שנת צהריים ובישולים ( אין טיפת צמחונות בכפרים של פרוואטי ) אנחנו יושבות במרפסת עם עוד כמה חברה ישראלים וכרגיל מתנהלות להן שיחות בכל נושא אפשרי - הפעם על טקסים שמאנים בהודו. פתאום אני שומעת קולות של חצוצרות ותופים, ברור לי שיש טקס ותוך שתי דקות שמרית ואני בדרך למרכז הכפר, אף אחד לא רוצה להצטרף אלינו. כבר ראינו כמה טקסים כאלה בכפרים של קינור וגם בואשישט. תמיד זה מעניין ותמיד יש סיבה אחרת. הגענו לרחבה וכל הכפר כבר שם. 6 אנשים מחזיקים במוט את האלה שיצאה מהמקדש וזורקים אותה מצד לצד, מאחוריהם הולכת אישה מיוסרת. אנחנו לא מצליחות להבין מה קורה ורק אחרי 20 דקות בערך, מסביר לנו ( באנגלית שוטפת ) אחד המורים בבית הספר שבאישה נכנס דיבוק וכל האנשים בכפר מבקשים מהאלה שתוציא אותו ממנה. לדבריו, הטקס יכול לחזור על עצמו במשך כמה ימים. אנחנו הסתפקנו בשעה נוספת כשהאישה נופלת, מתעלפת ובוכה לסרוגין והאלה כל פעם נופלת לצד אחר.

מתארגנים בבוקר לטקס נוסף

בוקר, כולם בגסטהאוס עדיין ישנים ואחרי כוס קפה אנחנו יוצאות לחפש פינה יפה ושקטה להתפלל, אח"כ החלטנו לטייל בכפר. בוקר זה זמן מצוין לראות את כולם, הגברים כבר התכנסו במרכז הכפר לכוס של צא'י והנשים מטגנות פקורה ( בלילה של ירקות בקמח חומוס ) לארוחת בוקר. כל הדלתות פתוחות ואנחנו מציצות. מסתבר שלא משנה כמה תיירים עוברים או מתארחים בכפר יש פה חשדנות והנשים לא ממהרות להאיר לנו פנים. אולי נמאס להם מתיירים ואולי הפוך, אולי כולם יושבים על המרפסת בגסטהאוס או רוקדים במסיבות וזהו, לא רואים אותם. איך שלא, טיילנו כל הבוקר בכפר בין הבתים, דרך בית הספר וסיימו במקדש שם חטפנו צעקות היסטריות שאסור לנו לעמוד בפתח - המקום מיועד להינדים בלבד.

אני ממש לא יודעת איך עברו שאר הימים בפולגה. באופן מוזר המקום היחיד שהייתה לי בו את אותה התחושה היה בחופים של תאילנד. לא באמת עושים משהו והזמן עובר - בבטלה נעימה. בשביל זה הגענו לכאן. הכפרים פה מכריחים אותי להתנהל בקצב שלהם - יש פה רק טבע ואנשים. אז נכון, טיילנו. יום אחד לכפר שליד, שאין לי מושג איך קוראים לו ויום אחד ליער הפיות ולנחל שליד. וזהו. בשאר הזמן אכלנו, נשנשנו, שמענו מוזיקה ודיברנו. תכלס, אפילו דיברנו הרבה, עם כל מי שרק היה. על העולם, על אסיה, על הודו, על פרוואטי, על מים חמים, על כל האופציות לטרקים באזור. אוכל הודי, חריף, מתוק, קלקול קיבה, דלהי, דלהי ועוד הפעם דלהי.

Marigold Family House

ובין לבין היה שקט, בבוקר במרפסת של החדר, מסתכלת על הילדים בבית ספר, שרה איתם בהינדית בהתכנסות של הבוקר ובוהה בהר המושלג שמולי. ובצהריים, מתרגלת את היוגה שלמדתי בדרמסאלה ועושה מדיטציה. ובכל זאת, יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן. אנחנו עוזבות את פולגה לטובת שבת בקאסול. נפרדות מבעל המכולת שביקרנו אצלו בוקר, צהריים וערב ומחשבון שבועי משותף של 200 שקל כולל לינה, אינספור צ'פאטי וכוסות של צ'אי. אחרי שהתגלגלנו ברגל שעה מפולגה לווראשני, המתנו שעה והתפתלנו שעתיים בערך בלוקאל באס במורד העמק, אנחנו בקאסול.

עוזבות את פולגה

אחרי טבילה במים החמים אנחנו מכניסות שבת בידיעה שביום ראשון אנחנו בדרכים משעות הצהריים ועד אור ראשון בדלהי. לפעמים, או בדרך כלל הנסיעות הקצרות הן הכי מזעזעות. כדי להגיע לדלהי, צריך להגיע קודם לבונטהר שבמרחק 3 שעות נסיעה מקאסול. אוטובוס תיירים לא יכול לנסוע בעמק הצר ולכן אנחנו עולות על לוקאל באס לאחת הנסיעות הסיוטיות של חיינו - בחילות אינסופיות. אחרי המתנה ארוכה לאוטובוס שמגיע ממנאלי, באחת הערים המגעילות של צפון הודו יוצאים לדרך. 15 שעות נסיעה במינימום, 5 כוסות צ'אי, אולי 10 עצירות לפיפי ושתי דאבות אנחנו בדלהי.
העיר והשגעון!

על גגות המיין באזאר

כל הדברים הטובים באמת פראיים וחופשיים - עמק פרוואטי

" כל הדברים הטובים באמת פראיים וחופשים " ( הנרי דייוויד תורו סופר אמריקאי ולוחם חופש  )
זה מבחינתי עמק פרוואטי ( Parvati Vally ) וזו הסיבה גם שהרבה אנשים מגיעים לכאן לתקופות ארוכות. אין אטרקציות, לא חוגים, לא טקסים על הגנגס, ולא מהרג'ות. יש טבע. עמק פרוואטי מתהדר בהרים עצומים שעל צלעותיהם או פסגותיהם כפרים פזורים במרחקים ונהר אחד גדול ופראי שחותך אותו באמצע על שם האלה פרוואטי. וכמובן ... תוצרת מקומית ששמה נישא למרחקים.

הכפר פולגה

אז אחרי 7 שעות בג'יפ מדרמסאלה אנחנו מגיעות לקאסול, הכפר המרכזי של העמק. את הנסיעה בחרנו לעשות בבוקר רק בגלל הדרך המשוגעת והיפה בין דרמסאלה לפרוואטי, דרך מלאה בבחילות אבל גם שווה טיול בפני עצמה. אנחנו יורדות במרכז הכפר ומבחינתי זו אהבה ממבט ראשון. הנהר זורם פה מכל כיוון וגשר מבדיל בין קאסול הישנה לחדשה, מזג האוויר מעולה ושקט פה. יש אוירה של כפר או בצורת הסתכלות אחרת אוירה של מחנה צופים או בני עקיבא. הכל אינטימי וקטן פה. יש ספריה מושקעת, אין הרבה חנויות, באופן יחסי כמובן ( שזה דבר מעולה ) ואת הכפר אפשר להקיף בעשר דקות. 

אפילו את בית חב"ד פה אהבתי יותר מכל מקום אחר בצפון וזו הבחירה האולטימטיבית בעיני לחג או שבת, למי שמחפש. נקי פה, מאורגן ומרגיש כמו בית בכפר ולא מבנה בטון מכוער כמו במנאלי ודרמסאלה. לקאסול הגענו ביום חמישי אחרי הצהריים ומצאנו גסטהאוס פינתי, לא על הרחוב הראשי, עם מרפסת להרים ולנהר ושולחן סנוקר נדיר. השמועה אמרה שיש מעיינות חמים גם בקאסול ולא רק בקיריגנגה המרוחקת. אחרי שעה כבר היינו במים החמים ובעצם זה מה שעשינו גם בבוקר שלמחרת וגם שעה לפני כניסת שבת. עזבו אתכם מחמת גדר, חמי געש וכל מיני מקומות מסודרים. אין יותר שווה מזה, ליד הנהר, בחוץ כבר קריר, אין גג - רק שמים ושיווה מחייך אלינו מבחוץ. 

מה שלא יאמן זה כמות הסיפורים ששמענו על קאסול." אל תסעו, מלא ישראלים, מלא סטלנים ומלא שוטרים".

אז טוב, אפילו טוב מאוד שלא הקשבנו. אין טוב ממראה עיניים ובעיקר הניסיון שאומר שהאדם והמפגשים שהוא יוצר, או המפגשים שהוא נמנע מהם, זה מה שעושה את הטיול. אז כל אחד יכול למצוא פה את עצמו. יש כאלה שלא נחים לרגע ומטרקים מכפר לכפר, כובשים עוד פסגה ויש כאלה שפשוט מוצאים לעצמם את הפינה שלהם ומתיישבים. אנחנו מצאנו את עצמנו נהנות מהזן השני ואחרי שבת בקאסול עלינו על אוטובוס מקומי לכפר פולגה, שם התנחלנו כל השבוע וחזרנו לשבת בקאסול.

על דרך המלך - הכביש היחיד בעמק

ברחבי העמק נוסע אוטובוס אחד שעובר ברחוב האחד והיחיד בקאסול ונוסע במעלה ההרים בדרך יפיפייה עד שהכביש נגמר בכפר ווראשני. משם הולכים ברגל, לפולגה, לקלגה וגם לקיריגנה הגבוהה עם המעיינות החמים. רק לכפר טוש יש כבר כביש סלול ולא מספיק חינני בעיני. אני מניחה שבשביל התושבים זה שדרוג רציני, מבחינתי הקסם של המקום הזה אלו הכפרים שהגישה אליהם היא רק ברגליים. מרגיש מרוחק, מבודד ושווה את המאמץ. יש עוד הרבה מקומות וכפרים שווים בעמק. מלנה ומניקראן הן המגניבות ביותר, ללא ספק. כל אחת והקטע שלה - אבל לשתיהן הגעתי רק אחרי 3 שנים.

עולי רגל במניקראן

אז למה לפולגה ולמה רק לכפר אחד? 

החוויות האמיתיות שהיו לי בטיול תמיד היו בכפר כלשהו שסגרתי בו שבוע. לוקח זמן להיכנס לקצב, לחייך לשכנים כל בוקר, לזכות באמון שלהם ,להיכנס לבתים, למקדש או לחכות לטקס שיהיה בכפר.

ופולגה? פשוט, זה באמת כפר. זה וטוש שיושבת על מדרון ופחות באה לנו בטוב כרגע.

הגענו לנקודת העצירה האחרונה של האוטובוס ומשם שעה ברגל. תוך כדי טיפוס מיגע עם התיקים על הגב אנחנו קולטות שבדיוק פרקו פה את המסיבה האחרונה. 4 סבלים יורדים שכהם סוחבים על הגב רמקולים ענקיים, פשוט אין דרך אחרת להביא לפה את הציוד. אחרי שהתמקמנו בגסטהאוס הכי יפה ומושקע בכפר נכנסנו לאיזו זולה מקומית שתינו צ'אי, התאמנו בלא לעשות כלום ונרדמנו לשעתיים הקרובות, זבוב לא העיר אותנו.

יוצאים להרים - קשמיר חלק ג' ואחרון

מי הנורמלי פה? אני שחיה בקצב של מכונה או אתה שפתוח לעולם חודשיים בשנה?
אחרי עלייה של שעה, אנחנו נכנסים לעמק חדש מוקף בהרים ונחלים צלולים זורמים. על השביל אין ספור צוענים, מעבירי סחורות וסייסים וכל השאר פשוט בוהים בנו לאורך הדרך. המרחבים עצומים ובלתי נתפסים וזו השאלה שאנחנו דנים בה עד העצירה הראשונה: איזה חיים אלה? לנדוד לפי עונות השנה, בלי שורשים ואפילו לא חלק מכפר מסודר. ובין כל השאלות האלה אני גם מתלהבת. כל זה חדש לי, צוענים עוד לא פגשתי בהודו וגם בשום מקום אחר. ההליכה של היום הראשון הייתה כיפית ובנחת, פלוס אינספור עצירות כדי לברך סאלם עליכום.

צוענים בדרך

אחרי 4 שעות של הליכה אנחנו מגיעים למחנה הלילה שלנו. החברה של גולם כבר שם פורקים את הציוד מהסוסים ומתחילים להקים את האוהלים. האוהל המרכזי שהוא גם המטבח כבר עומד מוכן ועל האש יש כבר צ'אי. עכשיו מגיע מבחן הסתלבט הגדול, או במילים אחרות מבחן הודו הגדול! ואנחנו... אנחנו עומדות בו בגבורה. במשך 5 השעות הקרובות לא עושים כלום, ז"א שום דבר משמעותי. יש שמיכה גדולה על הדשא, קלפים, גיטרות, תה קשמירי, ארוחת צהריים , עוד קלפים וקצת נרדמים בשמש עד שהיא שוקעת עלינו.
אחרי שהקור הגדול מגיע אנחנו מעבירים את כל הקונספט לאוהל של המטבח. מכורבלים בשאלים, מריחים ממדורה, אוכלים עוד אורז בווריאציה אחרת, אנחנו צוחקים על כל דבר אפשרי, שותים עוד אלף כוסות צ'אי וללב שלי שוב מתגנבת תחושה טובה של קצה העולם!

אחרי אזהרה קצרה לא להשאיר שום דבר מחוץ לאוהל, אפילו לא נעליים, מחשש גנבות אנחנו פורשות לישון. אני קמה ליום חדש בשעות הכי יפות של היקום לתפילה . מולי נהר כחול שקוף, הרים ירוקים ופסגות מעוטרות בשלג. במאהל לא מבזבזים זמן ואחרי קפה \ צ'אי \ תה קשמירי וארוחת בוקר אנחנו יוצאים לדרך. התיקים הגדולים נעולים באוהלים ושניים מהחברה של גולם נשארים לשמור. אם רק הייתי יודעת כמה היום הזה יהיה לי קשה כנראה שלא הייתי יוצאת.

אחרי 15 קילומטרים עד לאגם, שש שעות בעלייה, בלי נשימה מהגובה, עם עזרה לסרוגין של הסוס הכי מוצלח בקשמיר אנחנו מגיעים לאגם. הטבע יודע איך לתגמל ואחרי 10 דקות של מנוחה וניסיון להפיג את הקור שכחתי כמה היה לי קשה. אנחנו נשארים פה כמעט שעה, מסביבינו קרחונים, המון ירוק , כבשים ניו זילנדיות ואגם אחד גדול. מוסטפה מגיש ארוחת צהריים הכי קשמירית שבעולם - אורז עם גזר ותבלינים. אותו הריח ואותו הטעם בול כמו אמא שלי. 
הדרך חזור מתחילה עם מכשולים של הטבע בצורת מבול וגולם כמובן שולף חליפות גשם לכולם. אחרי הליכה רטובה של 10 דקות אנחנו מגיעים לצריף עץ של הנוודים בדרך, שותים תה ומתחממים מהאש. אחרי חצי שעה השמש יוצאת שוב והדרך חזרה הופכת לנורמלית וקלה יותר מהדרך הלוך.

יום שישי בבוקר - כמו שסיכמנו עם גולם אנחנו חוזרות מוקדם יותר לכפר והוא שולח איתנו את מוסטפה הסייס המהולל שליווה אותנו יומיים. הדרך מושלמת באותה הצורה כמו בהלוך ויפה עד אינסוף ואחרי 4 שעות אנחנו בארו.

הכפר מלא באנשים ובישראלים וככה גם הגסטהאוס. מדיבורים עם אנשים אנחנו מבינות שיש מהומות בסרינאגר וכולם הגיעו לכאן, מה שאומר שהולכת להיות שבת צפופה בכפר היחיד פה באזור. אנחנו שמחות לגלות ששמרו לנו חדר בנאמנות למרות כמות האנשים שפה ומתחילות להתארגן לשבת. כביסה, אוכל וטלפון הביתה זה הנוהל. אנחנו מגלות שחצי מהחברה פה דתיים ואיחדנו כוחות בישול במטבח. את הכביסה עשינו כמיטב המסורת, ביד. פשוט כי אין מכונת כביסה בארו.

אז מה דעתי על מלא ישראלים במקום אחד?

או במילים אחרות מה דעתי על כל כך הרבה ישראלים בכפר שקט ומרוחק בהימלאיה הקשמירית?

בשבת זה בא בטוב. הייתה תפילה מיוחדת ושמחה בחצר ואנשים מעניינים. מעבר לזה, איבדתי כיוון. הרבה רעש והרבה מחשבות של אנשים אחרים באותה השפה כמו שלי.

אז ביום ראשון, סוג של נוהל חירום כזה, לקחנו פק"ל ספר, יומן מסע ומוזיקה והתרחקנו לכיוון הנהר. כל אחת הייתה צריכה זמן למחשבות משלה ולשקט. ממילא אנחנו צריכות לחכות לג'יפ שיתמלא כדי שנוכל לנסוע לדרמסאלה והאמת שפשוט רצינו עוד יום בכפר. כשחזרנו, הצלחנו להתארגן על ג'יפ ונהג למחר בערב פחות או יותר כמעט עם כל מי שהיה איתנו בטרק. 

היינו בארו שבוע וחצי וההרגשה הייתה של בית ומשפחה. אם, ורק אם הודו לא הייתה קוראת לי להמשיך ולטייל בה הייתי נשארת פה עוד ועוד. אנחנו מתארגנים לנסיעת לילה וכל המשפחה מגיעה להיפרד מאיתנו ואף אחד לא הולך עד שאנחנו עולים לג'יפ. 

עברו 3 שנים מהטיול לקשמיר. שלום או שקט אין שם, בדיוק כמו אצלנו, אבל הקשר עם המשפחות בסרינאגר ובארו ממשיך.