קירגיסטן - ארץ ההרים השמימיים

מרכז אסיה. חלקים נוספים מדרך המשי.
קירגיסטן הייתה אמורה לסגור אצלי פנטזיית טיולים נוספת. לפני 8 שנים החלום הראשון שלי היה להתחיל לטייל בכל המדינות האלה עם השמות המוזרים: קירגיסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועוד כמה כאלה. בקושי היו טיפים , מטיילים או תשתיות ומצאתי את עצמי בדרך לתאילנד. עכשיו, אחרי כמה סיבובים במזרח אסיה וניסיון נואש להיגמל מהודו נפלה ההחלטה. שלושה שבועות בקירגיסטן ורק אח"כ שוב להודו.
קירגיסטן מדינה קטנה לעומת השכנות שלה ונמצאים בה שני רכסי הימלאיה מרשימים: רכס הרי פמיר ורכס הרי טיאן שאן. כרגיל, השמות מציתים לי את הדמיון ואני בדרך, ביחד עם שמרית כמובן.

יורטה - אוהל מגורים מסורתי

השעה 4:00 בבוקר ואחרי ששמרית ואני נפרדנו מ - 60$ לויזה כבר היינו בדרך ל Inter House שהזמנו מראש.  ברגע הראשון לא הבנתי למה המקום כזה מושקע ויש מצעים נקיים ואז נפל לי האסימון שזו לא הודו, שכחתי כבר מזה לטייל במקומות אחרים.

חדרי דורמס

בבישקק נשארנו יום אחד וגילינו עיר שקטה, אנשים נעימים, אירופאים שבאים ללמוד רוסית בזול ואינספור הרפתקנים שחורשים את דרך המשי לאורכה ולרוחבה בלי מגבלות ויזה שמאפיינות את המטייל הישראלי. כשחזרנו פגשנו בגסטהאוס את פלג, האיש והבלוג: לונלי פלג. התיישבנו לדבר, הייתה שיחה מעניינת על הגשמת חלומות והעולם המערבי וגם על יהדות וחסידות. אני כרגיל הרגשתי שאנשים לא מפסיקים להפתיע אותי, לטובה כמובן.
יום שלישי בבוקר חלקנו מונית יחד עם מרקוס לאגם איסיק קול. 4 שעות של נסיעה יפה, תירס ופירות ואנחנו מגיעות לצולפן אתא, עיירת החוף המרכזית .

לא היו לי הרבה דמיונות על האזור הזה ואם כבר אז ציפיתי לחופשה בסגנון סובייטי קודר. במקום זה קיבלתי חוף נקי, צלול, עם נוף סוריאליסטי של הרים מושלגים. אני לא חושבת שאי פעם יצא לי להיות על שפת אגם יפה כשברקע רכסי הרים מושלגים, חופש מתקשר לי לחום ולחות אבל המים מעולים והאווירה נעימה באופן שהפתיע אותי. קירגיסטן מזכירה לי שיש חיים אחרי הודו וזה טוב, כי העולם כל כך מיוחד, מעניין ושונה. אנחנו חוזרות לדרך המשי והקירגיזים שאנחנו פוגשות מקסימים והתחושה כאן ברחובות טובה. אף אחד לא מבין מילה באנגלית אבל גם אף אחד לא מציק ולא נועץ מבטים.יש משהו שפותח את הראש במפגש עם אנשים, עמים ותרבויות במדינה שלהם או לפחות באזור שלהם. יש כאן המון רוסים שמגיעים לאגם לחופשה וכמובן שהם לא עונים על הסטיגמות שיש כלפיהם בארץ, אין כאן מצוקה, הגירה או קשיי עלייה.

אגם איסיק קול

  

על החוף מכרו תירס חם, המון דגים מעושנים וודקה מעולה! אפילו מצנחי רחיפה ואופנועי ים היו. הבונוס מבחינתי היה שלא היו הרבה אנשים מכיוון שעדיין לא סוף שבוע וגם הדורמס שבו ישנו היה ריק בתחילת יולי. לא ציפיתי כבר אמרתי?

אז קיבלנו את מנת החופש הנצרכת הזו ואחרי יומיים פה אנחנו ממשיכות לקרקול שאמורה להיות הפנינה של קירגיסטן, ובצדק. לא קרקול עצמה אלא ההרים שמסביבה.

דגים מעושנים

apple hostel

לקרקול הגענו שוב במונית, הכי נוח כשיש עם מי לחלוק והמשכנו עם מרקוס. הגענו בהלם לקרקול ובאותו רגע התמלאתי תחושת אמפתיה והערצה לכל מי ששרד את בריה"מ הקומוניסטית. עליבות, הזנחה ואפרוריות קידמו את פנינו ורק ככה אני יכולה לתאר את העיר הזו. העיר בנויה ברובה משיכונים ורק בשוליה יש וילות גדולות וכל אחת מוקפת בגדר ובשער גדול. עושה רושם שכל אחד פה לעצמו. מכל ההמלצות בחרנו לישון אצל ג'נרה ב Sweet House ולא במרכז העיר. הגסטהאוס היה ממש בית, עם מטבח נקי, סלון כייפי ומושקע וחצר יפה. עוד באותו ערב קפצנו עם מונית למרכז העיר כדי "להרגיש" את המקום. כמו בבישקק גם כאן הרגשתי שקירגיסטן עדיין נאבקת ומנסה להתנער מהחיים שנכפו עליה ע"י רוסיה. הרחובות מאפיינים את התקופה הקומוניסטית אבל השווקים מנסים להתעורר ולקום לתחייה. באופן אישי לא התלהבתי ושום דבר לא התקרב לשווקים של סין אבל זו הטעימה האותנטית של האזור הזה. אחרי שבישלנו ארוחת ערב ישבנו בסלון עם קבוצת אירופאים וכמובן דיברנו 3 שעות בעיקר על הודו, איך לא.

לחם קירגיזי

יום חמישי, אנחנו קמות מוקדם כדי להגיע לסוכנות טיולים ( יש פה בדיוק 2 כאלה ) אחת מהן cbt הממשלתית והשנייה פרטית. שתיהן טובות ולטעמי קשה להסתדר פה בלי להתייעץ איתן. ובכל זאת יש גם משהו מקובע בהתנהלות, יש מסלולים קבועים והרבה אופציות יקרות. אני מתקשה להבין את האזור וזה מתסכל אותי. הלונלי פלנט של קירגיסטן לא משהו, טיפים כמעט אין ואני לא אוהבת להרגיש תלויה. בקרקול עצמה ממש אין מה לעשות ולכן החלטנו בכל זאת לעשות משהו עוד היום. כל האזור מלא באופציות לטרקים רציניים וזה גדול עלינו פיזית ולכן החלטנו על גיחות קצרות של יומיים.

הנק' הראשונה - "אלטין ארשן".  סוג של "מחנה", כפרון קטן של בקתות עץ שקיימות שם רק בשביל מטיילים שבאים לאזור. חלקם מתחילים או מסיימים שם טרקים ארוכים וחלק מהמטיילים כמונו מגיעים רק לשם, או ברגל או בסוס. מהסוכנות הזמנו מונית לתחילת המסלול שאמור לקחת 5 שעות פחות או יותר וחזרנו לגסטהאוס לארגן שני תיקים קטנים ללילה. בעלת המקום המקסימה נתנה לנו להשאיר הכל ככה בחדר בלי לשלם על אותו לילה. תוך חצי שעה אנחנו ארוזות ואחרי חצי שעה נוספת אנחנו מתחילות את המסלול.

תחילת המסלול

יפה פה! ושתינו מהר מאוד נזכרות כמה אנחנו אוהבות טבע. הכל כמו מתוך ציור ופעם הגדרתי כמעט כל עמק כזה כעמק המומינים: הכל ירוק, המים צלולים, מזג האוויר מושלם, ההרים גבוהים והסוסים דוהרים חופשי. ובכל זאת... אחרי שעה קשה לנו עם התיקים. כבר כמה שנים שאנחנו מטיילות בהודו ומישהו לוקח לנו את התיק ( כל אחת והעניינים שלה ). הדרך לא מפסיקה להיות יפה אבל גם הופכת בשבילנו לקשה! אחרי 4 שעות מופיע משום מקום איש יקר ואיתו הסוס היקר שלו ותוך שניה התיקים שלנו עליו ואפשר סוף סוף ללכת ולהנות. לוקח לנו עוד שעתיים, אנחנו עייפות והטמפרטורות צונחות. הגענו לבקתה שהזמנו ומסתבר שבסוכנות לא טרחו בכלל לעדכן שאנחנו מגיעות. חלק מהמטיילים ישנים ביורטות ( האוהלים המקומיים) אבל לא הבאנו שק שינה והתעקשנו ששילמנו על לינה בביקתה. אז את הלילה הזה העברנו עם בעלת המקום והדודה שלה באותו חדר וזה עוד לא קרה לנו אף פעם . הנחנו את הדברים, הקור כבר היה בעצמות והלכנו למעיינות החמים, הצ'ופר הגדול של המקום הזה. המתנות האלה של הטבע אחרי ההליכה הזו... לא היה צריך יותר מזה כדי להעלות לי חיוך על הפרצוף ולחדש את כל התאים בגוף. אנחנו מתיישבות במרפסת המקורה ומכינות עדשים ואורז. 

השעה 22:00 ודממה. יש פה מטיילים רציניים, המטבח נסגר וכולם הולכים לישון. תכלס קר! בעלת המקום מדליקה נר, אנחנו שמות פנס לידינו, נייר טואלט וזהו, שקט. אני לא נרדמת רק מהלחץ שאני אצטרך לשירותים ואחרי שעתיים בערך אני מעירה את שמרית שתבוא איתי. אח"כ אני נרגעת ובאופן מאוד לא אופייני לי אני נרדמת עד הבוקר.

 קמנו לבוקר קר וגשום וגם יבלות ברגליים. ציוד גשם לא היה לנו כי ממש לא צפינו את העניין ואנחנו מחליטות ללכת ולחפש טרפמ למטה. ז"א משאית רוסית ישנה שבדיוק מעלה מטיילים או מצרכים ותיקח כסף כדי להוריד אותנו לקרקול. יצאנו עם התיקים לגסטהאוס מרכזי יותר שנראה שכל העניינים החשובים קורים פה. בעל הבית מקסים ומבטיח לנו שב 12:00 מגיעה משאית. שמרית בלחץ והיא מודיעה לי שעד שלא תגיעה אחת כזו היא לא תרגע. תכלס, קר והגשם לא לעניין ושבת היום. לא עברו 10 דקות ומגיע ג'יפ ומתוכו נשלפים 2 זוגות ישראליים + דתיים מנווה צוף,  אי אפשר לפספס לא את זה ולא את זה. שתי דקות של שיחה ואני מקבלת זיהוי מיידי, על איזשהו הר, בקירגיסטן מישהי מצביעה עליי ואומרת לי "את אחות של שרית בן זמרה". לא בשאלה, יותר בקביעת עובדה.
בהודו המפגשים האלה יכולים לעייף לפעמים, בכל חור אחר של העולם זה ממש מגניב. אז פתחנו שולחן: קפה, תה ועוגיות תוצרת בית והתחלנו לדבר על העולם, על קירגיסטן ואיך לא גם על עבודה. אחרי חצי שעה נפרדנו אחרי שקבענו סעודת שבת משותפת.
אני מכינה דייסה, תפילת שחרית, קצת דיבורים עם בעל המקום ואז שוב למים החמים. אנחנו מנצלות את הבוקר עד הסוף לפני החזרה לעיר.

   רגע לפני שאנחנו עולות על המשאית אני נושמת עוד קצת מהטבע פה ומרגישה קצת תסכול ואכזבה. זו פעם ראשונה שמדינה מבאסת אותי. הבנתי שקירגיסטן לא פשוטה לטיול אבל אחרי סין הרגשתי שקטן עליי, אז לא מבינים אנגלית, אז מה? אבל העניין פה אחר. אין תחבורה ציבורית, לכל דבר צריך הקפצה של מונית ואין הרבה תיירות עצמאית מה שיוצר מחסור במידע ותלות מעצבנת בסוכנויות המקומיות. לכל זה התווספה העובדה שחוץ מהטבע אין כמעט מוקדי עניין אחרים.

זה הסגנון

 המשאית גומרת אותנו ואחרי שעה וחצי כשהגענו לקרקול אנחנו מגלות שכל השרירים שלנו תפוסים ממאמץ להחזיק ולא לעוף. ירדנו בשוק כדי לעשות קניות לשבת. אנחנו מתכוננות לשתי ארוחות למקרה שנחליט לא ללכת לארוחת שבת. התפריט כרגיל במדינות אסיה כולל הרבה פירות וירקות לסלט עם קוסקוס. לחם מקומי
( בלי חלב, בלי שמן אחרי בירור מעמיק ), ביצים, שתייה, גרעינים ושני תבשילים מהבית.
עמוסות בקניות אנחנו לוקחות מונית חזרה לגסטהאוס. בעלת הבית מקבלת אותנו בשמחה והחדר מחכה לנו כמו שהשארנו אותו.

אחרי בירור עם ה gps וגם עם ג'נרה אנחנו מבינות שהמלון של משפחות נווה צוף נמצא במרחק של 40 דק' הליכה, יש סיכוי לגשם ואין תאורת רחוב בכלל. אנחנו מתקשרות להודיע שנוותר על ההזמנה המפתה ונתקלות בסירוב נחרץ. ארי מודיע לנו שהוא כבר למד את הדרך בע"פ, ועשה לעצמו סימנים. בהלוך הם מגיעים לקחת אותנו עם הג'יפ ובחזור מלווים אותנו את כל הדרך.

קפה, עוגה, קבלת שבת משותפת, ארוחת שבת מעולה ואוירה מצוינת. ישבנו הרבה זמן ודיברנו והתחיל לרדת גשם. לשמרית ולי לא היה נעים בכלל שככה ילוו אותנו אבל ארבעתם שמים מעיל גשם ובלי להתבלבל או לעשות פניה אחת מיותרת תוך 40 דקות אנחנו נפרדים בפתח של הגסטהאוס שלנו. 
אז אני כאן, בקירגיסטן, בעיירת צ'קמוק ומעולם לא עשיתי שבת כזו מיוחדת כמו עכשיו.