הקסם קורה כאן - הכפר ארו בקשמיר

גן עדן. חבל ארץ מסוכסך. איך צרופי המילים האלה הולכים ביחד?
ארו ( Aru ) היא פיסת גן עדן שנחתה על האדמה. והאמת, שבגובה הרב שלה ובריחוק מעיר הבירה מרגישים פחות את הסכסוך.
התיאור האולטימטיבי שלי למקומות יפים זה עמק המומינים. השתמשתי בביטוי הזה כמה פעמים, בעיקר בכרי הדשא של מערב סין ועכשיו כאן.

הכפר ארו יושב מעל עיירת עולי הרגל פלגאם ( Palgam ) מרחק של 3 שעות נסיעה מסרינאגר הבירה. כבר מהדרך הבנתי את העוצמות של קשמיר. הכל ירוק, מלא במרחבים ונהרות צלולים מכל כיוון. גם מסרינגאר אפשר לצאת לטרקים וטיולים לאזורים כמו גולמארג ( Gulmarg ) וסונמרג ( Sonmarg ) אבל הבחירה שהצדיקה את עצמה הייתה להתיישב בכפר וממנו לצאת לטיולים.

כשמגיעים לפלגאם יש בדוק בטחוני בגלל כמויות עולי הרגל שמגיעים לפה ביאטרה ( Yatra ) זמן העלייה לרגל אצל ההינדים. מכאן יוצא מסלול לכיוון מערת אמראנת שם נמצא השיווה לינגם - אחד הסמלים המייצגים את שיווה. כמעט שעה מכאן במעלה ההר מסתתרת ארו: קטנה, אותנטית, מוסלמית ומכניסת אורחים. יש כאן שני גסטהאוסים עיקריים עם ויכוח נצחי בין הישראלים איפה יותר כדי לישון, בגסטהאוס המטופח יותר אבל עם יחס שנוי במחלוקת ( Milky Way ) או בזה המוזנח טיפה אבל הכי חם ומכניס אורחים ( Rohella ) כמובן שבחרנו בהכנסת אורחים! יש חצר גדולה בחזית ומאחורה עם פינות ישיבה, מטבח מקסים שפתוח לשימוש של כל האורחים, חנות קטנה וחדר מטיילים מושקע. חמש דקות והרגשנו בבית. בדיוק איפה שאנחנו צריכות להיות. מזג האויר היה מושלם, מתחתנו זורם נהר שקוף , עוד לא הספקנו להניח את התיקים וכל החברה שישבו בחצר הזמינו אותנו לרדת לנהר. תוך עשר דקות כולם היו עם פק"ל קפה, לונגים , שאלים, ממתקים ומוזיקה טובה. 

יש מקומות שהטבע עושה את שלו ויש מקומות שהחיבור לאנשים עושה את החוויה. בארו קיבלתי גם וגם , חיבורים טובים בטבע אינסופי. אז כל האנשים בגסטהאוס כייפים וזורמים וכל אחד מפתיע ומעניין בדרך שלו ועל המשפחה שמארחת אותנו אין מה לדבר. כל יום הסתיים בחצר בשיחות מופלאות לתוך הלילה כשהבסיס המשותף הוא קפה שחור \ תה קשמירי נהדר ועוגת השמרים של סבתא של שמרית. 

יום שני - הכפר נותן תחושה של פשוט להיות, לפני שיוצאים רחוק להרים, וממילא מחר תשעה באב  אז את היום הזה אנחנו מעבירות פה בכיף, מטיילות בין הבתים של הכפר, מכירות את האנשים, מציצות לבתים ומשחקות עם הילדים. קשמיר כמו לה ( Leh ) היא סוג של יחידה תרבותית נפרדת מהודו. הלבוש, התרבות וכמובן הדת שונים משאר היבשת. הגברים כאן לובשים שמלות ובחורף הם שמים מחתה עם גחלים מתחתיה כדי להתחמם. מכונות כביסה אין, אינטרנט אין , טלפון לוויני אחד יש. זה סוד הקסם של המקום.

בין לבין אנחנו מתיישבות עם גולם ( זקן השבט ) כדי לסכם טרק ליום רביעי בבוקר ולתת לו זמן להתארגן על סוסים ואוכל. בשלב הראשון צריך לבחור מסלול מבין כל האופציות באזור ומבחינתנו זה די ברור 3 ימים לאגם נטול שם וחוזרים ביום שישי לפני שבת. לאט לאט כולם מודיעים שהם מצטרפים, אחר כך אף אחד ובמשך היום הקרוב המספר ילך וישתנה עד השנייה שנצא לדרך. בגלל זה סגרנו מחיר רק ערב לפני.  

אחה"צ אנחנו עושות קניות לסעודה מפסקת ולסוף הצום ולא מוותרות על המאפייה המקומית ועל הלחם הקשמירי.  השנה הרמדאן בחודש יולי ואנחנו בעיצומו אז מצאנו את עצמנו מבשלות ביחד עם ג'אן וכל המשפחה - כל אחד והצום שלו.  אני מבקשת הסברים על הרמדאן ומקבלת וג'אן מבקש הסברים על תשעה באב ומקבל. את הצום אני מסיימת עם מגרנה ושמרית אחראית על הבישולים. ג'אן מזמין אותנו לשבור את הצום ביחד איתו בבית עם כל המשפחה ואנחנו כמובן מקבלות את ההזמנה. את השלום בינינו לבין האסלאם סגרנו פה בכפר מוסלמי קטן בלב ההימלאיה ההודית.

המשפחה של גולם קיבלה אותנו עם הרבה אהבה ובעיקר, לא נתנו לנו ללכת. הילדים התלהבו מהמצלמה ולא הפסיקו להסתכל על התמונות. אנחנו הבנו שלאף אחד מהם אין משהו אישי משלו וביום ראשון אחרי הטרק ואחרי שבת ירדנו לפגלאם לפתח לכל אחד תמונה וגם הוספנו צבעים ודפי ציור. שמרנו את זה לפרידה.  מה שכן, המשפחה הזו ענקית ולקחת לנו שבוע שלם להבין מי אח של מי ומי הבן של מי - אפילו שג'אן ניסה להסביר אלף פעמים.

יום רביעי - ברגע האחרון התגבשה לה חבורה מופלאה. סגרנו עם גולם על תוספת של שני סוסים לרכיבה וחוץ מזה לא היינו צריכים לדאוג לכלום! בארץ עדיין לא ראיתי כזו רמה של ארגון. מזג האוויר מאיר לנו פנים ואנחנו בדרך, ההרים של ההימלאיה לפנינו וגם כל הצוענים שבדרך.

מוכנים לצאת...