גירוש שדים ובלילות בצק בפולגה- עמק פרוואטי

" צא דיבוק צא " - זו הייתה החוויה הראשונה שלנו בפולגה.
יום ראשון בערב- אחרי שנת צהריים ובישולים ( אין טיפת צמחונות בכפרים של פרוואטי ) אנחנו יושבות במרפסת עם עוד כמה חברה ישראלים וכרגיל מתנהלות להן שיחות בכל נושא אפשרי - הפעם על טקסים שמאנים בהודו. פתאום אני שומעת קולות של חצוצרות ותופים, ברור לי שיש טקס ותוך שתי דקות שמרית ואני בדרך למרכז הכפר, אף אחד לא רוצה להצטרף אלינו. כבר ראינו כמה טקסים כאלה בכפרים של קינור וגם בואשישט. תמיד זה מעניין ותמיד יש סיבה אחרת. הגענו לרחבה וכל הכפר כבר שם. 6 אנשים מחזיקים במוט את האלה שיצאה מהמקדש וזורקים אותה מצד לצד, מאחוריהם הולכת אישה מיוסרת. אנחנו לא מצליחות להבין מה קורה ורק אחרי 20 דקות בערך, מסביר לנו ( באנגלית שוטפת ) אחד המורים בבית הספר שבאישה נכנס דיבוק וכל האנשים בכפר מבקשים מהאלה שתוציא אותו ממנה. לדבריו, הטקס יכול לחזור על עצמו במשך כמה ימים. אנחנו הסתפקנו בשעה נוספת כשהאישה נופלת, מתעלפת ובוכה לסרוגין והאלה כל פעם נופלת לצד אחר.

מתארגנים בבוקר לטקס נוסף

בוקר, כולם בגסטהאוס עדיין ישנים ואחרי כוס קפה אנחנו יוצאות לחפש פינה יפה ושקטה להתפלל, אח"כ החלטנו לטייל בכפר. בוקר זה זמן מצוין לראות את כולם, הגברים כבר התכנסו במרכז הכפר לכוס של צא'י והנשים מטגנות פקורה ( בלילה של ירקות בקמח חומוס ) לארוחת בוקר. כל הדלתות פתוחות ואנחנו מציצות. מסתבר שלא משנה כמה תיירים עוברים או מתארחים בכפר יש פה חשדנות והנשים לא ממהרות להאיר לנו פנים. אולי נמאס להם מתיירים ואולי הפוך, אולי כולם יושבים על המרפסת בגסטהאוס או רוקדים במסיבות וזהו, לא רואים אותם. איך שלא, טיילנו כל הבוקר בכפר בין הבתים, דרך בית הספר וסיימו במקדש שם חטפנו צעקות היסטריות שאסור לנו לעמוד בפתח - המקום מיועד להינדים בלבד.

אני ממש לא יודעת איך עברו שאר הימים בפולגה. באופן מוזר המקום היחיד שהייתה לי בו את אותה התחושה היה בחופים של תאילנד. לא באמת עושים משהו והזמן עובר - בבטלה נעימה. בשביל זה הגענו לכאן. הכפרים פה מכריחים אותי להתנהל בקצב שלהם - יש פה רק טבע ואנשים. אז נכון, טיילנו. יום אחד לכפר שליד, שאין לי מושג איך קוראים לו ויום אחד ליער הפיות ולנחל שליד. וזהו. בשאר הזמן אכלנו, נשנשנו, שמענו מוזיקה ודיברנו. תכלס, אפילו דיברנו הרבה, עם כל מי שרק היה. על העולם, על אסיה, על הודו, על פרוואטי, על מים חמים, על כל האופציות לטרקים באזור. אוכל הודי, חריף, מתוק, קלקול קיבה, דלהי, דלהי ועוד הפעם דלהי.

Marigold Family House

ובין לבין היה שקט, בבוקר במרפסת של החדר, מסתכלת על הילדים בבית ספר, שרה איתם בהינדית בהתכנסות של הבוקר ובוהה בהר המושלג שמולי. ובצהריים, מתרגלת את היוגה שלמדתי בדרמסאלה ועושה מדיטציה. ובכל זאת, יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן. אנחנו עוזבות את פולגה לטובת שבת בקאסול. נפרדות מבעל המכולת שביקרנו אצלו בוקר, צהריים וערב ומחשבון שבועי משותף של 200 שקל כולל לינה, אינספור צ'פאטי וכוסות של צ'אי. אחרי שהתגלגלנו ברגל שעה מפולגה לווראשני, המתנו שעה והתפתלנו שעתיים בערך בלוקאל באס במורד העמק, אנחנו בקאסול.

עוזבות את פולגה

אחרי טבילה במים החמים אנחנו מכניסות שבת בידיעה שביום ראשון אנחנו בדרכים משעות הצהריים ועד אור ראשון בדלהי. לפעמים, או בדרך כלל הנסיעות הקצרות הן הכי מזעזעות. כדי להגיע לדלהי, צריך להגיע קודם לבונטהר שבמרחק 3 שעות נסיעה מקאסול. אוטובוס תיירים לא יכול לנסוע בעמק הצר ולכן אנחנו עולות על לוקאל באס לאחת הנסיעות הסיוטיות של חיינו - בחילות אינסופיות. אחרי המתנה ארוכה לאוטובוס שמגיע ממנאלי, באחת הערים המגעילות של צפון הודו יוצאים לדרך. 15 שעות נסיעה במינימום, 5 כוסות צ'אי, אולי 10 עצירות לפיפי ושתי דאבות אנחנו בדלהי.
העיר והשגעון!

על גגות המיין באזאר