תכנונים לחוד ומציאות לחוד! אולי בזה אני יכולה לסכם את חוויית קירגיסטן.
בשבת ניסינו להבין מה לא מסתדר לנו ואיך ממשיכים הלאה. היו לנו תכנונים אבל קצת ירד לנו החשק מהם כי לא הצלחנו לקבל מאף אחד תמונה מהימנה על שום מקום. ובכל זאת, החלטנו ביום ראשון לאסוף את מצב הרוח ולנסות שוב את מזלנו. בגסטהאוס היו איתנו זוג תיירים, אנדרי מבוסניה וקטיה מרוסיה. הם הסבירו לנו איך מגיעים לג'טי אוגוז ( Jeti oguz ), העמק שבו רצינו להיות. ושוב... הדמיונות היו לחוד והמציאות.. הייתה המציאות. לקחנו תיק ללינת לילה כמו שאנחנו אוהבות ותכננו לישון ביורטה שבעמק.
את הבוקר התחלנו בשוק הבהמות שמתרחש בקרקול כל יום ראשון ופעם ראשונה שהרגשנו באזור הזה סממנים לתרבויות שהיו פה לפני השלטון הרוסי. אנשים באים למכור, לקנות וגם להעביר יום חופשי. משם לקחנו מונית לתחנת האוטובוס שאין בה אוטובוסים כי בקירגיסטן פשוט אין אוטובוסים אלא מרשרוטקות ( מיניבוסים סובייטית ) או מכוניות פרטיות שהופכות למוניות כשהן מתמלאות באנשים. אז חלקנו מונית עם עוד שתי נשים וכשהגענו לכפר שמרית הצליחה להסביר לנהג - עם השיחון שהיא הורידה- שיכניס אותנו לשמורה ונשלם לו עוד קצת.
מגניב! לשמורה הגענו לבד, כולם הבינו את כולם ומכאן כלום לא ברור. השומר שם מוביל אותנו לכמה יורטות עלובות ואנחנו לא מבינות אם זו השמורה? או שפה רק ישנים? פעם ראשונה בחיי שדמיינתי משהו שלא היה קשור בכלל למציאות. ובינינו נראה לי שכבר הייתי עצבנית. זה בסדר שמשהו אחד לא הולך בטיול אבל כשזו החוויה המצטברת זה באסה. התיישבנו על ספסל - אני בתפקיד העצבנית ושמרית בתפקיד הרגועה שמנהלת את כל השיחות שעשינו מכאן ואילך בטלפון.
13:00- נפתחה לה סאגה ארוכה ומתמשכת שנסגרה ב 1:00 בלילה עם החלטה.
ההתלבטות נעה בין לשכור ג'יפ לבין להקדים את הטיסה להודו. דיברנו עם סוכן נסיעות בבישקק שקיבלנו את הטלפון שלו מארי וגם עם פבל שמדבר עברית והיינו איתו בקשר עוד מהארץ. פבל יהודי אבל פטריוט אמיתי של קירגיסטן, היה בהלם שאנחנו לא נהנות ולא הפסיק לדבר על מה שמחכה לנו לנו בהמשך הדרך. החלטנו, בשביל לא להרגיש החמצה ולמען הספק שאם אנחנו כבר כאן עדיף להוציא עוד קצת כסף ולא להרגיש שהתפספס לנו. סגרנו על 4 ימים בג'יפ עם נהג ( באסה, לא הבאנו רישיון ) ומסלול שהתאים לנו כבר למחר בבוקר.
את טימור פגשנו ב 8:00 עם טויוטה יפה ואנרגיות שעשו לנו ישר טוב. עצרנו לכמה סידורים בעיר ויצאנו למרחבים.
התכנון היה להקיף את אגם איסיק קול מהצד הדרומי והיותר פראי שלו ולישון בלילה הראשון בקוצ'קור. באמת, היום הזה היה יפה, התחלנו בטיול קטן באחד העמקים ועצרנו באחד החופים כדי לשחות ולאכול צהריים.
הדרך הייתה יפה וריקה ריקה ממכוניות, עברנו אגם משגע בדרך וגם פאס אחד שלא הרשים אותנו ממש והגענו לקוצ'קור אחה"צ. טימור טען שיש נסיעה ארוכה ואנחנו הבנו שהוא לא מורגל בנסיעות וההגדרה שלנו לנסיעות ארוכות השתנתה אחרי הפעם הראשונה בהודו. הגענו ל Homestay מתוק. אני חושבת שהגסטהאוסים היו אחד הדברים המקסימים שיש בקירגיסטן. כל החדרים ליד או בתוך בית המשפחה, הכל מעוצב בצורה קירגיזית אותנטית והאירוח אמיתי ומכל הלב. עשינו הכרות עם המשפחה, שתינו כוס תה בסלון ויצאנו להסתובב בכפר. קוצ'קור שונה מקרקול ויש לה פוטנציאל תרמילאי אמיתי. הכפר יפה והאנשים פה מאירי פנים. ביקרנו במפעל מזכרות שמעסיק רק נשים ואחר כך הסתובבנו ברחוב ובשטחים הפתוחים שמאחורי הכפר ביחד עם החקלאים שסיימו את יום העבודה. שיחקנו עם חבורת ילדים לפחות שעה ואני נזכרתי איך הייתה ניראת ילדות אמיתית, זו שעוד הייתה קיימת אצלנו פעם. כולם ברחוב, משחקים ביחד עם כדור או רוכבים על אופניים.
יושבת לסכם מחשבות - על בני אדם וגם על טכנולוגיה
חזרנו לחדר כשהחשיך ואחרי שבישלנו ארוחת ערב בחצר ישבתי בחדר הכל כך מתוק וסיכמתי מחשבות: עברו 8 שנים מהטיול הראשון שלי במזרח. הטכנולוגיה והאנשים עדיין נשארו חידה בשבילי. אני משתדלת בכל מאודי להמשיך לטייל עם פנקס שבו כתובות כל ההמלצות והכתובות שאספתי בדרך. אני ממשיכה להשאיר את הפלאפון סגור ושמחה על כל מקום שאין בו רשת אלחוטית. לפני 6 שנים בוויאטנם בכלל לא טיילתי עם פלאפון וימים שלמים הייתי בלי רשת אלחוטית. רק שלוש שנים אח"כ, בקשמיר, זכיתי לאותה חוויה מיוחדת. שבוע שלם בטבע וטלפון לוויני קצר ביום שישי לאמא.
עכשיו בקוצ'קור, על הדרכים העתיקות של דרך המשי, אין וויפי אבל האינטרנט יעבוד אם אני רק אבקש. זה מפתה - השעה 19:00 בערב וכרגיל בעיירות כפר בקצוות הנידחים של העולם לא עושים כלום. כלום מבורך. מבשלים לאט, שותים קפה לאט ומסכמים את היום.
והאנשים - בטיול הם כמו חידה. מי זה המבוגר הזה שמטייל לבד בלי מגבלת זמן? הוא בודד? או הרפתקן שמחכים לו בבית? איך הכיר אנדרי הסלובני את החברה שלו? במה הוא עובד שהוא מטייל כל החיים? ואיזה כיף ללמוד היסטוריה מכולם! לא מהספר, מאנשים: זה שגדל במשטר קומוניסטי ולא יכול לסבול את סטלין וההוא שגדל בסלובניה והכפר שלו סופח לאיטליה.
בשבת ניסינו להבין מה לא מסתדר לנו ואיך ממשיכים הלאה. היו לנו תכנונים אבל קצת ירד לנו החשק מהם כי לא הצלחנו לקבל מאף אחד תמונה מהימנה על שום מקום. ובכל זאת, החלטנו ביום ראשון לאסוף את מצב הרוח ולנסות שוב את מזלנו. בגסטהאוס היו איתנו זוג תיירים, אנדרי מבוסניה וקטיה מרוסיה. הם הסבירו לנו איך מגיעים לג'טי אוגוז ( Jeti oguz ), העמק שבו רצינו להיות. ושוב... הדמיונות היו לחוד והמציאות.. הייתה המציאות. לקחנו תיק ללינת לילה כמו שאנחנו אוהבות ותכננו לישון ביורטה שבעמק.
 |
| שוק יום ראשון בקרקול |
מגניב! לשמורה הגענו לבד, כולם הבינו את כולם ומכאן כלום לא ברור. השומר שם מוביל אותנו לכמה יורטות עלובות ואנחנו לא מבינות אם זו השמורה? או שפה רק ישנים? פעם ראשונה בחיי שדמיינתי משהו שלא היה קשור בכלל למציאות. ובינינו נראה לי שכבר הייתי עצבנית. זה בסדר שמשהו אחד לא הולך בטיול אבל כשזו החוויה המצטברת זה באסה. התיישבנו על ספסל - אני בתפקיד העצבנית ושמרית בתפקיד הרגועה שמנהלת את כל השיחות שעשינו מכאן ואילך בטלפון.
13:00- נפתחה לה סאגה ארוכה ומתמשכת שנסגרה ב 1:00 בלילה עם החלטה.
 |
| ג'טי אוגוז |
את טימור פגשנו ב 8:00 עם טויוטה יפה ואנרגיות שעשו לנו ישר טוב. עצרנו לכמה סידורים בעיר ויצאנו למרחבים.
התכנון היה להקיף את אגם איסיק קול מהצד הדרומי והיותר פראי שלו ולישון בלילה הראשון בקוצ'קור. באמת, היום הזה היה יפה, התחלנו בטיול קטן באחד העמקים ועצרנו באחד החופים כדי לשחות ולאכול צהריים.
הדרך הייתה יפה וריקה ריקה ממכוניות, עברנו אגם משגע בדרך וגם פאס אחד שלא הרשים אותנו ממש והגענו לקוצ'קור אחה"צ. טימור טען שיש נסיעה ארוכה ואנחנו הבנו שהוא לא מורגל בנסיעות וההגדרה שלנו לנסיעות ארוכות השתנתה אחרי הפעם הראשונה בהודו. הגענו ל Homestay מתוק. אני חושבת שהגסטהאוסים היו אחד הדברים המקסימים שיש בקירגיסטן. כל החדרים ליד או בתוך בית המשפחה, הכל מעוצב בצורה קירגיזית אותנטית והאירוח אמיתי ומכל הלב. עשינו הכרות עם המשפחה, שתינו כוס תה בסלון ויצאנו להסתובב בכפר. קוצ'קור שונה מקרקול ויש לה פוטנציאל תרמילאי אמיתי. הכפר יפה והאנשים פה מאירי פנים. ביקרנו במפעל מזכרות שמעסיק רק נשים ואחר כך הסתובבנו ברחוב ובשטחים הפתוחים שמאחורי הכפר ביחד עם החקלאים שסיימו את יום העבודה. שיחקנו עם חבורת ילדים לפחות שעה ואני נזכרתי איך הייתה ניראת ילדות אמיתית, זו שעוד הייתה קיימת אצלנו פעם. כולם ברחוב, משחקים ביחד עם כדור או רוכבים על אופניים.
 |
| שמרית עם מחזור 2015 קוצ'קור |
יושבת לסכם מחשבות - על בני אדם וגם על טכנולוגיה
חזרנו לחדר כשהחשיך ואחרי שבישלנו ארוחת ערב בחצר ישבתי בחדר הכל כך מתוק וסיכמתי מחשבות: עברו 8 שנים מהטיול הראשון שלי במזרח. הטכנולוגיה והאנשים עדיין נשארו חידה בשבילי. אני משתדלת בכל מאודי להמשיך לטייל עם פנקס שבו כתובות כל ההמלצות והכתובות שאספתי בדרך. אני ממשיכה להשאיר את הפלאפון סגור ושמחה על כל מקום שאין בו רשת אלחוטית. לפני 6 שנים בוויאטנם בכלל לא טיילתי עם פלאפון וימים שלמים הייתי בלי רשת אלחוטית. רק שלוש שנים אח"כ, בקשמיר, זכיתי לאותה חוויה מיוחדת. שבוע שלם בטבע וטלפון לוויני קצר ביום שישי לאמא.
והאנשים - בטיול הם כמו חידה. מי זה המבוגר הזה שמטייל לבד בלי מגבלת זמן? הוא בודד? או הרפתקן שמחכים לו בבית? איך הכיר אנדרי הסלובני את החברה שלו? במה הוא עובד שהוא מטייל כל החיים? ואיזה כיף ללמוד היסטוריה מכולם! לא מהספר, מאנשים: זה שגדל במשטר קומוניסטי ולא יכול לסבול את סטלין וההוא שגדל בסלובניה והכפר שלו סופח לאיטליה.
 |
| קוצ'קור |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה