יוצאים להרים - קשמיר חלק ג' ואחרון

מי הנורמלי פה? אני שחיה בקצב של מכונה או אתה שפתוח לעולם חודשיים בשנה?
אחרי עלייה של שעה, אנחנו נכנסים לעמק חדש מוקף בהרים ונחלים צלולים זורמים. על השביל אין ספור צוענים, מעבירי סחורות וסייסים וכל השאר פשוט בוהים בנו לאורך הדרך. המרחבים עצומים ובלתי נתפסים וזו השאלה שאנחנו דנים בה עד העצירה הראשונה: איזה חיים אלה? לנדוד לפי עונות השנה, בלי שורשים ואפילו לא חלק מכפר מסודר. ובין כל השאלות האלה אני גם מתלהבת. כל זה חדש לי, צוענים עוד לא פגשתי בהודו וגם בשום מקום אחר. ההליכה של היום הראשון הייתה כיפית ובנחת, פלוס אינספור עצירות כדי לברך סאלם עליכום.

צוענים בדרך

אחרי 4 שעות של הליכה אנחנו מגיעים למחנה הלילה שלנו. החברה של גולם כבר שם פורקים את הציוד מהסוסים ומתחילים להקים את האוהלים. האוהל המרכזי שהוא גם המטבח כבר עומד מוכן ועל האש יש כבר צ'אי. עכשיו מגיע מבחן הסתלבט הגדול, או במילים אחרות מבחן הודו הגדול! ואנחנו... אנחנו עומדות בו בגבורה. במשך 5 השעות הקרובות לא עושים כלום, ז"א שום דבר משמעותי. יש שמיכה גדולה על הדשא, קלפים, גיטרות, תה קשמירי, ארוחת צהריים , עוד קלפים וקצת נרדמים בשמש עד שהיא שוקעת עלינו.
אחרי שהקור הגדול מגיע אנחנו מעבירים את כל הקונספט לאוהל של המטבח. מכורבלים בשאלים, מריחים ממדורה, אוכלים עוד אורז בווריאציה אחרת, אנחנו צוחקים על כל דבר אפשרי, שותים עוד אלף כוסות צ'אי וללב שלי שוב מתגנבת תחושה טובה של קצה העולם!

אחרי אזהרה קצרה לא להשאיר שום דבר מחוץ לאוהל, אפילו לא נעליים, מחשש גנבות אנחנו פורשות לישון. אני קמה ליום חדש בשעות הכי יפות של היקום לתפילה . מולי נהר כחול שקוף, הרים ירוקים ופסגות מעוטרות בשלג. במאהל לא מבזבזים זמן ואחרי קפה \ צ'אי \ תה קשמירי וארוחת בוקר אנחנו יוצאים לדרך. התיקים הגדולים נעולים באוהלים ושניים מהחברה של גולם נשארים לשמור. אם רק הייתי יודעת כמה היום הזה יהיה לי קשה כנראה שלא הייתי יוצאת.

אחרי 15 קילומטרים עד לאגם, שש שעות בעלייה, בלי נשימה מהגובה, עם עזרה לסרוגין של הסוס הכי מוצלח בקשמיר אנחנו מגיעים לאגם. הטבע יודע איך לתגמל ואחרי 10 דקות של מנוחה וניסיון להפיג את הקור שכחתי כמה היה לי קשה. אנחנו נשארים פה כמעט שעה, מסביבינו קרחונים, המון ירוק , כבשים ניו זילנדיות ואגם אחד גדול. מוסטפה מגיש ארוחת צהריים הכי קשמירית שבעולם - אורז עם גזר ותבלינים. אותו הריח ואותו הטעם בול כמו אמא שלי. 
הדרך חזור מתחילה עם מכשולים של הטבע בצורת מבול וגולם כמובן שולף חליפות גשם לכולם. אחרי הליכה רטובה של 10 דקות אנחנו מגיעים לצריף עץ של הנוודים בדרך, שותים תה ומתחממים מהאש. אחרי חצי שעה השמש יוצאת שוב והדרך חזרה הופכת לנורמלית וקלה יותר מהדרך הלוך.

יום שישי בבוקר - כמו שסיכמנו עם גולם אנחנו חוזרות מוקדם יותר לכפר והוא שולח איתנו את מוסטפה הסייס המהולל שליווה אותנו יומיים. הדרך מושלמת באותה הצורה כמו בהלוך ויפה עד אינסוף ואחרי 4 שעות אנחנו בארו.

הכפר מלא באנשים ובישראלים וככה גם הגסטהאוס. מדיבורים עם אנשים אנחנו מבינות שיש מהומות בסרינאגר וכולם הגיעו לכאן, מה שאומר שהולכת להיות שבת צפופה בכפר היחיד פה באזור. אנחנו שמחות לגלות ששמרו לנו חדר בנאמנות למרות כמות האנשים שפה ומתחילות להתארגן לשבת. כביסה, אוכל וטלפון הביתה זה הנוהל. אנחנו מגלות שחצי מהחברה פה דתיים ואיחדנו כוחות בישול במטבח. את הכביסה עשינו כמיטב המסורת, ביד. פשוט כי אין מכונת כביסה בארו.

אז מה דעתי על מלא ישראלים במקום אחד?

או במילים אחרות מה דעתי על כל כך הרבה ישראלים בכפר שקט ומרוחק בהימלאיה הקשמירית?

בשבת זה בא בטוב. הייתה תפילה מיוחדת ושמחה בחצר ואנשים מעניינים. מעבר לזה, איבדתי כיוון. הרבה רעש והרבה מחשבות של אנשים אחרים באותה השפה כמו שלי.

אז ביום ראשון, סוג של נוהל חירום כזה, לקחנו פק"ל ספר, יומן מסע ומוזיקה והתרחקנו לכיוון הנהר. כל אחת הייתה צריכה זמן למחשבות משלה ולשקט. ממילא אנחנו צריכות לחכות לג'יפ שיתמלא כדי שנוכל לנסוע לדרמסאלה והאמת שפשוט רצינו עוד יום בכפר. כשחזרנו, הצלחנו להתארגן על ג'יפ ונהג למחר בערב פחות או יותר כמעט עם כל מי שהיה איתנו בטרק. 

היינו בארו שבוע וחצי וההרגשה הייתה של בית ומשפחה. אם, ורק אם הודו לא הייתה קוראת לי להמשיך ולטייל בה הייתי נשארת פה עוד ועוד. אנחנו מתארגנים לנסיעת לילה וכל המשפחה מגיעה להיפרד מאיתנו ואף אחד לא הולך עד שאנחנו עולים לג'יפ. 

עברו 3 שנים מהטיול לקשמיר. שלום או שקט אין שם, בדיוק כמו אצלנו, אבל הקשר עם המשפחות בסרינאגר ובארו ממשיך.