כל הדברים הטובים באמת פראיים וחופשיים - עמק פרוואטי

" כל הדברים הטובים באמת פראיים וחופשים " ( הנרי דייוויד תורו סופר אמריקאי ולוחם חופש  )
זה מבחינתי עמק פרוואטי ( Parvati Vally ) וזו הסיבה גם שהרבה אנשים מגיעים לכאן לתקופות ארוכות. אין אטרקציות, לא חוגים, לא טקסים על הגנגס, ולא מהרג'ות. יש טבע. עמק פרוואטי מתהדר בהרים עצומים שעל צלעותיהם או פסגותיהם כפרים פזורים במרחקים ונהר אחד גדול ופראי שחותך אותו באמצע על שם האלה פרוואטי. וכמובן ... תוצרת מקומית ששמה נישא למרחקים.

הכפר פולגה

אז אחרי 7 שעות בג'יפ מדרמסאלה אנחנו מגיעות לקאסול, הכפר המרכזי של העמק. את הנסיעה בחרנו לעשות בבוקר רק בגלל הדרך המשוגעת והיפה בין דרמסאלה לפרוואטי, דרך מלאה בבחילות אבל גם שווה טיול בפני עצמה. אנחנו יורדות במרכז הכפר ומבחינתי זו אהבה ממבט ראשון. הנהר זורם פה מכל כיוון וגשר מבדיל בין קאסול הישנה לחדשה, מזג האוויר מעולה ושקט פה. יש אוירה של כפר או בצורת הסתכלות אחרת אוירה של מחנה צופים או בני עקיבא. הכל אינטימי וקטן פה. יש ספריה מושקעת, אין הרבה חנויות, באופן יחסי כמובן ( שזה דבר מעולה ) ואת הכפר אפשר להקיף בעשר דקות. 

אפילו את בית חב"ד פה אהבתי יותר מכל מקום אחר בצפון וזו הבחירה האולטימטיבית בעיני לחג או שבת, למי שמחפש. נקי פה, מאורגן ומרגיש כמו בית בכפר ולא מבנה בטון מכוער כמו במנאלי ודרמסאלה. לקאסול הגענו ביום חמישי אחרי הצהריים ומצאנו גסטהאוס פינתי, לא על הרחוב הראשי, עם מרפסת להרים ולנהר ושולחן סנוקר נדיר. השמועה אמרה שיש מעיינות חמים גם בקאסול ולא רק בקיריגנגה המרוחקת. אחרי שעה כבר היינו במים החמים ובעצם זה מה שעשינו גם בבוקר שלמחרת וגם שעה לפני כניסת שבת. עזבו אתכם מחמת גדר, חמי געש וכל מיני מקומות מסודרים. אין יותר שווה מזה, ליד הנהר, בחוץ כבר קריר, אין גג - רק שמים ושיווה מחייך אלינו מבחוץ. 

מה שלא יאמן זה כמות הסיפורים ששמענו על קאסול." אל תסעו, מלא ישראלים, מלא סטלנים ומלא שוטרים".

אז טוב, אפילו טוב מאוד שלא הקשבנו. אין טוב ממראה עיניים ובעיקר הניסיון שאומר שהאדם והמפגשים שהוא יוצר, או המפגשים שהוא נמנע מהם, זה מה שעושה את הטיול. אז כל אחד יכול למצוא פה את עצמו. יש כאלה שלא נחים לרגע ומטרקים מכפר לכפר, כובשים עוד פסגה ויש כאלה שפשוט מוצאים לעצמם את הפינה שלהם ומתיישבים. אנחנו מצאנו את עצמנו נהנות מהזן השני ואחרי שבת בקאסול עלינו על אוטובוס מקומי לכפר פולגה, שם התנחלנו כל השבוע וחזרנו לשבת בקאסול.

על דרך המלך - הכביש היחיד בעמק

ברחבי העמק נוסע אוטובוס אחד שעובר ברחוב האחד והיחיד בקאסול ונוסע במעלה ההרים בדרך יפיפייה עד שהכביש נגמר בכפר ווראשני. משם הולכים ברגל, לפולגה, לקלגה וגם לקיריגנה הגבוהה עם המעיינות החמים. רק לכפר טוש יש כבר כביש סלול ולא מספיק חינני בעיני. אני מניחה שבשביל התושבים זה שדרוג רציני, מבחינתי הקסם של המקום הזה אלו הכפרים שהגישה אליהם היא רק ברגליים. מרגיש מרוחק, מבודד ושווה את המאמץ. יש עוד הרבה מקומות וכפרים שווים בעמק. מלנה ומניקראן הן המגניבות ביותר, ללא ספק. כל אחת והקטע שלה - אבל לשתיהן הגעתי רק אחרי 3 שנים.

עולי רגל במניקראן

אז למה לפולגה ולמה רק לכפר אחד? 

החוויות האמיתיות שהיו לי בטיול תמיד היו בכפר כלשהו שסגרתי בו שבוע. לוקח זמן להיכנס לקצב, לחייך לשכנים כל בוקר, לזכות באמון שלהם ,להיכנס לבתים, למקדש או לחכות לטקס שיהיה בכפר.

ופולגה? פשוט, זה באמת כפר. זה וטוש שיושבת על מדרון ופחות באה לנו בטוב כרגע.

הגענו לנקודת העצירה האחרונה של האוטובוס ומשם שעה ברגל. תוך כדי טיפוס מיגע עם התיקים על הגב אנחנו קולטות שבדיוק פרקו פה את המסיבה האחרונה. 4 סבלים יורדים שכהם סוחבים על הגב רמקולים ענקיים, פשוט אין דרך אחרת להביא לפה את הציוד. אחרי שהתמקמנו בגסטהאוס הכי יפה ומושקע בכפר נכנסנו לאיזו זולה מקומית שתינו צ'אי, התאמנו בלא לעשות כלום ונרדמנו לשעתיים הקרובות, זבוב לא העיר אותנו.