20 שעות נסיעה - על הכביש הגבוה מלה למנאלי

זהו הגיע הזמן! מתשיהו צריך לעשות את הדרך הזו, אם רוצים כמובן להגיע למנאלי ולהמשיך את הטיול. החלטנו לקנות כרטיסים ביחד עם עוזי ורונית, החלטה שמקלה על הנסיעה. בכל זאת 20 שעות באחת הדרכים המסוכנות בעולם עדיף לעשות עם חברים. עוזי ורונית נפגשים עם יובל הבן שלהם שנמצא כאן בטיול ארוך ויובל ועוזי מחליטים לשכור אופנועים ולעלות לנוברה ( Nubra valley ) את רונית אנחנו לוקחות תחת חסותנו. יום שני בבוקר אנחנו קונות לכולנו כרטיסי נסיעה למנאלי. החלטנו על אופציית המיניבוס שנראית לנו הכי נוחה. יש גם ג'יפים ואוטובוסים ממשלתיים שעושים את הדרך ביומיים דרך קיילנוג. בגלל שהזמנו מוקדם אנחנו בוחרות את מקומות הישיבה. בכלל בהודו הנסיעות ארוכות ולא פשוטות, הזמנת כרטיסים מוקדם מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש, יש בעסק הזה אסטרטגיות אין סופיות.

בהמשך היום אנחנו בשוק. בין כל התכשיטים המיוחדים שיש פה העניין האמיתי של המקום אלה הצעיפים הקשמירים. מסתבר שרונית מומחית בעניין ויודעת להסביר על האיכויות של הצעיפים, אני יודעת להתמקח וביחד אנחנו צוות מעולה. קנינו צעיפים משגעים שלא ראיתי בשום מקום לפני זה וגם לא אחרי זה. את סוף היום הזה סגרנו לקראת שקיעה על אחד הגגות של המסעדות כשכל הפסגות המושלגות למולנו.

נתיב אחד או שניים? לא ברור

כדי לסגור יום טיול למחר אני הולכת לסוכנות ומזמינה ג'יפ למעבר ההרים הקרדונג לה (Khardung la ). ההודים טוענים שזו הדרך הסלולה הכי גבוהה בעולם וזו גם הדרך שמובילה לעמק הנוברה. מכיוון שוויתרנו על הנוברה אנחנו מחליטות לעשות טיול יום לפאס עצמו.

הגובה של הפאס 5,600 מטר. שמרית לאורך כל הדרך לא מפסיקה לשתות מרוב לחץ שמחלת הגבהים תחזור ועוצרת כל שניה לעשות פיפי. האמת, יש קצת סחרחורות וכאבי ראש אבל בקטנה. הנוף כאן נפלא! יש מרחבים ועוצמה גדולה. ההרים גבוהים ומושלגים ויש נהרות כחולים וצלולים לאורך כל העמקים.

הדרך עצמה קשה. הכביש לא סלול עד הסוף וכמו כל נסיעה בצפון הודו גם כאן נוסעים על צלע ההר. הדרך נראית כמתאימה לכלי רכב אחד ותמיד מצליחות לעבור בה שתי משאיות.

הגענו לפאס ושתינו צ'אי מתוק ומחממם בסיס הצבאי שממוקם שם. כמובן שיש מקדשים ודגלי תפילה טיבטיים אז הצטלמנו קצת והתחלנו חזרה את הדרך ללה. זה היה הכי קרוב לטיול תיירים שעשיתי בחודשיים האלה ונהניתי. מהנסיעה היפה, מהתחושה של קצה העולם וגם מהעובדה ששמרית ורונית נהנו.

חזרנו עייפות ונרדמנו לכמה שעות. קמנו מדפיקות בדלת. רונית מספרת שעוזי נפל מהאופנוע בגלל פאנצ'ר ואת הדרך חזרה הוא עשה על משאית. היא דואגת, יובל ועוזי מבואסים ושמרית מייעצת לגבי הברך הנפוחה. 

את היום האחרון שלנו אנחנו סוגרות בהתבודדות בגומפה שמעל העיר. מונית קצרה למעלה והעולם אחר. יש נוף על כל העמק והעיר וכל אחת מאיתנו פשוט לא מפסיקה לצלם. 

התמונה האהובה עלי מהגומפה

הדרך חזרה הופכת להיות טיול בפני עצמו. יש ירידה תלולה ואז פשוט הקפנו את כל לה דרך הבתים הכפריים של התושבים. בערב ישבנו בבית היהודי לארוחת ערב וכל מיני פרידות למיניהן והלכנו להתארגן לנסיעה. המיניבוס יוצא ב 2:00 לפנות בוקר. אנחנו אורזות ומשתדלות לא להירדם כדי לישון בנסיעה. הלילה קפוא, לבשנו מכנס נוסף מתחת, יש לנו שמיכה וגם חטיפים. כל המכשירים החשמליים מוטענים במלואם: סרטים, מוזיקה ומצלמה. נפגשנו עם עוזי ורונית וירדנו למיניבוס.
יש באוויר גם מתח וגם התרגשות. כולם מדברים על הדרך הזו בלי סוף, מאיזה כיוון כדי לעשות אותה, איך הכי כדאי לנסוע ואיזה מושב הכי נוח. מתחילים לנסוע, כולם נרדמים ואני נצמדת לחלון, לצערי לא רואים כמעט כלום אבל יש רעש אדיר של מים והשלג מנצנץ עם הירח, את השאר רק נשאר לי לדמיין. מידי פעם יש התרחשויות, מעברי גבול, מעברי הרים אימתניים, פקקים, רכבים תקועים ועוד מרעין בישין. אני נרדמת ומתעוררת כשעולה השמש והמיניבוס עוצר במחנה אוהלים בשום מקום לארוחת בוקר וצ'אי.  אני שותה שתי כוסות צ'אי ואנחנו מתיישבים באוהל של המשפחה לאכול.

  

אני לא מספיקה לרגע להרגיש בסרט

הנסיעה הזו הזויה! קור, גשם, רוח, אדים על השמשה, שמש חזקה, ערפל ,כמעט כל מה שיש לטבע להציע. רוב הנסיעה על צלע ההר ובדרך שרחוקה מלהיות סלולה. אנחנו עושים כמה עצירות צ'אי ופיפי בדרך ומתקרבים לרוטנג פאס ( Ruthang paas ), מעבר ההרים האימתני והמפורסם שמהווה נקודת מפגש של כמה אזורים. מגיעים אליו מחבל לאדאק וגם מעמק ספיטי ואי אפשר לעבור דרכו בו זמנית. הדרך פתוחה רק לכיוון אחד ולכן צריך להמתין. באחד הכפרים שבדרך אנחנו עוצרים לפחות שעה בגלל הפגנה של אנשי הכפר בדרישה לחבר אותם לתשתיות החשמל.

הנופים שבדרך

את הדרך מהרוטנג פאס לכיוון מנאלי אנחנו לא רואים כי הכל מכוסה בערפילים, לא רואים מטר קדימה. שמרית למרות הכל שמה משקפי שמש כדי לא לראות את הדרך. הגענו למנאלי אחרי 21 שעות בגשם זלעפות ועוזי המקסים ישר עוצר לנו ריקשה ושולח אותנו עם הוראות ישר לאולד מנאלי, בשבילו זו לא פעם ראשונה כאן. יורד מבול, אנחנו מניחות את התיק בבית חב"ד ומחפשות גסטהאוס. הכל מלא מלא ובסוף יחד עם רונית ועוזי אנחנו מוצאות מקום מול בית חב"ד אבל ממש לא משהו. אני עייפה ולא מגיבה לכלום, אין לי כוח להחליף בגדים וגם לא לשים מצעים, החדר מגעיל אותי, סף הרגישות עולה. שמרית מסדרת הכל, שמה מצעים, משכנעת אותי להחליף בגדים ואז מתיישבת על המיטה ומתחילה לבכות. בכי של עייפות ושחרור. נרדמנו.

את הדרך הזו מלה למנאלי אני אעכל, אשחזר ואריץ במחשבות במשך השבוע שיבוא.
האזור הזה משאיר בי תחושה פראית וגם מסתורית. אני מחליטה בלב שלכאן צריך לחזור, את הדרך הזו צריך לחוות כדבר בפני עצמו,לעצור בכל מיני מקומות וכפרים, להכיר את האוכלוסייה, להיות חלק מהנופים האדירים ולא רק מחלון האוטובוס. ייקח לי שנתיים אבל בסוף חזרתי