דפים

יום שלישי, 12 ביוני 2018

כשהדרך הופכת ליעד - עמק לאהול, צפון הודו

מכירים את המקומות שאנחנו רק עוברים בהם ומצטערים שלא עצרנו ליום יומיים? שבוע שבועיים?
ככה הרגשתי כשעשיתי את הדרך הארוכה מלה שיושבת בלב ההימלאיה הגבוהה בדרך למנאלי - 20 שעות נסיעה. יממה שלמה בדרכים בנופים שלא הפסיקו לסחוט ממני קריאות התפעלות ועמק אחד עצום, ירוק, מושלג ומשובץ בכפרים קטנים. לא הבנתי איך אף אחד כמעט ולא עוצר פה.
קיילונג
אחרי שני טיולים בצפון הודו היה לי ברור שלכאן אני חוזרת. עמק לאהול נמצא כמעט באמצע הדרך ממנאלי ללה או הפוך כמובן, יותר קרוב למנאלי וזו גם הבחירה שלי לתחילת הטיול. אז אחרי חצי יום במיין באזאר בדלהי, 16 שעות נסיעה, 7 עצירות לפיפי, 4 כוסות צא'י, 2 סרטים בפלאפון, כדור שינה אחד ועיכוב של שעה לפרוצדורות שרק ההודים מבינים הגענו למנאלי! עליה עוד ידובר ויסופר כמובן אבל הפעם יש מטרה - להגיע לקיילונג בירת עמק לאהול. אחרי סופ"ש שקט אנחנו אורזות תיקים ויורדות לתחנה המרכזית לקחת לוקאל בס. קנינו כרטיסים וחיכינו, בסה"כ חצי שעה ואמורים לנסוע. אופס... מילה באנגלית לא כתובה, אני שואלת ואומרים לי לחכות, שואלת ואומרים לי לחכות. משהו פה לא נראה לי הגיוני,זו לא הפעם הראשונה שאנחנו לוקחות מכאן אוטובוס. אני מתחילה לחפש ואת האוטובוס אני מוצאת מלא עד אפס מקום. עוקץ ראשון אחרי 2 טיולים? כנראה שלא נדע. אבל לחזור מחר אנחנו לא מוכנות ואחרי דיון קצר עם נהגי המוניות בצד, שרק חיכו, אנחנו סוגרות מחיר מגוחך ומרוויחות יום מושלם בדרכים, כמובן בגלל שאנחנו עוצרות איפה שבא לנו.


 

סיפור על גג אחד לא נורמלי:

לקיילונג אנחנו מגיעות אחרי 7 שעות. לא הרבה במושגי צפון הודו, כולל זמן עצירות, ומיד אנחנו מחפשות גסטהאוס. הקריטריון האחד והיחיד הוא גג לא נורמלי עם תצפית פנורמית. לוקח לנו קצת זמן, אין פה תייר אחד ברחוב או סוכנות ואנחנו מחפשות את השלטים. החיפוש השתלם וב- 300 רופי אנחנו מקבלות חדר פשוט, מינימלסטי כמו הרבה מקומות בצפון הודו אבל... על הגג! ובתכלס,לא הגענו לפה כדי לשבת בחדר. הסקרנות גוברת, כמו תמיד במקום חדש וכבר אנחנו יוצאות לרחוב. כפר, התיישבנו לנו בכפר, באמצע ההימלאיה ואנחנו קצת בשוק. אולי מהדרך המתישה, אולי מהגובה ואולי מהעובדה שאין פה מרכז מטיילים, לא אטרקציות, לא חוגים וכמעט ואין תיירים. מה חשבנו לעשות פה שבוע? שבועיים?
מה שכן, הכפר הזה הוא אחד המתוקים,קטן, עם אנשים נפלאים ועם נוף של הרים מושלגים מכל מקום שרק נביט. אני יודעת שבוקר חדש מביא איתו אנשים חדשים והרפתקאות חדשות, ככה אומר הניסיון. ובאמת, בבוקר אנחנו יוצאות לגג לשתות קפה ו... הגג מלא. נאטשה ופיטר, הילה וויויאן ועוד כמה מטיילים. החיבורים הם מיידים והמידע מתחיל לזרום.



נאטשה ופיטר גרים בהודו כבר כמה שנים וכל קיץ במונסונים מגיעים לקיילונג - מסתבר שהם סוג של מומחים למקום ותוך שעה בערך אנחנו מוצאות את עצמנו במגמת עלייה לאחד הכפרים והמנזרים פה. כן, ככה בלי הכנה נפשית נעלמנו לנו לאיזה שש שעות. הדרך יפיפיה, אנחנו עוברים בנוף פתוח, גם ירוק וגם מושלג ומגיעים למנזר - שכמובן נמצא בנקודה הכי גבוהה באזור. המנזר מרשים אם כי אין בו נפש חיה- כולם בלה ( חבל לאדאק) חוגגים יומהולדת לדלאי למה. בחזור אנחנו עוברים בין הטרסות, בתוך הכפר ופוגשים נזירים לשעבר שהפכו לבעלי בתים ובעיקר הרבה אנשים שעובדים בשדות.
את הערב אנחנו מסיימים ביחד באחת הדאבות הצמחוניות ואחכ על הגג.

הימים פה הופכים לשיגרה. מכל מקום אפשר לראות כפר אחר ובימים אנחנו מטיילות, לבד או ביחד בין הכפרים או למנזרים הגבוהים שפזורים פה. את הבקרים והערבים אנחנו מתחילות ומסיימות בדאבה הקסומה של פמה הנפאלית - עליה כבר כתבתי בכמה פוסטים. אישה חרוצה שברחה מנפאל עם ילד אחד והשאירה מאחור ילד שני. קמה בחמש בבוקר להכין אוכל טרי וסוגרת בשקיעה. כיאה לכל המקומות בהודו ובעצם לכל מקום בעולם,האינדיקציה לאוכל נקי טרי וטעים תלויה בכמות האנשים שנמצאת במקום. הדאבה הזו מלאה עד אפס מקום מבוקר ועד ערב. 


יום שלישי ואנחנו מחליטות על הפוגה בטיולים ונשארות בכפר. עוזרות לפמה לבשל ומחליטות יחד עם הילה ווויאן ללכת לשוק ולבשל בעצמינו ארוחת ערב מפנקת אצל פמה אחרי שהיא סוגרת - לה, לנו ולכל החברות שלה. כיאה לכפרי ההימלאיה פעם בשבוע יש פסטיבל כלשהו לאחד האלים והיום זה היום - אנחנו מתערבבות עם הכפריים, מדברות עם מי שמבין, מבקרות בבית הספר מצלמות ומצטלמות.
יום רביעי - שוב תיק על הגב, הפעם לכיוון אחר, כפר אחר, מנזר אחר. הפעם העלייה יותר קשה וכדי להגיע לכפר שמתחת למנזר לוקח לנו שלוש שעות - בדרך הולכים המקומיים, מחייכים ושרים בדרך של שלוש שעות לקיילונג כדי לקנות אוכל ואספקה. פעם נוספת, וזה קורה לי הרבה בכפרי ההימלאיה אני מהרהרת מי מוטרד יותר מהחיים. האנשים שחיים פה עם כל הקשיים שהטבע מזמן להם או אנחנו שמזמנים לעצמנו את הקשיים - פנסיה, חסכונות, עבודה וקידום.
אחרי עלייה מתישה וביקור בכפר הגענו לפסגה! אחד הנזירים עושה לנו סיור במקום ומסביר על ציורי הקיר העתיקים וההיסטוריה של המקום. כוס תה - ותצפית פנורמית נדירה על הרי ההימלאיה.
בערב - כולם, ז"א כל מי שבגסטהאוס מתיישב על הגג - הירח עולה ואנחנו כמו בסרט. כסאות נוח, מוזיקה יפה, אחד סורג, אחד מצייר ואני מכינה קפה ותה לכולם. הירח עולה לאט לאט וכל ההרים מוארים בלבן, מכל הכיוונים. זכיתי לראות כמה וכמה ירחים עולים אבל הפעם הזו הייתה יחידה ומיוחדת. שלוש שעות ישבתי על הגג הזה - גג אחד לא נורמלי. עשיתי כלום והייתי מאושרת.

התכנון היה להישאר פה עוד ועוד אבל הכתר שלי נופל ואני חייבת לחזור למנאלי. 
יום חמישי ואנחנו נפרדות בערך מחצי כפר ובעיקר מפמה ששולחת איתנו דברים לילד שלה שלומד בבית ספר במנאלי.
תחנה מרכזית, כרטיסים לאוטובוס המקומי, שבע שעות של נסיעה משגעת ומשוגעת, מעבר הרים אחד מפחיד כרגיל 
( הרוטנג פאס), שלגים, מפלים ומפולות ואנחנו חזרה במנאלי.
אני נשארת עם טעם של עוד! עוד מהכפרים הקסומים והמבודדים, עוד מהטבע האדיר הזה ועוד מההימלאיה הקסומה!


לוקאל באס (האוטובוס המקומי)

והכתר חזר למקומו

2 תגובות:

  1. ניפלא!
    ניפלא היה לטייל איתך בכפר,
    ליפגוש אנשים מיוחדים, להיתרשם מהמינזרים ובעיקר מהנוף הקסום!

    השבמחק
  2. תודה! נשמע נפלא🙏, שם הגסטאהוס?

    השבמחק