אבק דרכים... קירגיסטן חלק ג' ואחרון

יום שלישי בבוקר ואנחנו קמות בציפייה גדולה. לפנינו כמה שעות נסיעה לאגם סונג קול ולינה ביורטות שמסביב לאגם. המקום הזה אמור להיות אחד השיאים של קירגיסטן, אבל אני קמה בבוקר עם כאבי בטן לא נורמליים וכל מה שנלווה לזה בשירותים. אני מנסה להתגבר קצת בלי כדורים אבל זה לא הולך. כואב לי, אני לוקחת כדור ומקיאה, אחרי כמה שעות לוקחת עוד כדור ומקיאה. היום הזה הפך לסיוט והוכיח לי שאי אפשר להתחמק ממחלות מטיילים גם שאוכלים רק כשר ומבשלים לבד. נשארנו בקוצ'קור ואני לא הפסקתי לחשוב על העובדה שאנחנו משלמות 100$ על היום הזה. בדרך כלל, אין הרבה מחשבות על כסף במזרח. זה טיול, בדרך כלל זה זול ותמיד זה שווה את התמורה. הבעיה היא שקירגיסטן לא זולה כמו המזרח וכל העסק הזה עם ג'יפ ונהג היה ממש בדיעבד מבחינתי. לקראת ערב העניינים נרגעים ואני שמחה שמחר אפשר לצאת לדרך.

יורטות באגם סונג קול

אני לא יודעת מה גרם ליום הזה להיות האכזבה הכי גדולה שלנו אבל זה מה שהיה. בחוץ היה חם בצורה קיצונית והראות הייתה זוועתית, לא הבנו איך זה מסתדר עם הגובה שהיינו בו. כבר לא היה ברור לנו מאיזה חודש היו התמונות המדהימות שראינו למרות שידענו שזו העונה לטייל בה. ואולי.. לא נעים להגיד, המקום לא כל כך יפה ושוב כמובן הכל בעיני המתבונן. האזור של האגם היה מלוכלך, ריק ורחוק מכל מה שדמיינו על אזור נוודים שוקק חיים. היורטות היו מותאמות לתיירים ורחוקות מלהיות אותנטיות. אחרי שסגרנו בינינו שאין לנו מה לחפש פה בלילה הלכנו לאגם לכמה דקות ופגשנו קבוצת מטיילים מישראל. מי שהדריך אותם היה לא אחר מפבל שאיתו התייעצנו עוד מהארץ אבל מעולם לא פגשנו אותו. לא רצינו לבאס אותו ורק חילקנו מחמאות על טימור הנהג שלנו. לא יותר מזה. אחרי כוס קפה המשכנו לקיזיל אוי ( Kyzyl- Oi ), הכפר שהיינו אמורות לישון בו למחרת. הייתה לפנינו נסיעה של כמה שעות טובות, הדרך הייתה צחיחה וריקה וטימור הסתבך בדרכים בלי סוף. היום הזה היה משעמם, ארוך ופשוט לא יפה.

טימור פותח מפה כל שתי דקות

בסביבות חמש בערב הגענו לכפר יפה מתקופת התנ"ך, עם שתי מכולות קטנות, סוסים ונהר שחוצה את הכפר באמצע. אנחנו היינו כל כך מבואסות שגם הבית המקסים וקבלת הפנים החמה לא עודדו אותנו. טימור שכנע אותנו לטייל קצת בכפר ומסביב לו ולנצל את שעות האור שיש. התיישבנו על גדת הנהר וקיבלנו שתי החלטות חשובות. לעזוב את קירגיסטן אפילו שנשאר לנו עוד שבוע ובינתיים להנות מהמקום הזה ומהאווירה שבו.

אז טיילנו קצת וחזרנו לגסטהאוס. בעלת הבית הרתיחה מים והביאה פיתות, ריבה ביתית ותה עם קוביות סוכר כמו שסבתא שלי הייתה מגישה. באפגנית קוראים לזה ראנד. טימור נהנה מהתוצרת המקומית ואנחנו הכנו לעצמנו נודלס לארוחת ערב. ישבנו עם טימור לפחות שעתיים ודיברנו כמעט על כל דבר. על ישראל, ויזות ומעברי גבול. כמובן גם על חינוך ויוקר המחיה. ובאופן מפתיע דיברנו גם על דגמי רכבים, מכס גבוה ובדיקה במכוני רישוי. כל זה אחרי שהוא סיפר לנו שאת הטויוטה שלו הוא הזמין ממזרח אירופה בלי לראות ולבדוק בכלל. ככה זה כשלא מרמים אותך. הלכנו לישון מוקדם וקבענו לצאת בשמונה בבוקר. רצינו להגיע מוקדם לבישקק הבירה ולהתחיל לארגן טיסה מוקדמת להודו. לארוחת בוקר קיבלנו ביצים קשות וירקות חתוכים כמו שביקשנו. נפרדנו מהמשפחה והמשכנו בדרך...

החדר הקירגיזי שלנו

 

הנופים התחילו להתחלף, יש יותר ירוק בעיניים וגם כמות האנשים שראינו בדרך הלכה וגדלה. יותר ויותר הבנתי שזו ממש מדינה של נוודים. לאורך כל הדרך היו פזורים שטחי מרעה גדולים, יורטות עם משפחות שלמות וסוסים בערך כמספר האנשים במדינה. עצרנו לפק"ל קפה אחרי שעברנו את הפאס האחרון ושנייה לפני שנפרדנו מהטבע ונכנסנו לאזורים עירוניים.

בפקקים, בכניסה לבישקק התחלנו להפעיל את טימור. המכשול העיקרי שעמד בינינו לבין נחיתה מוקדמת בדלהי זו העובדה שהכרטיס טיסה שלנו היה מקזחסטן. לאלמטי בירת קזחסטן תכננו להגיע עוד שבוע דרך מעבר הגבול היבשתי שבאזור בישקק ואחרי תשעה באב לטוס להודו. בקומוניזם כמו בקומוניזם על הויזה הקזחית שלנו כתוב בדיוק בדיוק את התאריכים שביקשנו. לא יום לפני ולא יום אחרי. טימור התקשר לשגרירות ושם הודיעו לו שנדרשת ויזה חדשה שלוקח לפחות שבוע להנפיק אותה. מצב הרוח לא היה משהו ונפרדנו מטימור בפתח הגסטהאוס שהזמנו בדרך. המקום היה מוזנח ומוזר והמחשבה להעביר פה שבת ביאסה אותנו עוד יותר. באופן אישי הכי הפריעה לי התחושה שכופים עליי משהו. במאה ה21 לא יכולתי לקבל את העובדה שאני רוצה משהו, או לא רוצה משהו, אני מוכנה לשלם בשבילו ומישהו מונע את זה ממני. סיימנו להרוג את כל הזבובים שהיו בחדר והתיישבנו לחשב מסלול מחדש.

 

הג'יפ שליווה אותנו 4 ימים

גילגלנו בראש כמה אופציות ובסוף החלטנו שהאופציה הכי טובה זה פשוט להקדים את הטיסה ולא לצאת מהשדה תעופה. אבל פשוט זה לא היה! בדקנו באינטרנט והטיסות שיוצאות מקירגיסטן לקזחסטן הן בשמונה בערב והטיסה מקזחסטן לדלהי יוצאת באופן קבוע רק בשמונה בבוקר מה שאומר שיש לנו עשר שעות המתנה בשדה בקזחסטן. מותר? אסור? עוברים בביקורת גבולות או לא? אין מי שיכול לענות לנו על השאלה הזו. השעה 15:00 והשאיפה שלנו היא להזמין כרטיסים עוד היום ולטוס מפה ביום ראשון. מיהרנו לגסטהאוס המצוין שהיינו בו בתחילת הטיול. כולם שם מדברים אנגלית ומוכנים לעזור. הבחורה בקבלה זוכרת אותנו ומתקשרת למשרדים של חברת התעופה, הם מבקשים מאיתנו להגיע אליהם ותוך 15 דקות המונית מורידה אותנו שם. בירורים בירורים בירורים, טלפונים מבוס אחד לשני ואחרי שעה של הסברים, בדיקות של התאריכים והבטחה שהתיקים ממשיכים לדלהי ואנחנו לא צריכות לעבור את ביקורת הגבולות, אנחנו מזמינות כרטיס טיסה ליום ראשון בערב. יש ניצחון ואנחנו הולכות לשתות בירה ולהתקשר הביתה.

מקום כייפי, בירה על הפנים... עברנו לקוקטיילים

יום שישי ואנחנו מחליטות לעבור למקום אחר כדי שנוכל להנות מהשבת. הגענו לסוג של מלון שמארח קבוצות אבל עם כל הפונקציות החשובות בשבילנו. מטבח שאפשר לבשל בו חופשי, צוות דובר אנגלית, מקרר וקומקום בחדר. ובין כל אלה גם חצר וסוג של לובי כדי שלא נהיה סגורות כל הזמן בחדר. יצאנו לשוק לעשות קניות ולטייל קצת וחזרנו לבשל לשבת.
עשינו קבלת שבת, היה אוכל מעולה והכי חשוב התחלנו להתגעגע להודו ולתכנן מה אנחנו הולכות לעשות בשבוע שהתווסף לנו. שבת יוצאת פה מאוחר, בתשע בערב וכדי לסיים בכיף אנחנו הולכות לספא רוסי מסורתי שנקרא באניה
 (Banya ) ומופרד לנשים וגברים. יש שלושה סוגים של סאונות ובריכה קרה והכל היה נקי ויפה, סגרנו את סוף השבוע כמו שצריך.
את יום ראשון ניצלנו לקניות זולות בקניונים המקומיים, ארזנו, שילמנו עוד 15$ בשביל צ'ק אאוט מאוחר, הטענו את הפלאפונים, הסוללה הניידת וגם את הטאבלט - הכנו אוכל וקיוונו, אבל ממש קיווינו שבשדה התעופה תהיה רשת אלחוטית ונוכל להעביר בכיף חלק מעשר השעות שמחכות לנו בשדה!

 

אז מה אני חושבת על קירגיסטן:
אחרי שלושה טיולים בהודו היה בי רצון להרפתקה חדשה. קירגיסטן היייתה נראית כמו יעד אולטימטיבי בשביל זה. אחרי כמה ימים פה הבנתי משהו חשוב. זה לא הטיול הראשון שלי ומה שחוויתי כהרפתקה בטיולים הראשונים כבר לא נתפס ככה בעייני היום.
יש פה מקומות יפים אבל בין לבין אין הרבה. קירגיסטן אולי אותנטית במובן הזה שאין הרבה תיירות אבל לפי דעתי גם אין הרבה מוקדים מעניינים. הבנתי למי המקום מתאים, מי שבא לזמן קצר לטרק, אבל באמת לטרק ואז כל ההימלאיה לרשותו. או למי שרוצה נגיעה קטנה, קרובה ולא יקרה בדרך המשי. כמובן ששמונה ימים ממש יספיקו ולא שלושה שבועות כמו שתכננו. בשבילי, אחרי סין והודו הכל היה פחות מרשים. מעברי ההרים, הדרכים והעושר התרבותי, הכל היה פחות.

בדרך לקוצ'קור

 

סרט, שלוש סדרות, 2 נגלות של הטענות,
פוסט אחד בפייסבוק, מנדלה חדשה, שירשורים בווצאפ עם כל העולם ואישתו,
אוכל, נשנושים, שעה של צניחה חופשית על הספסלים ואנחנו ממריאות עם אייר אסטנה המקומית לדלהי.

יש רשת אלחוטית