זיכרונות מאפגניסטן - סבתא הולכת איתי לכל מקום

את ההלם שלנו מהרחוב מחליף קסם שאני מקווה שאצליח לתאר. את פנינו מקבל נזיר עם פנים עדינות שעובד במקום. אנחנו מקבלות חדר ענק ונזיר אחר נכנס כדי להביא לנו עוד שמיכות כי הלילה הזה קר. אני מתפנה להסתכל מסביב והכל מעוצב בצורה הכי אותנטית שיכולה להיות, עם פינת ישיבה על הרצפה, שטיחים ושולחן נמוך באמצע. מחר זו כבר תהיה עמדת הבישול שלנו לשבת. לפני שנפלנו למיטה לישון אנחנו יורדות לשתות כוס תה במסעדה של המקום, יש חימום וכולם שקועים בשיחות שקטות. מסתבר שזו נקודת מפגש לא רק לתיירים אלא גם לנזירים ואנשי המקום שבאים לשתות תה ולאכול, כולם מתערבבים עם כולם. הזמנו תה יסמין שמגיע בעלים, כמו כל תה בסין ולא חס וחלילה בשקיות וליד אנחנו מקבלות קוביות סוכר, באפגנית קוראים לזה "רנד", מסתבר שגם כאן. אני מכניסה  לפה את קוביית הסוכר ושותה מהתה ופתאום עולות לי דמעות בעיניים. אני נזכרת בסבתא שלי ובבית שלה בשכונת הבוכרים ופתאום אני מבינה, הכל פה אותו הדבר, אנחנו על דרך המשי וההורים שלי מגיעים מאפגניסטן. את התה אנחנו שותים אותו הדבר, כיסויי הראש של הנשים שעובדות במטבח זהים בדיוק למטפחות שסבתא שלי לבשה ויותר מזה, השמיכות בחדר שלנו פשוט אותו הדבר כמו שהיו אצל סבתא שלי בבית. אני מרגישה בטיול שורשים קטן, סבתא שלי נפטרה בתקופה שגרתי בירושלים ושתינו היינו מאוד קרובות. מה שלא ידעתי אז שגם בטיולים שיבואו בשנים שאחר כך בהודו סבתא שלי תלך איתי גם שם בזיכרונות.

 יום שישי בבוקר אנחנו קמות ויוצאות לרחוב, השעה מוקדמת ואנחנו פשוט מתבוננות באנשים. כולם כאן לבושים בלבוש טיבטי מסורתי, מעין שמיכה חמה כזו שיד אחת יוצאת החוצה. לנשים יש שיער ארוך שהן קולעות לשתי צמות והפנים שלהן צרובות מהשמש. והגברים מסתובבים עם משקפי שמש עגולים ומוזרים. שיאחה זה הכפר הכי קטן ואינטימי שאפשר לבקש. יש בו שני גסטהאוסים בלבד ומלא אווירה. במקום יש כביש אחד מרכזי ואת מנזר לאבראנג ( Labrang) שהוא אחד החשובים לטיבטים וגם אחד הגדולים ושייך לזרם הנזירים שהולכים עם מצנפות צהובות. לאט לאט אני מבינה שהנזירים משתלבים בחיי המקומיים ואפילו מנהלים את העסקים בשביל תרומה למנזרים. אחרי "סיבוב" בכפר אנחנו מתחילות לחפש את השוק כדי לעשות קניות לשבת אבל באופן מפתיע אנחנו פשוט לא מוצאות. פתאום משום מקום מגיעה בחורה סינית דוברת אנגלית ומסבירה לנו שבתקופת הגשמים השוק מתקיים במקום סגור. היא צמחונית ולכן מבשלת לבד ומתנדבת להראות לנו את המקום. בשוק אנחנו מרגישות כמו סיני בחנות אלקטרוניקה, מבחינתנו יש פה הכל ויותר מזה כדי להכין ארוחות שבת טובות. אנחנו קונות חצילים, קישואים, טופו, תפו"א, בצל, פטריות, מלא ירק וביצים. אנחנו לוקחות הכל לחדר - זה יחכה לאחר כך. עכשיו הולכים למנזר, אבל אנחנו בוחרות לעשות את זה כמו הטיבטים בסיבוב של גלגלי התפילה מסביב לכל המנזר בדרך שנקראת קורה. אפשר לראות במקום בעיקר מבוגרים שיש להם זמן לעשות את כל הדרך הזו. אנחנו הולכות אחרי אותם גברים ונשים ומידי פעם מציצות אל תוך המקדשים עצמם שמריחים בעיקר מחמאת יאק.
אני מגלה שאני אוהבת את העיצובים הטיבטים למקדשים ולמנזרים שלהם. בניגוד לתאילנד ומקומות דומים בהם הכל עשוי זהב פה יש שימוש בחומרים פשוטים ויש תחושה טובה של חיבור לטבע ולאדמה. הדבר היחיד שלא מחליק לי בגרון בשום צורה זה הצלב קרס שמתנוסס פה בכל מקום. אני יודעת שזה סמל פגאני אבל הוא מלא בכל כך הרבה קונוטציות שליליות.

הלכנו באותו הבוקר כמה קילומטרים טובים ואפילו תפסנו פינה קטנה  במנזר שהשקיפה על הכפר וקצת שתקנו. כל אחת והמחשבות שלה על כל מה שהספקנו לחוות בבוקר אחד.

אנחנו חוזרות לכפר ומחליטות לעצור לשתות בירה לפני שבת. אנחנו מתיישבות במקום נחמד שיש לו מרפסת גג בסטייל הודו ואחרי שתי דקות מצטרף אלינו נזיר צעיר ורוצה לדבר. איזה כיף, אני כל כך חיכיתי לזה ויש לי המון שאלות. אנחנו מתחילים לדבר בענייני אמונה ופילוסופיה ואז עוברים לדבר פוליטיקה. הוא מספר לנו שהחלום הכי גדול שלו זה ללכת ללמוד אצל הדלאי למה בדרמסאלה שבצפון הודו אבל חוץ מלברוח אין לו שום אפשרות מסודרת לעזוב את סין, השלטונות לא מרשים לטיבטים לעזוב את סין. 

אחרי שעה של דיבורים אנחנו חייבות ללכת לחדר ולבשל לשבת. הכנו כמה סוגים של שקשוקות, פירה וסלט מעולה.

אחרי קבלת שבת וארוחה ירדנו למטה למסעדה כדי להעביר את הערב. פגשנו כמה תיירים, שתינו תה, שיחקנו קלפים וקראנו ספר. 

היום הזה שבר את כל השיאים של מה שאפשר להספיק ביום אחד :  טיילנו בכפר, ביקרנו בשוק, עשינו את כל מסלול הקורה של המנזר, שתינו בירה עם אחד הנזירים ובישלנו אוכל לשבת.

ביום ראשון בבוקר כבר נהיה על אוטובוס ללנגמוסי ( Langmusi) שנמצאת במרחק של שלוש שעות נסיעה ומכאן נתחיל להאט קצת את הקצב, ברצוננו או שלא ברצוננו.