כשהדרך הופכת ליעד - עמק לאהול, צפון הודו

מכירים את המקומות שאנחנו רק עוברים בהם ומצטערים שלא עצרנו ליום יומיים? שבוע שבועיים?
ככה הרגשתי כשעשיתי את הדרך הארוכה מלה שיושבת בלב ההימלאיה הגבוהה בדרך למנאלי - 20 שעות נסיעה. יממה שלמה בדרכים בנופים שלא הפסיקו לסחוט ממני קריאות התפעלות ועמק אחד עצום, ירוק, מושלג ומשובץ בכפרים קטנים. לא הבנתי איך אף אחד כמעט ולא עוצר פה.

קיילונג

אחרי שני טיולים בצפון הודו היה לי ברור שלכאן אני חוזרת. עמק לאהול נמצא כמעט באמצע הדרך ממנאלי ללה או הפוך כמובן, יותר קרוב למנאלי וזו גם הבחירה שלי לתחילת הטיול. אז אחרי חצי יום במיין באזאר בדלהי, 16 שעות נסיעה, 7 עצירות לפיפי, 4 כוסות צא'י, 2 סרטים בפלאפון, כדור שינה אחד ועיכוב של שעה לפרוצדורות שרק ההודים מבינים הגענו למנאלי! עליה עוד ידובר ויסופר כמובן אבל הפעם יש מטרה - להגיע לקיילונג בירת עמק לאהול. אחרי סופ"ש שקט אנחנו אורזות תיקים ויורדות לתחנה המרכזית לקחת לוקאל בס. קנינו כרטיסים וחיכינו, בסה"כ חצי שעה ואמורים לנסוע. אופס... מילה באנגלית לא כתובה, אני שואלת ואומרים לי לחכות, שואלת ואומרים לי לחכות. משהו פה לא נראה לי הגיוני,זו לא הפעם הראשונה שאנחנו לוקחות מכאן אוטובוס. אני מתחילה לחפש ואת האוטובוס אני מוצאת מלא עד אפס מקום. עוקץ ראשון אחרי 2 טיולים? כנראה שלא נדע. אבל לחזור מחר אנחנו לא מוכנות ואחרי דיון קצר עם נהגי המוניות בצד, שרק חיכו, אנחנו סוגרות מחיר מגוחך ומרוויחות יום מושלם בדרכים, כמובן בגלל שאנחנו עוצרות איפה שבא לנו.

 

סיפור על גג אחד לא נורמלי:

לקיילונג אנחנו מגיעות אחרי 7 שעות. לא הרבה במושגי צפון הודו, כולל זמן עצירות, ומיד אנחנו מחפשות גסטהאוס. הקריטריון האחד והיחיד הוא גג לא נורמלי עם תצפית פנורמית. לוקח לנו קצת זמן, אין פה תייר אחד ברחוב או סוכנות ואנחנו מחפשות את השלטים. החיפוש השתלם וב- 300 רופי אנחנו מקבלות חדר פשוט, מינימלסטי כמו הרבה מקומות בצפון הודו אבל... על הגג! ובתכלס,לא הגענו לפה כדי לשבת בחדר. הסקרנות גוברת, כמו תמיד במקום חדש וכבר אנחנו יוצאות לרחוב. כפר, התיישבנו לנו בכפר, באמצע ההימלאיה ואנחנו קצת בשוק. אולי מהדרך המתישה, אולי מהגובה ואולי מהעובדה שאין פה מרכז מטיילים, לא אטרקציות, לא חוגים וכמעט ואין תיירים. מה חשבנו לעשות פה שבוע? שבועיים?

מה שכן, הכפר הזה הוא אחד המתוקים,קטן, עם אנשים נפלאים ועם נוף של הרים מושלגים מכל מקום שרק נביט. אני יודעת שבוקר חדש מביא איתו אנשים חדשים והרפתקאות חדשות, ככה אומר הניסיון. ובאמת, בבוקר אנחנו יוצאות לגג לשתות קפה ו... הגג מלא. נאטשה ופיטר, הילה וויויאן ועוד כמה מטיילים. החיבורים הם מיידים והמידע מתחיל לזרום.

נאטשה ופיטר גרים בהודו כבר כמה שנים וכל קיץ במונסונים מגיעים לקיילונג - מסתבר שהם סוג של מומחים למקום ותוך שעה בערך אנחנו מוצאות את עצמנו במגמת עלייה לאחד הכפרים והמנזרים פה. כן, ככה בלי הכנה נפשית נעלמנו לנו לאיזה שש שעות. הדרך יפיפיה, אנחנו עוברים בנוף פתוח, גם ירוק וגם מושלג ומגיעים למנזר - שכמובן נמצא בנקודה הכי גבוהה באזור. המנזר מרשים אם כי אין בו נפש חיה- כולם בלה ( חבל לאדאק) חוגגים יומהולדת לדלאי למה. בחזור אנחנו עוברים בין הטרסות, בתוך הכפר ופוגשים נזירים לשעבר שהפכו לבעלי בתים ובעיקר הרבה אנשים שעובדים בשדות.

את הערב אנחנו מסיימים ביחד באחת הדאבות הצמחוניות ואחכ על הגג.

הימים פה הופכים לשיגרה. מכל מקום אפשר לראות כפר אחר ובימים אנחנו מטיילות, לבד או ביחד בין הכפרים או למנזרים הגבוהים שפזורים פה. את הבקרים והערבים אנחנו מתחילות ומסיימות בדאבה הקסומה של פמה הנפאלית - עליה כבר כתבתי בכמה פוסטים. אישה חרוצה שברחה מנפאל עם ילד אחד והשאירה מאחור ילד שני. קמה בחמש בבוקר להכין אוכל טרי וסוגרת בשקיעה. כיאה לכל המקומות בהודו ובעצם לכל מקום בעולם,האינדיקציה לאוכל נקי טרי וטעים תלויה בכמות האנשים שנמצאת במקום. הדאבה הזו מלאה עד אפס מקום מבוקר ועד ערב. 

יום שלישי ואנחנו מחליטות על הפוגה בטיולים ונשארות בכפר. עוזרות לפמה לבשל ומחליטות יחד עם הילה ווויאן ללכת לשוק ולבשל בעצמינו ארוחת ערב מפנקת אצל פמה אחרי שהיא סוגרת - לה, לנו ולכל החברות שלה. כיאה לכפרי ההימלאיה פעם בשבוע יש פסטיבל כלשהו לאחד האלים והיום זה היום - אנחנו מתערבבות עם הכפריים, מדברות עם מי שמבין, מבקרות בבית הספר מצלמות ומצטלמות.

יום רביעי - שוב תיק על הגב, הפעם לכיוון אחר, כפר אחר, מנזר אחר. הפעם העלייה יותר קשה וכדי להגיע לכפר שמתחת למנזר לוקח לנו שלוש שעות - בדרך הולכים המקומיים, מחייכים ושרים בדרך של שלוש שעות לקיילונג כדי לקנות אוכל ואספקה. פעם נוספת, וזה קורה לי הרבה בכפרי ההימלאיה אני מהרהרת מי מוטרד יותר מהחיים. האנשים שחיים פה עם כל הקשיים שהטבע מזמן להם או אנחנו שמזמנים לעצמנו את הקשיים - פנסיה, חסכונות, עבודה וקידום.

אחרי עלייה מתישה וביקור בכפר הגענו לפסגה! אחד הנזירים עושה לנו סיור במקום ומסביר על ציורי הקיר העתיקים וההיסטוריה של המקום. כוס תה - ותצפית פנורמית נדירה על הרי ההימלאיה.

בערב - כולם, ז"א כל מי שבגסטהאוס מתיישב על הגג - הירח עולה ואנחנו כמו בסרט. כסאות נוח, מוזיקה יפה, אחד סורג, אחד מצייר ואני מכינה קפה ותה לכולם. הירח עולה לאט לאט וכל ההרים מוארים בלבן, מכל הכיוונים. זכיתי לראות כמה וכמה ירחים עולים אבל הפעם הזו הייתה יחידה ומיוחדת. שלוש שעות ישבתי על הגג הזה - גג אחד לא נורמלי. עשיתי כלום והייתי מאושרת.

התכנון היה להישאר פה עוד ועוד אבל הכתר שלי נופל ואני חייבת לחזור למנאלי. 

יום חמישי ואנחנו נפרדות בערך מחצי כפר ובעיקר מפמה ששולחת איתנו דברים לילד שלה שלומד בבית ספר במנאלי.

תחנה מרכזית, כרטיסים לאוטובוס המקומי, שבע שעות של נסיעה משגעת ומשוגעת, מעבר הרים אחד מפחיד כרגיל 

( הרוטנג פאס), שלגים, מפלים ומפולות ואנחנו חזרה במנאלי.

אני נשארת עם טעם של עוד! עוד מהכפרים הקסומים והמבודדים, עוד מהטבע האדיר הזה ועוד מההימלאיה הקסומה!

לוקאל באס (האוטובוס המקומי)

והכתר חזר למקומו

לטייל במזרח עם חותמת כשרות

בפוסט הקודם התעסקתי בענייני אמונה ורוחניות אבל מה אם אני גם שומרת כשרות ושבת?
האם גם אז המזרח יאיר לי פנים? האמת היא ששני הדברים קשורים אחד בשני. היבשת הזו שמאירה פנים לכל מאמין יודעת גם לכבד את אורחות חייו.
באופן כללי שני העניינים המרכזיים בטיול הם כשרות ושבת וכמובן שיש הבדל משמעותי בין הודו ותאילנד לבין שאר המדינות.

מיין באזאר - דלהי

בתי חב"ד:
בתאילנד יש 4 בתי חב"ד: שניים בצפון ושניים בדרום ובמיקומים מרכזיים. הם עובדים כמו מכונה משומנת, עם מסעדה מעולה ושירותי קייטרינג לכל מקום ולכל טיול וכולם שם מאירי פנים ונכונים לעזור בכל דבר.
בשאר המדינות, כמו למשל ויאטנם לאוס וסין עד עכשיו היו בתי חב"ד לבעלי עסקים בערים הגדולות בלבד אבל בשנים האחרונות נפתחו נוספים בריכוזי תרמילאים כמו למשל האנוי והויאן שבצפון ובמרכז ויאטנם, לואנג פראבנג בלאוס ודאלי וצ'אנגדו במערב ודרום סין. בפיליפינים ישנם כבר ארבעה בתי חב"ד.  באופן כללי אלו עדיין מדינות עם שרידים קומוניסטים ולכן פתיחת בתי חב"ד שם הם עסק מעייף. בורמה למשל נשארה עדיין יתומה אבל כבר בגישושים . בסין וויאטנם האנגלית לא נפוצה מה שמקשה עוד יותר על המטילים להסביר את עצמם.
בהודו יש כ"כ הרבה בתי חב"ד ובתים יהודיים שאין צורך לספור בכלל. אבל מה שהופך את הודו לפשוטה זו העובדה שיש כל כך הרבה מקומות צמחוניים, נכונות, זרימה ואנגלית שמאפשרת תקשורת טובה.

בית חב"ד קוסמוי - תאילנד

אז מה בתכלס?
מה עושים במקומות שאין בהם בתי חב"ד או שרוצים להתנתק קצת ולהגיע לאזורים מרוחקים? או למשל לטייל מחוץ לעונה?
אני מטיילת עם ערכת בישול בסיסית: קרש חיתוך דק ומתקפל, סכין חיתוך, קולפן, סכו"ם ונרתיק שורש. סיר ומחבת ששימשה אותי הכי הרבה. שתי צלחות, שתי כוסות ( אפשר לקנות בכל מקום ) וכף חשמלית. גזיה או לא זה כבר תלוי בכם. איפה תשנו, במלון? גסטהאוס? או בטבע ? והאם אפשר להשיג גזייה?

ערכת הבישול שלי

בכל הטרקים המאורגנים למשל הכל מגיע קומפלט והצוות ישמח לבשל לכם בכלים שלכם. ברוב המקומות אפשר לבשל במטבחים של בעלי הבית. לא קרה עדיין אחרי 10 שנים שמישהו לא נתן לי לבשל אצלו. מהארץ לא ממש צריך להביא אוכל. בכל המזרח יש שפע של שווקים עם פירות וירקות שייסנוורו אתכם ויגרמו לכם לחזור לארץ לקורס בישול. ביצים, וקטניות יש בשפע ועל תבלינים אין על מה לדבר בכלל בטח בהודו, המדינה המתובלת ביותר בעולם.

ארוחת בוקר בטרק - צפון הודו

ברחובות אפשר למצוא: ערמונים על האש, תירס, בטטות ותפו"א אפויים בכלי חרס מיוחדים ואפילו ביצים קשות מבושלות.
הרחובות בהודו משוגעים. דוכני רכוב צמחוניים צצים כל שניה ובכל פינה.
דגים אפשר למצוא בתאילנד, בלאוס ובויאטנם בכל מקום ווכה גם בדרום הודו וסין. חריימה הפך להיות דבר שבשיגרה.
אז מה כן תביאו אתכם? קצת תבשילים מוכנים וקלים לסחיבה לימים ממש מעייפים, מונסונים או בלתמי"ם למיניהם.
חלווה או חטיפים אחרים והרבה קפה שחור.

שבת המלכה:
ומה קורה עם שבת? אני לא אהבתי להגביל את עצמי לשבתות בבית חב"ד, זה שינה לי את המסלול שרציתי ולפעמים התחשק לי קצת שקט או לעשות שבת במקום מיוחד בטבע. בעיני, החוכמה הגדולה זה למצוא את הגסטהאוס המושלם לשבת, אלו שיאירו לכם פנים ויבינו את הפואנטה. בהרבה מקומות מחזיקים מקררים במקום עם שתייה ויש שרות חדרים לקפה ותה חם בבוקר שבת. את הכל הם רושמים על חשבון החדר ולא שואלים שאלות.
דבר נוסף חשוב קשור בעירוב בשבת - תמצאו מקום שלא תישארו בו סגורים בחדר כל הזמן. מרפסת יפה או חצר ענקית יעשו את העבודה.
בתאילנד ובמקומות מתויירים נוספים מכירים את ענייני השבת וישמחו לעזור לכם לפתור את הבעיית הנעילה האלקטרונית אם קיימת. בשבת, כספת בחדר לא תזיק ומנעול קומבינציה מונע עיסוק בבעיות טלטול.

הצעה לתפריט שבת:
ערב שבת: מיץ ענבים טבעי, סלט ירקות, דגים וצ'אפטי.
יום שבת: מיץ ענבים טבעי, אורז עם פטריות ובצל, שקשוקה קישואים, סלט וטחינה.

צמחוני או לא צמחוני:

בכל מדינות המזרח יש בעיה גדולה עם המושג צמחונות. אולי המקום לא מוכר בשר או עוף אבל בהחלט מוכר דגים לא כשרים. ובהנחה שהמקום לא מציג דגים בתפריט עדיין הרטבים שמשמשים להכנת המאכלים בעיתים. חלקם ממש רטבי דגים וחלקם עם שומנים מהחי. בכל גסאהאוס שכולל ארוחת בוקר אפשר להזמין פירות וסלט ירקות בלי בצל וביצים קשות. בריכוזי מוסלמים ואחרי ברור רוב הלחמים אין בהם שומן ובטח שלא שומן מהחי.
פירות יבשים - בעייתי לקנות, הם משוחים בשמנים, חוץ מתמרים.
מוצרי חלב במזרח - רובם ללא פיקוח ובהרבה מהם מוסיפים אינזימים מהחי.
כיום- יש אינסוף קבוצות פייסבוק ווצאפ שעוסקות בכשרות מוצרים במזרח. הקבוצה המפורסמת ביותר שייכת למותג ההשגחה הפרטית של הרב דובדבני.
באתר המעולה של תום לנדאו תמצאו רשימת מוצרים כשרים כלליים במזרח וגם רשימה מחולקת לפי מדינות.
קישור לאתר כאן

דוכן רחוב בהודו - אינסוף קטניות

בהודו:
בהודו יש שני זנים של שומרי כשרות. אלו שאוכלים רק בבתי חב"ד ואלו שאוכלים במסעדות צמחוניות. המילה צמחונות נפוצה כמו המילה שיווה! כמעט כל מוצר בהודו מסומן עם נק' ירוקה המציינת שהמאכל צמחוני. חטיפים, קורנפלקס, גבינות ומסעדות שונות. משנה לשנה נפתחות יותר ויותר מסעדות טבעוניות.
הנק' הירוקה ושאלת כשרותה- לשיקולכם כמובן!
ובכל זאת, שני כללים חשובים למי שאוכל במסעדות צמחוניות. מי שכבר הספיק להכיר את ההודים יודע שעל כל דבר הם יענו בחיוב: " המטבח שלך צמחוני? כן בטח!" יענה לי בעל המקום ואחרי שתי דקות כשאשאל אולו אם יש עוף הוא יענה לי: "פוסיבול מאדאם, פוסיבול" אל תשאלו אף פעם אם המקום צמחוני אלא ההפך האם יש עוף? ברוב המקומות ירצו לרצות אתכם ויגידו לכם שכן, הכל אפשרי.
מסעדות בגסטהאוסים ביתיים , אל אף שיהיו צמחוניות מערבבבות את המטבח הביתי של המשפחות שברוב הפעמים לא צמחוני בכלל.

מטיילים בדרך אחרת... בעיניי, יש בונוס בכל הסיפור הכשר הזה. חווית הטיול הופכת במובנים מסויימים לאותנטית יותר ואחרת לגמרי. החיפוש אחר הגסטהאוסים הביתיים והמשפחתיים יותר והבישול ביחד עם המשפחה במטבח, הופך את הקשר לאישי יותר. בארו שבקשמיר למשל, בישלנו במטבח של הגסטהאוס שבוע שלם והתפתחו שיחות כנות שלא הייתי מוצאת בשום מקום אחר. גם החיפוש אחר השווקים או הדאבה ( מסעדת פועלים) הבאמת צמחונית הביאו אותנו לכל מיני אזורים של מקומיים. בדלתא של המקונג בדרום ויאטנם בישלנו במטבח של המשפחה שלושה ימים. החלפנו מתכונים ולמדנו תבשילים חדשים וכמובן, דיברנו הרבה. בקיילנוג שבצפון הודו, על הדרך מלה למנאלי, עצרתי עם חברה לשבוע שלם כדי לטייל בעמק לאהול המקסים. אחרי חיפושים בכפר מצאנו דאבה מקסימה של אישה נפאלית שברחה עם הילד שלה ומנהלת את הדאבה המצליחה לבד. היא הייתה כ"כ עייפה ומותשת ומצאנו את עצמנו הולכות לשוק ובערבים מבשלות איתה ביחד. למדנו הרבה סודות קולינריים ועל הדרך גם הרבה על החיים.

אז מה עוד נשאר לכתוב?
המזרח מתאים לכולם. לחילוניים ולדתיים. למי ששומר הרבה ולמי ששומר קצת, למי שמתפלל כל יום ולמי שמתפלל פעם בשנה.

פסח - צפון הודו
תשעה באב- דרום סין
ריבת משמש בהכנה אישית בכפר טורטוק - צפון הודו

קסם המזרח - אשרי המאמין.

או במילים אחרות, על דת ואמונה...

הרבה אנשים שואלים אותי למה אני לא טסה לאירופה? מה יש לך לחפש כל הזמן במזרח?

אם אני רוצה לפטור אותם בתשובה קלה אז אני שולפת את התירוץ הכלכלי, המזרח זול נקודה. מעבר לזה יש עוד כמה סיבות שאני יכולה לחשוב עליהם, כמו למשל העובדה שהנוף פראי, לא משורטט ולא מתכונן. החוויה האנושית ומגוון התרבויות עולים על כל דמיון אבל זה כמובן לא פותר אותי מהמשך השאלה אז למה לא אפריקה או דרום אמריקה כהעדפה חוזרת?

הכפר מלנה - עמק פרוואטי, צפון הודו

אפשר לומר שהרוחניות מנצחת כאן בגדול! תקראו לזה דת, תקראו לזה אמונה או תמשיכו לקרוא לזה רוחניות זה ממש לא משנה. המזרח הרחוק מתהדר בכל אלו ואפילו יותר. ריבוי אלים, פלורליזם דתי וסובלנות זה שם המשחק. נכון, היו פה מלחמות ( רובן לא על רקע דתי ) , יש פה עדיין סכסוכים ( רובם נגרמו ע"י הבריטים ), תמימה אני לא. ובכל זאת יש כאן משהו אחר. בדרום מזרח אסיה, במדינות כמו ויאטנם ולאוס אי אפשר כל כך לחוות את זה- בכל זאת הקומוניזם רמס כל חלקה טובה אבל גם כאן הבודהיזם מתעורר וקם לתחייה. המקומיים חולקים כבוד לכל איש רוח ולכל מי שבא מדת אחרת. אי אפשר להיות יהודי ולא להנות כאן, לפחות מתחושת החופש הדתית הבלתי תלויה שיש כאן. אין משקעים אנטישמיים ויש אהבה גדולה לעם היהודי ומה שהוא מייצג.

נזירים בלאוס, תאילנד, הודו וסין

בסין, לפני 8 שנים אף אחד לא הבין אותי ואני לא הבנתי אף אחד - העיקר שזה היה הדדי. אבל בכל מקום שניסיתי            (והצלחתי) להסביר שאני לא אוכלת מסיבות דתיות או שביקשתי לבשל במטבח מאותן הסיבות כולם התגייסו לעזור.
האמונה נוכחת פה בין אם בבתי הרוחות בכל בית, במקדש שקיים כמעט בכל רחוב ובין אם במסגדים שקוראים לתפילה. כאן גם התוודעתי בפעם הראשונה לאסלאם מתון. ולא שלא ידעתי שהוא קיים רק שפה יכולתי גם לחוות אותו.על דרך המשי כשפספסתי את האוטובוס האחרון ליעד הבא התגייסו לעזרתי נערים מוסלמים. על גבול טיבט, שעה לפני כניסת שבת ביקש נזיר טיבטי לקיים דיון פילוסופי על יהדות ובודהיזם. כולם רוצים לדבר, ללמוד להבין ולפתח שיחה.
ואחרי כל זה, הדבר האמיתי זה הודו.

הודו מהווה את שיא הערכה שלי לדתות של המזרח. יש במדינה הענקית הזו פלורליזם דתי כל כך גדול. ריבוי האלים שיש שם בעצם משדר בלי הרבה דיבורים שלא משנה במה אתה מאמין, העיקר שאתה מאמין. בדרמסאלה שבצפון הודו יש מקדש שעל הגג שלו יש את שלושת הסמלים של הדתות המונותיאיסטיות לצד הקילשון של שיווה. בעייני זה אומר הכל.

האמונה שזורה פה בכל חיי היומיום ואי אפשר לפספס את האמירה העצומה של המדינה הזו: חול וקודש, קודש וחול. טקסים הינדואים אפשר לחוות בעיקר על גדות הגנגס אבל גם בדרום הודו: מנחות, פרחים, שירה וטבילה במים. הכל לצד כביסה, שריפת גופות ועוד כל מיני כאלה. מקדש בכל פינה, חגיגות בלי סוף ומזמורי תפילה יפיפיים ואנחנו לא מדברים כאן על מדינה עם השירותים הסוציאלים הטובים ביותר, רווחה וסעד וכל מיני דברים טובים כאלה. סתם אנשים פשוטים שיברכו אתכם באמצע הרחוב גם אם ממש לא ביקשתם.

טקסים, ברכות ומקדשים

בצפון הודו החוויה הבודהיסטית היא החזקה. נזירים חייכנים, גלגלי תפילה בכל מקום, ודגלי תפילה מתנפנפים בכל מעבר הרים ועל כל פסגה אפשרית ומוסיפים הוד והדר להרי ההימלאיה האדירים.
בכל מנזר ובכל מרכז רוחני כלשהו קיבל את פני שלט כלשהו המצהיר על אחדות ואהבה בין כל הדתות. בכל מקום התקבלתי בחיוכים, הצטרפתי לטקסים, שאלתי על בודהיזם ונשאלתי על יהדות. מעולם בשום אשראם או מנזר מישהו ניסה להגיד לי שהאמת או האור נמצא אצלו. במדינת קרלה - באשראם של האמא המחבקת גיליתי שכל קומת בתי המגורים הראשונה שמורה לנשים מבוגרות בפנסיה. כן כן, על זה הן שמות את הכסף שלהן ( גם אם מינימלי ) והזמן לעת זקנה. מדיטציה ודרשות. בכפרים ובאזורים הנידחים כמו עמקי ספיטי וקינור - בודהיזם והינדואיזם משמשים בעירבוביה תוך כדי טקסים צבעוניים ומוטרפים של אלים ואלות שיוצאים מתוך המקדש.

צפון הודו - הרי ההימלאיה

הרווח האישי שלי בטיולים האלה היה היכולת להתארח אצל מוסלמים, להכיר את התרבות מקרוב, לנהל דיונים תיאולוגים ובעיקר להיכנס למסגדים. בקירגיסטן לקח אותנו נהג מונית מוסלמי שכ"כ התרגש לשמוע שאנחנו מישראל והצליח באנגלית שבורה להעביר שני מסרים עיקריים: אנחנו בני דודים ומי שגורם לכל הצרות אלו הפוליטיקאים. בקשמיר התארחתי אצל משפחה מוסלמית בבית סירה על אגם דאל. ג'אוויד ובילאל התעקשו לעשות עם שמרית ואיתי קידוש וישבנו לדבר על נשים ופמיניזם תוך כדי ארוחת שבת. בכפר ארו שלוש שעות מסרינאגר התחברנו עם משפחה נוספת שהתעקשה שאת תשעה באב והרמאדן נשבור ביחד, כל אחד והבישולים שלו! תה קשמירי שתינו כמובן ביחד...
בדלהי, זכיתי להכיר את הזרם הסופי והמיוחד שקיים באסלאם. שלוש שעות הייתי במסגד הזה שמצהיר על אחדות בין כולם, הקשבתי לתפילה, עניתי אמן, סיפרתי לכולם שאני מישראל, עשיתי סלפי ונשארתי למעגל שירה מקודשת. אין ספק שזו הייתה אחת החוויות החזקות שלי בטיול האחרון.

  Hazrat Nizamuddin in delhi

המזרח מביא את הרוחניות שלי למקום טוב. בכל מקום ופינה שקטה, לרקע מלמולי מנטרות, שירה ותרגולי מדיטציות  אני מפנה מקום להתבודדות ולתפילה שלי. בלב ההימלאיה במקדשים שקטים, עם נוף שאי אפשר להישאר אדיש אליו, ברכות והינהוני ראשים מכל גורו, מבקרים אקראיים ושלטים המצהירים על קדושת המקום לכמה דתות ביחד. נדמה כאן לרגע או שניים, שהכל ממש אפשרי. 

תפילה בכפר מלנה ושיעור חסידות באגם פנגונג - הרי ההימלאיה

מי זו הדוסה הזאת? הודו - אוכל רחוב חלק ב'

לפני שנתיים החלטתי להגיע לדרום הודו באוגוסט - מחוץ לעונה, מה שנקרא.
הדרום מפותח הרבה יותר מאזורי ההימלאיה הצפוניים והקרובים לליבי, אבל באופן מוזר - יש פה הרבה יותר מהודו מאשר כפרי הצפון הרחוקים. התרבות חיה ונושמת פה, אינספור מקדשים מיוחדים, פסטיבלים בלי סוף והאוכל - הכי אותנטי שיש, חריף באקסטרים ועדיין מוגש בהרבה מקומות על עלה של בננה.
בתכלס זה מאוד הגיוני. לא לחינם כל אירופאי שני הגיע לחופי דרום הודו במטרה לכבוש, התבלינים היו ועדיין העניין העיקרי פה.

מסאלה דוסה

לקח לי זמן להבין מה אני אוכלת. לא הכרתי כמעט כלום ובמקומות שישבתי לאכול בהם אף אחד גם לא ידע להסביר לי.
אז מה אוכלים בדרום הודו? אותה צלחת טאלי מפורסמת אבל בוורסיה אחרת וכמובן אופציה לארוחה נטולת גלוטן לגמרי.
דוסה:

בדרום האוכל מבוסס על דוסה - חביתית שעשויה מאורז ועדשים מושרים שנטחנים לבלילה. הדוסה מרגישה כמו קרפ ומגיעה עם מילוי חריף להפליא כשהדוסה המפורסמת ממולאת בתפו"א ותערובת תבלינים של מסאלה. בצד או מלמעלה תקבלו את הסמבאר ( Sambar) - הגירסה הדלילה ובדר"כ הקרה של הדאל וכמובן, ראיטה - יוגורט מתובל, שאותו תצטרכו בוודאות.

אוטפם:
המאכל שלי והגילוי הקולינרי המרעיש של הטיול. את האוטפם מכינים מאותה הבלילה של הדוסה רק הפעם בגרסת חביתית \ פנקייק עם תוספות מלמעלה כמו בצל ועגבנייה. הסמבאר והצ'אטני ( מטבל ) קוקוס הצטרפו גם. מבחינתי זו הייתה אחלה של ארוחת בוקר! בוורקלה ( Varkala ), שמרית ואני ירדנו כל יום לאכול במסעדה צמחונית בכפר - המנה הקבועה הייתה אוטפם.

אוטופם

אחרי שבוע וחצי בערך התחלתי להבין מה יש לי בצלחת. המפגש הראשון שלנו עם דרום הודו היה בבנגלור (Bangalore), שם ארוחת הבוקר הייתה כלולה במחיר הלינה. כולם ידעו כמובן להגיד לי מה שמות המאכלים אבל לא להסביר לי מה הם וממה הם עשויים מעבר לעובדה שהכל צמחוני. בקוצ'ין הגענו לדאבה מקומית ופשוט הזמנו כמעט את כל התפריט, מזל שהודו זולה. שמרית לא התמודדה עם החריף, אני בקושי. עד שהגענו לאשראם של האמא המחבקת כבר ידענו מה מגישים לארוחת בוקר וצהריים ומה נחשב לנשנוש בוקר בדוכנים.

אלו הכוכבים המקומיים:

אידלי - סוג של לחמניית אורז מאודה 

ואדאה -סוג של לביבת תפו"א או עדשים מטוגנת. 

האידלי מוגש בארוחת בוקר וכמו האורז בצהריים הוא סופג לתוכו כל רוטב. את הואדה גילתי בדוכן רחוב בקוצ'ין שהתור אליו התחיל ב 6:00 בבוקר, ככה יודעים שהאוכל טוב. והאמת.. הדוכן הזה על שפת הים גרם לי לקום כל בוקר מוקדם, ולחשוב תוך כדי יוגה על צ'אי , קציצת ואדה וגם... אני מודה, בננה מטוגנת.

חוץ מזה אי אפשר לשכוח את הפרי \ משקה \ הכל \ האולטימטיבי של דרום הודו - הקוקוס. קילומטרים על קילומטרים של עצי קוקוס גדלים באזורים האלה וההודים עדיין משמרים שיטות מסורתיות ומשתמשים בכל חלק של הפרי הזה. המקום הכי יפה בעיניי לראות את כל מה שאפשר להפיק מהפרי הזה אלו תעלות המים של קרלה: משתייה של מי קוקוס טריים, אכילה מהפרי, קערה לאוכל, שמן, וחלב קוקוס ועד ייבוש הקוקוס ועשיית חוטים לכל דבר אפשרי.

קוקוס, קוקוס, קוקוס. שמרית מנסה בפעם הראשונה

אז כמה מהמסקנות שלי על האוכל בדרום:  

• כיאה לאזור החוף ולאווירת החופש יש פה אוכל מערבי בשפע, שייקים, קוקטיילים והרבה דגים אבל דרום הודו גם הינדית יותר, דתית יותר ואותנטית יותר.
• אצל המקומיים, בצדדים של הרחובות הראשיים, עיקר האוכל יהיה צמחוני, נטול גלוטן, מבוסס קארי, חריף וגם אם תרצו בהרבה מהמקומות פשוט לא יהיה סכו"ם לתת לכם, פה אוכלים בידיים.
• הרבה יותר מצפון הודו, האוכל פה טרי ולא תמיד תקבלו מה שתרצו, מה שנגמר נגמר.
• שפע התבלינים פה מטורף! זה המקום לעשות קורס בישול וללמוד מתכון אחד או שניים.

הודו - אוכל רחוב חלק א'

פסגת הקולינריה של הודו נמצאת ברחובות! או לפחות בדאבות המקומיות ( מה שאנחנו קוראים מסעדות פועלים )
אני יודעת שזו נשמעת כמו הצהרה מוזרה. הודו נתפסת בעיני הרבה אנשים כמלוכלכת ומזוהמת ובגלל זה הם נמנעים מלטייל בה. ובכל זאת, מטיול לטיול מצאתי את עצמי מתאהבת באוכל ההודי, אוכלת בעיקר ברחוב, קונה מלא תבלינים ומשתדלת לבשל בבית כמה שיותר קרוב למקור.

אז ככה נראת דאבה - כל הסירים מוכנים

האוכל בהודו מדהים בפשטות  חומרי הגלם שלו: אורז, חיטה, ירקות ומלא קטניות.
אבל... מטריף את החושים בטעמים המורכבים שלו: אינספור תבלינים ואינספור טעמים.
זו כנראה ההתחלה של כל תבשיל: בצל, שום וג'ינג'ר. הרבה מסאלה בצפון הודו והרבה קארי בדרום הודו.

שום, ג'ינג'ר, בצל ו... הרבה פלפל חריף

צפון הודו:
ארוחה הודית אמיתית מוגשת בצלחת של טאלי : דאל ( תבשיל קטניות ) , סאבזי ( תבשיל ירקות ), ירקות חיים והרבה בצל, צ'אטני   ( סוג של מטבל - בדר"כ חריף ), יוגורט לשיכוך החריף, אורז וצ'אפטי. בדאבות אמיתיות יש ריפיל חינם .

דאבה מקומית בדרך למפלים בבאגסו

את האוכל הכי טעים אכלתי בדרכים וברחובות של דלהי ולא במרכזי מטיילים כשאף אחד לא מתאים את האוכל בשבילי ולא מניח לי בצלחת משהו מעין דאל בלי תיבול - רק כי אני תיירת.

צ'אנה מסאלה: בניו מנאלי איפה שמתרכזים התיירים ההודים אכלתי בפעם הראשונה צ'אנה מסאלה - גרגירי חומוס מתובלים אש במסאלה - תערובת תבלינים הודית. ומגיע באופן קבוע עם פורי - סוג של צ'פאטי מטוגנת. באופן מסורתי זו ארוחת בוקר.

סמוסה: בקאזה בירת עמק ספיטי הנידח מצאנו דאבה שהייתה עמוסה לאורך כל שעות היום, הטיגונים היו במקום וכל רגע הכינו דברים חדשים. אז סמוסה זה משולש בצק ממולא בתפוח אדמה, מטוגן ו... כמובן חריף אש! מעל עוד רוטב חריף אש ויוגורט כדי שנוכל לנשום. אכלנו פה 3 ימים רצופים.

סמוסה ופורי - מנות בלתי נשכחות

מומו ומרק טוקפה: אז בצפון הודו יש השפעות טיבטיות בשפע כששתי המנות המככבות הן מומו - מעין דים סאם ( כיסוני בצק ) ממולאים בתרד, תפו"א, ירקות או פטריות ( יש מעט גרסאות לא צמחוניות שאותן לא טעמתי ) . ברחובות מקלוד גאנג' - מקום מושבו של הדלאי לאמה  ובדאבות שמסביב בהן נמכרות בשפע אבל את הכי טעימות אכלתי בקיילונג - בירת עמק לאהול, עמוק בהימלאיה ההודית. בקיילונג הייתי שבוע ואכלתי בדאבה של פמה הנפאלית.  גם כאן הכלל חזר על עצמו, המקום היה מפוצץ במקומיים שכנראה יודעים איפה נמצא האוכל הכי טוב.

אז איך זה עבד לי עד עכשיו? הכללים פשוטים: 

• יש דוכני בוקר, צהריים וערב, איפה שיש תור או דאבה מלאה יש אוכל טוב. 
• מטוגן תמיד אוכלים רק אם הכינו באותו הרגע.
• האוכל תמיד יהיה טרי- בושל באותו יום ומתחסל באותו היום, בניגוד לכל מסעדות התיירים כמו למשל במיין בזאר ששומרים במקרר ולך תדע מתי הייתה הפסקת החשמל האחרונה, איך נראה המטבח או מתי הכינו את האוכל. 
• הכי כיף -  כמעט תמיד האוכל ברחוב יוגש בחד פעמי, בונוס רציני.
• 5 טיולים בהודו ולא נרשמו בעיות!

בדלהי החגיגה הפכה לגדולה יותר. הכמויות של דוכני הרחוב בלתי נתפסות, החל מדוכני נשנושים כמו מש מונבט
( או כל קטניה אחרת ) עם לימון, ירקות ומסאלה, תפו"א מטוגנים עם... מסאלה ועד תבשילי חומוס מעוררי תאבון באולד דלהי ליד המבצר האדום ושוק התבלינים המפורסם.

ביקור בדלהי לא שלם בלי הדוכן הקטן והמושלם הזה שצץ אחה"צ במיין בזאר ונסגר כשהאוכל נגמר. הדוכן מצוחצח, יש פה תור, טייק אווי שלא היה מבייש את מאיר אדוני, אה... וחריף פה אש.  אז מה בסה"כ יש פה? שיפודי פטריות או גבינת פניר ברוטב קארי הכי טעים שאכלתי מגולגלים ברול. ככה פשוט, ככה מושלם! 

 בדרום הודו הסיפור יהיה קצת יותר חריף אבל מופחת גלוטן...

בודהיזם נושק להרים הגבוהים

מעברי הרים. מנטרות. הימלאיה. גלגלי תפילה. דרכים מסוכנות. מדיטציה.
גבהים מסחררים. מקדשים. מרחבים עצומים. נזירים. כפרים מבודדים. יוגה.
יופי יש בהרבה מקומות בעולם, מקומות מבודדים , נידחים, מושלגים, גבוהים.
ובכל זאת אני כאן, פעם אחרי פעם. חבל ארץ שלם מוקף ברוחניות - ידוע שמה שעושה את המפגש עם הטבע,עם העוצמות, אלו בעיקר האנשים והתרבות שהם יוצקים לתוך המקום שבו הם חיים. לאדאק יותר מסין ואפילו יותר מטיבט מספקת את כל החוויות האלה. אם רוצים אפשר לקחת חלק בהכל, או רק להיות אורחים לרגע.

טירוף מוחלט בפסטיבל קומבמלה במנזר המיס:

אז אחרי שלושה ימים בעמק נוברה ולמרות שחזרנו עייפות אנחנו קמות מוקדם כדי להגיע לפסטיבל שבכפר המיס. כמה מוקדם שלא יהיה המקום כבר מפוצץ באנשים ואנחנו הולכות ברגל 20 דקות כדי להגיע למנזר. בדרך יש אינספור דוכני מומו , מזכרות, מנחות תפילה לבודהה ושלל טיפוסים . כשהגענו למנזר הבנו שיש פה פוטנציאל לאסון ערד 2, צפיפות למות, הלאדאקים באקסטזה ואין מושג כזה תור, כולם דוחפים. ניסינו להיכנס ולא היה לנו אוויר לנשימה. כמעט וויתרנו וזו באסה רצינית כי על הפסטיבל הזה עוד קראתי בבית וממש רציתי לראות את ריקודי המסכות של הנזירים. פתאום החלטתי לנסות כניסה צדדית והופ... אנחנו בפנים. זה לא אומר שתמו תלאותינו אבל לפחות אנחנו בחצר המנזר וממש בלב העניינים.

כל פעם דחפנו עוד קצת, פעם אני נשענת על מישהו, פעם מישהו נשען עליי ושמרית מצלמת, בכל זאת היא גבוהה ממני. שעה שלמה צפינו בריקודי מסכות שנקראים צ'אם ועניינם ניצחון הטוב על הרע. בלב המדבר, צבעוניות כזו אופיינית רק לטיבטים . שלל מסכות, מוזיקה הזויה וריקודי נזירים. כשמיצינו, המשכנו להסתובב במנזר המרשים והגדול הזה ואז גילינו שאפשר לתצפת גם מהגג, אז עלינו והמשכנו להתסתכל ולצלם בהתלבות לפחות עוד שעה את הסשן האחרון של הריקודים והתחלנו להתגלגל למטה לחניה. חזרנו לגסטהאוס שבורות, עם שרירים תפוסים ומכות כחולות מכל הדחיפות אבל זה היה שווה את זה! אפשר לומר שהיה יום מדהים ומחר, אין יותר מתאים מיוגה ומדיטציה.

יוגה ומדיטציה במרכז מהבודי:  

באזור אפשר להתמסר ללימודי יוגה ומדיטציה עמוקים בכל מיני ריטריטים וסדנאות שמתקיימות בכפרים שמסביב ללה ואפשר גם לתרגל בסגנון חופשי, מתי שבא לכם. וזה גם מה שאני אוהבת. אז מרכז מהבודי נמצא בתחילת רחוב המטיילים - הצ'אנגספה ויש בו שיעורי יוגה ומדיטציה קבועים בוקר וערב ומידי פעם מדיטציות מיוחדות עם כל מיני נזירים מכובדים מרחבי היבשת. אז התמזל מזלנו והיום את המדיטציה מעביר נזיר מסרילנקה. אחרי שיעור יוגה מקצועי התחילה המדיטציה והאמת, היא הייתה מדליקה ממש ולא משהו שאני רגילה אליו באזורי תיירים כמו למשל דרמסאלה. בהתחלה הנזיר לימד ודיבר מעניין ועמוק ואז הוא בחר כמה מילים מתוך קטע בנושא שהוא לימד ועליו עשה את המדיטציה. אני יצאתי מהמדיטציה נלהבת וכמובן רגועה והחלטנו לרדת לעיר לחפש איזה גג יפה ( rop top )  לשתות בו שייק ולתכנן את שבוע הבא - רצינו עצמאית. כשירדנו בחזרה מהמסעדה משכו אותנו קולות חזקים של נגינה. מסתבר שיש מנזר גדול בלב המדרחוב וכאילו לא היינו אתמול בטקס בודהיסטי שכזה מצאנו את עצמנו שוב במנזר \ מקדש לפחות לשעתיים נוספות.

תפילה אינטימית למדי במנזר \ מקדש של העיר:

הפעם החוויה שונה לגמרי. בכל זאת זה מקדש מקומי וקטן יותר. המקומיים חייכנים כמנהג המקום ובחצר יושבות כל הסבתות, מפטפטות ומכינות אוכל לכל מי שמגיע. החלטנו להיכנס לתפילה , בתקווה שאף אחד לא יגיד לנו לא. לא רק שלא אמרו לנו לא, התיישבנו בין המתפללים, הצטלמנו איתם, הקשבנו לתפילות ושתינו צ'אי מתוק. מה שכן, לא הצלחנו להבין על מה ולמה החגיגה, מה שלא גרע כמובן מעוצמת המקום והמפגש.

ברחבי לדאק פזורים עוד עשרות מנזרים. השווים מבינהם חוץ ממנזר המיס שהתקיים בו הפסטיבל הם טיקסי שקרוב ללה מרחק של חצי שעה נסיעה ולאמיורו במרחק של 3 שעות נסיעה ושווה לשלב אותו בכמה ימים של טיול באזור - בין מנזרים לכפרים. לטיקסי קפצנו באחד הימים, במנוחה בין טיול לטיול. למנזר הגענו בטרמפ ממרכז העיר ובחזור עלינו על ג'יפ שרות ושילמנו 10 רופי כל אחת. חוץ מהמנזר היפיפה והנוף המושלם שנשקף ממנו גם כאן קיבלו אותנו במאור פנים. חלק מהנזירים דוברים אנגלית רהוטה וישמחו לדבר איתכם ולהסביר על המנזר או לדבר על בודהיזם. אז תפסתי את אחד הנזירים והוא היה יותר מנהלהב. התקבצה לה קבוצה של לפחות עשרה אנשים מכל רחבי העולם, כולל תיירים הודים ודיברנו לפחות שעה על דתות, בודהיזם ופילוסופיה.

 מנזר טיקסי 

אז אחרי פוסט מלא ברוחניות ובכובעים אדומים אני חוזרת לטבע ולהרים הגבוהים - 
יומיים בטרמפים בין כפרים ושבת מאוד לא מתוכננת באגם פנגונג.

שומקום באמצע שומקום - עמק נוברה והכפר טורטוק

יום שני הגיע והוא בא בדיוק בזמן. אנחנו קמות בשש מארגנות תיק, שותות קפה והולכות לקחת סנדביצ'ים לדרך. הג'יפ מחכה לנו בסוכנות ואנחנו יוצאים לדרך, בכל זאת שמונה שעות נסיעה לפנינו. הכל מתחיל בטוב, מיכל אמיר ושמרית מפרגנים לי ולפריצת דיסק שלי ישיבה מקדימה וזה משדרג את כל העסק מבחינתי. נשמות טובות. והכי טוב, הפכתי לדיג'י לכמה שעות ומסתבר שממש אהבתי את העסק, אני לא יודעת איך אמיר, המומחה המוזיקלי נתן לי אבל נתן. לפאס הגענו ממש מהר, הכל תלוי בכמויות השלג ובתור שנוצר בדרך לפאס אז השנה לא היה הרבה והרווחנו מעבר חלק. אחרי סטים של תמונות בפאס עמק חדש נפתח בפנינו, מלא ירוק, נחלים זורמים, פסגות מושלגות, נוודים ועדרים של יאקים. אנחנו עוצרים לפק"ל קפה וממשיכים. הדרך הופכת לקשה וקשוחה ואחרי כמה שעות אנחנו מגיעים לדיסקיט ובראש הכפר מתנוסס בגאון מנזר ופסל ענק של בודהה, ככה סתם באמצע שומקום אמיתי.

הפסל מרשים והנוף עוד יותר, בייחוד כשלא מצפים אבל חוץ מזה דיסקיט עצמה משעממת ואנחנו מקבלים חיזוק לעובדה שהחלטנו לנסוע יישר לטורטוק. אז אחרי מנוחה קצרה ומתיחות לגוף אנחנו ממשיכים, עוברים את הונדר, את שמורת הגמלים הדו דבשתיים וגם את הטרקטורונים על דיונות החול ומבטיחים לעצמנו לעצור פה בחזור. עוד כמה שעות של נוף מדברי עברו להן וכך גם כמה עצירות להתרעננות ליד כל הנחלים שזורמים פה ונקודות בידוק אין סופיות אנחנו סוף סוף מגיעים לקצה העולם, או לפחות ככה זה מרגיש. הרצון להגיע לפני כל הג'יפים שייצאו מלה מצדיק את עצמו. הכפר כמעט ריק והגסטהאוס של חוסיין שקיבלנו עליו המלצה פנוי! גסטהאוס טוב וקבלת פנים חמה זה עניין משמעותי במקומות מרוחקים שכאלה. חוסיין מדבר אנגלית טובה ויש לו סלון נעים, חצר כיפית לשבת בה והמקום שלו נמצא ממש במרכז הכפר, ליד המעיין, שם כמובן כל ההתרחשות.

 

k2 גסטהאוס

טורטוק זו אהבה ממבט ראשון. את הכפר לא רואים מהדרך, הוא יושב על מעל העמק ברמה מישורית וצריך לעלות אליו ברגל 10 דקות. עלייה קצרה אבל הגענו מתנשפים וכל העמק, הכפר והשדות נפרסו מולנו. שעת אחה"צ וכולם עדיין עובדים בשדות ובמרץ, אוספים אלומות של שעורה וכוסמת. הכפר גדול, מטופח ותעלות מים עוברות בין כל הבתים. לא חיכינו יותר מידי, עשינו היכרות קצרה עם חוסיין, קצת סמול טוק ויצאנו לסיבוב של שעה בכפר, לנצל את שעות האור. בכפר יש אור מ 19:00 עד 23:00 ומים חמים רק בבוקר. אני חייבת להתקלח אחרי יום כזה ארוך ומעייף ושופכת עליי כמה דליים טובים של מים קפואים. חוסיין ואישתו מכינים ארוחת ערב ואנחנו בינתיים מכינים קפה, מדברים ושומעים מוזיקה. תוך כדי, חוסיין מעביר לנו שיעור היסטוריה מדהים על המקום, באנגלית מושלמת ועם ידיעות אינסופיות. היסטוריה זה בכל זאת המקצוע שלי, זה דבר אחד ללמוד מספר וללמד על סמך זה ודבר שני לשבת על גבול פקיסטן, לשמוע ולהבין על סכסוך מסובך ומלחמה מתמשכת. כמו שאת הסכסוך שלנו עם הפלסטינאים כמעט ואי אפשר להבין מחדשות ומספרים. הכפר הזה הוא אי של אסלאם עם תרבות הודית, ממש כמו קשמיר . נשלט ע"י פקיסטן עד שנות ה-70 וממוקם כמה קילומטרים מהגבול ועד לפני כמה שנים הוא בכלל היה סגור לתיירות.

 

יום חדש, חוסיין מחליט שהוא יוצא איתנו לטייל ואנחנו רק מרוויחים. בכפר יש אינספור תצפיות גבוהות ומדהימות ביופי שלהן, מטעי פירות - בעיקר של משמשים והמון צמחי תבלין כמו זעתר למשל. אחרי הטבע הגדול העוצמתי וגם המושקע אנחנו חוזרים להסתובב בכפר בין הבתים, אינספור תעלות המים והמעיינות שפזורים באזור. זו שעת צהריים ועיקר ההתרחשות מסביב למעיין, שם מבלים הילדים במשחקים וזקנות הכפר בפטפוטים ושם גם נמצאת החנות היחידה. אחרי  הבוקר \ צהריים הקסומים אנחנו מחליטים לצאת אחה"צ לפק"ל קפה ליד אחד המעיינות ועל הדרך מצטלמים, משחקים ומדברים עם כל ילד שרק רוצה. אה... וגם קטפנו משמשים וזעתר והחלטנו שאת ארוחת הבוקר נכין לבד מתוצרת מקומית בלבד. שמרית הכינה ריבת משמשים מושלמת! ועל הדרך גם לימדה את חוסיין להכין והסבירה לו שבזכות הסוכר זה יכול להישמר לתקופה ארוכה בחורף ( כמובן שהפתיע אותנו שהוא לא ידע להכין ריבה ). מיכל ואני הכנו לבנה בחיתול ונתנו לה להתגבן למשך הלילה, כתשנו זעתר ושום ואישתו של חוסיין הכינה צ'אפטי. 

את טורטוק אנחנו עוזבים בצער רב ובעיקר עם טעם של עוד. את הבוקר האחרון שמרית ואני בוחרות להתחיל בתפילה במקום שקט, נטו בטבע ולעשות עוד סיבוב אחרון בכפר. אחרי ארוחת בוקר שתיזכר עוד הרבה זמן אחר כך אנחנו ממהרים לצאת לדרך הארוכה, חזרה ללה. 

שני הדברים הכי משמעותיים שעלו לי בראש תוך כדי נסיעה חזרה:

• הילדים מתחילים להתרגל לזרם בלתי פוסק של תיירים וזה כמובן מביא איתו כמה וכמה חולאים רעים כמו בקשות בלתי פוסקות לעשר רופי או לממתקים. תעשו להם טובה ואל תכנעו לבקשות האלה. רוצים לעשות משהו מועיל תביאו אתכם דברים שימושיים כמו עפרונות, דפי כתיבה או סתם כדור לשחק בו והכי טוב, תנו מעצמכם, למדו מישהו משהו חדש.
• אל תמהרו להספיק ולבלוע. ממילא העמק הזה עצום והנסיעה בו קשה. אל תדחסו בשלושה ימים שלושה כפרים ( ממילא הונדר ודיסקיט לא מתקרבות ליופי של הכפר הזה ) והכלל הזה תופס לכל מקום עצום שתטיילו בו, אין כמו החוויה של להיות במקום אחד כמה ימים, להכיר ולהתערבב. 

אנחנו חוזרים, אבל רק בגלל שלמחרת יש פסטיבל ענק ליד לה שממש אבל ממש לא בא לנו להפסיד.