מי זו הדוסה הזאת? הודו - אוכל רחוב חלק ב'

לפני שנתיים החלטתי להגיע לדרום הודו באוגוסט - מחוץ לעונה, מה שנקרא.
הדרום מפותח הרבה יותר מאזורי ההימלאיה הצפוניים והקרובים לליבי, אבל באופן מוזר - יש פה הרבה יותר מהודו מאשר כפרי הצפון הרחוקים. התרבות חיה ונושמת פה, אינספור מקדשים מיוחדים, פסטיבלים בלי סוף והאוכל - הכי אותנטי שיש, חריף באקסטרים ועדיין מוגש בהרבה מקומות על עלה של בננה.
בתכלס זה מאוד הגיוני. לא לחינם כל אירופאי שני הגיע לחופי דרום הודו במטרה לכבוש, התבלינים היו ועדיין העניין העיקרי פה.

מסאלה דוסה

לקח לי זמן להבין מה אני אוכלת. לא הכרתי כמעט כלום ובמקומות שישבתי לאכול בהם אף אחד גם לא ידע להסביר לי.
אז מה אוכלים בדרום הודו? אותה צלחת טאלי מפורסמת אבל בוורסיה אחרת וכמובן אופציה לארוחה נטולת גלוטן לגמרי.
דוסה:

בדרום האוכל מבוסס על דוסה - חביתית שעשויה מאורז ועדשים מושרים שנטחנים לבלילה. הדוסה מרגישה כמו קרפ ומגיעה עם מילוי חריף להפליא כשהדוסה המפורסמת ממולאת בתפו"א ותערובת תבלינים של מסאלה. בצד או מלמעלה תקבלו את הסמבאר ( Sambar) - הגירסה הדלילה ובדר"כ הקרה של הדאל וכמובן, ראיטה - יוגורט מתובל, שאותו תצטרכו בוודאות.

אוטפם:
המאכל שלי והגילוי הקולינרי המרעיש של הטיול. את האוטפם מכינים מאותה הבלילה של הדוסה רק הפעם בגרסת חביתית \ פנקייק עם תוספות מלמעלה כמו בצל ועגבנייה. הסמבאר והצ'אטני ( מטבל ) קוקוס הצטרפו גם. מבחינתי זו הייתה אחלה של ארוחת בוקר! בוורקלה ( Varkala ), שמרית ואני ירדנו כל יום לאכול במסעדה צמחונית בכפר - המנה הקבועה הייתה אוטפם.

אוטופם

אחרי שבוע וחצי בערך התחלתי להבין מה יש לי בצלחת. המפגש הראשון שלנו עם דרום הודו היה בבנגלור (Bangalore), שם ארוחת הבוקר הייתה כלולה במחיר הלינה. כולם ידעו כמובן להגיד לי מה שמות המאכלים אבל לא להסביר לי מה הם וממה הם עשויים מעבר לעובדה שהכל צמחוני. בקוצ'ין הגענו לדאבה מקומית ופשוט הזמנו כמעט את כל התפריט, מזל שהודו זולה. שמרית לא התמודדה עם החריף, אני בקושי. עד שהגענו לאשראם של האמא המחבקת כבר ידענו מה מגישים לארוחת בוקר וצהריים ומה נחשב לנשנוש בוקר בדוכנים.

אלו הכוכבים המקומיים:

אידלי - סוג של לחמניית אורז מאודה 

ואדאה -סוג של לביבת תפו"א או עדשים מטוגנת. 

האידלי מוגש בארוחת בוקר וכמו האורז בצהריים הוא סופג לתוכו כל רוטב. את הואדה גילתי בדוכן רחוב בקוצ'ין שהתור אליו התחיל ב 6:00 בבוקר, ככה יודעים שהאוכל טוב. והאמת.. הדוכן הזה על שפת הים גרם לי לקום כל בוקר מוקדם, ולחשוב תוך כדי יוגה על צ'אי , קציצת ואדה וגם... אני מודה, בננה מטוגנת.

חוץ מזה אי אפשר לשכוח את הפרי \ משקה \ הכל \ האולטימטיבי של דרום הודו - הקוקוס. קילומטרים על קילומטרים של עצי קוקוס גדלים באזורים האלה וההודים עדיין משמרים שיטות מסורתיות ומשתמשים בכל חלק של הפרי הזה. המקום הכי יפה בעיניי לראות את כל מה שאפשר להפיק מהפרי הזה אלו תעלות המים של קרלה: משתייה של מי קוקוס טריים, אכילה מהפרי, קערה לאוכל, שמן, וחלב קוקוס ועד ייבוש הקוקוס ועשיית חוטים לכל דבר אפשרי.

קוקוס, קוקוס, קוקוס. שמרית מנסה בפעם הראשונה

אז כמה מהמסקנות שלי על האוכל בדרום:  

• כיאה לאזור החוף ולאווירת החופש יש פה אוכל מערבי בשפע, שייקים, קוקטיילים והרבה דגים אבל דרום הודו גם הינדית יותר, דתית יותר ואותנטית יותר.
• אצל המקומיים, בצדדים של הרחובות הראשיים, עיקר האוכל יהיה צמחוני, נטול גלוטן, מבוסס קארי, חריף וגם אם תרצו בהרבה מהמקומות פשוט לא יהיה סכו"ם לתת לכם, פה אוכלים בידיים.
• הרבה יותר מצפון הודו, האוכל פה טרי ולא תמיד תקבלו מה שתרצו, מה שנגמר נגמר.
• שפע התבלינים פה מטורף! זה המקום לעשות קורס בישול וללמוד מתכון אחד או שניים.