לא קלה היא דרכנו... שבועיים באוטובוסים מקומיים

בוקר חדש!
בוקר זה דבר מצויין, כשנמצאים בחופש כן? כנראה שפחות כשקמים לעבודה.
אז הבוקר הזה היה מעולה. ישנו טוב וקמנו לנופים שרק מנאלי יכולה לספק לנו. מהמרפסת של הגסטהאוס הכל ירוק ירוק וכל הפסגות מושלגות. רונית כבר הספיקה לעשות כביסה ולתלות אותה ועוזי מבטיח לקחת אותי לקפה הכי טוב במנאלי. אנחנו יורדים לדילן קפה שכולו על טהרת הצמחונות ואני מרגישה בבית קפה בשנקין. כל האווירה והעברית בחבילה אחת. דילן הוא הודי, מדבר עברית שוטפת ובאמת הקפה שלו טוב מאוד. הוא גם מרשה לעצמו להיות קצת יקר.

in 

out 

יום שישי זה יום של ארגונים ותוך כדי גם שיטוטים במנאלי. התכנון הוא לצאת כבר ביום ראשון לעמקים ספיטי וקינור שמסביב למנאלי. זה החלק היחיד בטיול שאני לא מוכנה לדחות או לשנות, כבר בזמן התכנונים ידעתי שזה חלק בטיול שאני לא מוותרת עליו. האזורים האלו פחות מתוריים, הנופים עוצמתיים והתרבות המקומית עדיין נשמרת. הדרך המקובלת היא לשכור ג'יפ במנאלי עם עוד אנשים וצאת ל 10 ימים של טיול. אני לא יכולה להתחבר לסוג כזה של מירוץ וגם לא של סטריליות מבעד לשמשת הג'יפ ואנחנו מתכננות לטייל באזור במשך שבועיים עם האוטובוסים המקומיים. את המסלול צריך להבין ולסגור היום ולכן אנחנו יורדות לסוכנות של הבית הישראלי כדי לקחת מפה ולהבין את הדרך.

העניין הזה סגור ואנחנו מתפנות לשים כביסה עם הבטחה שתהיה מוכנה בראשון בבוקר, טלפונים הביתה והעברת תמונות למחשב. חיפשנו חדר במקום אחר וכלום לא היה פנוי אז נשארנו באותו מקום, ומזל שהשכנים גם. לקראת שבת הצטרפו לגסטהאוס שני זוגות וכל הערב פיצחנו גרעינים, דיברנו וכמובן ששיניתי להם את כל המסלול הלא ברור שהם תכננו. בית חב"ד לא ממש הלהיב אותנו כאן, בלשון המעטה, אבל זה ממש עניין סובייקטיבי ובטח שאני לא יכולה לקטר כשלא הייתי צריכה לבשל. אז ישנו הרבה וקראנו ובמוצ"ש נגשה אלינו שלומית, ששמעה שאנחנו מתכננות את המסלול באוטובוסים וביקשה להצטרף. סגרנו שעת יציאה לבוקר והלכנו להתארגן. המסלול שלנו מעגלי ואנחנו מתכננות לחזור לתשעה באב למנאלי, לכן אנחנו משאירות תיק אחד גדול בבית חב"ד ויוצאות רק עם תיק אחד.
יום ראשון בבוקר ירדנו לתחנת האוטובוס של מנאלי ואנחנו קצת מתוחות, זו פעם ראשונה באמת שאנחנו עולות לאוטובוס מקומי לנסיעה של 5 שעות. מצד שני, הכל פתוח בפנינו וחדש וכשלא יודעים למה לצפות אז זה בכלל מרגש.

עמק קינור: Gibhi ---- Sarahan----- Chitkul ----- Kalpa

התחנה הראשונה שלנו היא ג'יבי, הכפר המקסים הזה שנמצא בעמק בנג'אר והוא כמו פנינה קסומה וחבויה. כדי להגיע נוסעים ממנאלי ועוברים את כל עמק קולו הירוק , מחליפים אוטובוס באוט ואחרי 5 שעות מגיעים לג'יבי. נשמע פשוט אבל הדרך מלאה בחוויות. אני אחרי שעה נסיעה חייבת דחוף לשירותים ושמרית מבקשת מהנהג לעצור. הוא לא מתבלבל ועוצר במקום, ככה על הכביש. עכשיו מה? כשכולם מסתכלים? ירדתי וניסיתי להתרכז ללא הצלחה. לא עברה חצי דקה והנהג החליט שזהו, הזמן הספיק לי והוא מתחיל לנסוע. סבבה לו, לי פחות ומצאתי את עצמי רצה ומחזיקה בדלת. לא הספקתי הרבה ואני מתה שהאוטובוס כבר יגיע. הגענו לאוט שם אנחנו מחליפות אוטובוס. כפר הודי מוזנח ומסריח. אנחנו מתרוקנות והנסיעה ממשיכה. אני בולעת בעיניים את הדרך. הכל חי, צבעוני,קולני וגדול. פתאום האוטובוס עוצר ועד שקלטנו שיש כמעט שעה הפסקה כבר אין טעם לרדת. כמה סבלנות יש לכולם וגם חוסר טאקט, כולם בוהים בנו בלי הפסקה.
הגענו לג'יבי בשעה טובה והאוטובוס עוצר על הגשר שחוצה את הנהר בתחילתו של הכפר.

הגסטהאוס המומלץ והיפה של דולי תפוס כולו ובבאסה אנחנו עוברות לגסטהאוס שממול. טוב, זה הכפר וככה גם התנאים. החדר מינימלי להפליא, המקלחת בחוץ וצריך לבקש דלי עם מים חמים. אנחנו מתארגנות וחוזרות לשבת אצל דולי שם נמצאים כל המטיילים. יש חצר מקסימה על שפת הנהר ואת כל אחה"צ ערב אנחנו מעבירות שם - מותשות מהדרך. פגשנו את עתליה וניתאי וביחד עם שלומית אנחנו מתכננים את מחר, מדברים ומשחקים קלפים.
אהה... וגם הפסקת חשמל של כמה שעות. לאור הנרות, זה הזמן ללמוד לא לעשות כלום. זו מיומנות נרכשת שלאט לאט אני ממש משתפרת בה.

לפני שהלכנו לישון הייתה חגיגת חיות שלמה. אני מתה מפחד מכל החיות ושלומית צועקת מהמקלחת שיש לה מקק בשיער. שמרית הייתה ממש עסוקה, היא הלכה לעזור לשלומית אח"כ הורגת אין סוף חיות בחדר ושמה שמיכה כדי לאטום את הדלת.
בבוקר קבענו לצאת ביחד עם עתליה וניתאי לעלות לג'לורי פאס, לעשות מסלול ומשם להמשיך ביחד לסהארן. ( הם עם ג'יפ ואנחנו מצטרפות )
המסלול יפה ושקט. במגמת עלייה אבל לא ממש קשה. חשוב להזכיר שמי שעוד לא היה בגבהים של חבל לאדאק חייב להתרגל פה לגובה במתינות והכי נכון להתחיל מכאן אח"כ הגובה ממשיך לטפס. אנחנו מגיעים לכר דשא רחב, מה שאופייני לגבהים האלה. יש ירוק בעיניים, פרות, כבשים, עופות דורסים באוויר, תותים ופטריות. כמו שטבע במיטבו צריך להראות. מהפאס אנחנו משקיפות על כל הבתים שבעמק ועל צלעי ההרים.

כשחזרנו לג'יפ הנהג היה לחוץ, לפנינו 5 שעות נסיעה לסהראן ( 2313 מטר ).

ובאמת אנחנו מגיעים לסהארן בחושך וזה אף פעם לא נעים.

הדרך זכורה לי כאחת היפות בעיקר כי עברנו קרוב להרבה כפרים שיושבים על צלעי ההרים וראינו את כל ההתנהלות המקומית. לקראת סהארן שדי גבוהה הנוף הופך לדרמטי ומולנו צצה איזו פסגה מושלגת שמלווה אותנו בערך שעה, את כל העליה לכפר. אחרי חיפוש קצר התמקמנו בגסטהאוס הראשון שהיינו בו, חורבה אמיתית.

הבלאגן שלנו אחרי לילה אחד

 ניתאי ועתליה עזבו על הבוקר ואנחנו בחרנו להישאר לפחות חצי יום ואז לתפוס אוטובוס לצ'יטקול- היעד הבא שלנו. לסהארן מגיעים בעיקר כדי לראות את המקדש היפה שמתנשא במרכז הכפר ומוקדש לאלה קאלי. המקדש הינדי, בנוי בסגנון עמק קינור  אבל יש בו גם השפעות בודהיסטיות. הבלבול הזה מאפיין מאוד את האזור ואפשר לראות הרבה מקדשים עם מוטיבים הינדואים כמו למשל הקלשון של שיווה ביחד עם מוטיבים בודהיסטים כמו גלגלי תפילה. בהודו כמו בהודו כולם חיים עם המורכבות הזו בשלום.

מקדש בהימאקאלי 

נפגשנו עם הכוהן שבפנים שישר זיהה שאנחנו ישראלים. הוא סיים לברך את כל האנשים והתיישבנו לדבר איתו. האמת, הוא היה שחצן וממש לא התרשמתי ממנו. התקדמנו ממנו הלאה. המקדש באמת יפה ויש לו רחבה חיצונית שמשקיפה על כל האזור. 

מזג האוויר מדהים ואנחנו מטיילות בכיף בכפר, הכל מלא בהתרחשויות. באחת הדאבות המקומיות מכינים מומו

( כיסוני בצק טיבטים ואיטרות עבודת יד ) פעם ראשונה שיצא לנו לראות איך מכינים.

זו דווקא הפקורה - נישנוש הודי מצוי

עד עכשיו נסענו הרבה ולא מצאנו את הפינה שלנו להתאהב בה. הכל יפה, מרגש, מלא בחוויות ראשונות אבל עדיין לא המקום לשבת בו. אחרי 5 שעות ( מצחיק משהו, כאילו משהו תכנן את הכפרים בדיוק במרחקים של 5 שעות ) של נסיעה לא פשוטה מבחינת הדרך שכולה על עפר אנחנו מגיעות לצ'יטקול ( 3,400 מטר ). כאן קורה הקסם. אין צורך להגיד את זה בקול. הכפר בנוי בעמק פורה, מוקף נחלים שזורמים מכל כיוון, יש ירוק בעיניים ומסביב פסגות גבוהות ומושלגות.