דפים

יום שלישי, 12 במאי 2015

בית לכמה ימים - צ'יטקול וקאלפה

יש מקומות שמגיעים אליהם ויודעים שכאן יהיה החיבור. בצ'יטקול נשארנו 3 ימים שאומנם לא התחילו מבטיח כי אני הגעתי עם מיגרנה לא נורמלית אבל עזבנו שם בתחושה שרוצים עוד, עוד מהכפר האינטימי הזה ומהחיבור שלנו עם האנשים והנשים במקום.

הנוף מהכפר 
לפני זה, לדרך יש סיפור משלה. אי אפשר אחרת כי זו הודו והכל קורה בה ובו זמנית כלום גם לא קורה. שמרית משתגעת מהפרות שיושבות על הכביש בדרך ולא מבינה איך הם הגיעו לשם. ובאמת זה לא ברור, איך פרה הגיעה לכביש בגובה 3,000 מטר ומעלה. מה את עושה פה פרה יקרה? רובצת לך באמצע הדרך, מפריעה לנהגים לנסוע מהר על צלע ההר. אז אלו מוזרויות בצורת חיות. הנהג של האוטובוס עוצר בדרך ליד מקדש קטן, מתפלל שנייה, מי שרוצה ברכה מהבבא במקדשון מקבל וממשיכים הלאה. רוחניות 2012!
הגענו לצ'יטקול בשעות אחה"צ, מצאנו חדר מהר ואני לוקחת כדור ונשכבת לישון. קר לי ושמרית מטפלת בי במסירות אופיינית. אחרי שעה של התאוששות אנחנו יורדות לחצר הקדמית של הגסטהאוס ויושבות לקפה שחור שניתאי מכין. אני מרגישה יותר טוב והאווירה נעימה.
החצרות של הגסטהאוס הם תמיד מקום מפגש
צ'יטקול כל כך יפה ואני מתחילה להתפלסף עם עצמי לגבי השהות שלנו פה. האזורים האלו נפתחים לעולם, יש יותר פרנסה, אולי יותר רפואה, כבישים שנסללים אבל הרצון לרצות את התייר הורס לפעמים את הייחודיות של המקום. כל הגסטהאוסים שנבנים פה הם מבטון וכאן בעמק הפתוח הזה זה כל כך צורם! המודעות עדיין לא קיימת, לשימור, לשילוב עם הטבע. יש צורך לבנות ומהר. בא לי להגיד להם שממש אין צורך, אל תבנו בשבילי ולא בשביל אחרים כלום. תארחו אותי אצלכם, יותר כיף, יותר נכון לחברה, לטבע, לא צריך פינוקים. מי שירצה להכיר אתכם כמו שאתם יבוא ויכבד. ככה הייתה קאסול פעם, כל מי שהגיע לעמק פרוואטי ישן אצל האנשים בבתים , לא היה כזה דבר אזור מטיילים. אבל לא באמת אני יכולה לדבר עם מישהו, זו לא העיר הגדולה ולא ממש מבינים פה אנגלית.
יום רביעי, אחרי שלושה ימים של טיול אינטנסיבי אנחנו קמות לבוקר רגוע. בלי מילים ברור לשתינו שאנחנו נשארות פה. אחרי קפה אנחנו הולכות לקנות קצת ירקות בצ'קמוק השכונתי ומכינות שקשוקה. כביסה אנחנו עושות לבד, לא מבחירה פשוט כי אין איפה לעשות. אחרי שמתחנו את הבוקר אנחנו יוצאות לסיבוב ראשון בכפר. מפה לאוזן אנחנו שומעות וגם רואות שיש התרחשות ומבינות שיש היום טקס לאלה המקומית. כמה מזל! יום שלם של הכנות וארגונים, משחיטת כבש, הוצאת האלה מהמקדש ולקראת אחה"צ כולם מתכנסים לקול תרועות החצוצרות והתופים. הטקס היה חוויה. פעם ראשונה שאנחנו רואות כזה דבר ולא האמנו שהדברים האלה עדיין קיימים במאה שלנו. אנחנו הולכות אחרי כולם, מנסות להבין, לפעמים מישהו מצליח להסביר לנו משהו, בשאר הזמן אנחנו פשוט מתבוננות ומצלמות.
לא נתנו לנו להיכנס

לקראת ערב מגיעים לגסטהאוס עוד שבעה ישראלים וחלקם ממש עונים להגדרה של הישראלי הקולני. הם עושים כל כך הרבה רעש שזה ממש מבאס. אבל כרגיל, בנוהל הודו כולם מתקבצים בערב בחצר של הגסטהאוס רק שהפעם השיחות הפכו להיות רציניות. אורי אחרי סדנת ויפאסנה של שבועיים שמע שאני מלמדת אזרחות והחליט שבדיוק על זה הוא רוצה לדבר הערב. התחלנו מהספר ששלי יחימובייץ כתבה על סוציאליזם ומה דעתי על כל הנושא והמשכנו כמה שעות טובות בענייני חינוך ודמוקרטיה.
יום חמישי, הבוקר האחרון שלנו כאן. שתינו קפה שחור והחלטנו לטייל בכפר ובשדות שמסביב. יצאנו בשמונה שזו ממש שעה טובה להסתובב בין הבתים שבכפר. הילדים מתארגנים לביה"ס, הבנות קולעות צמות והכל קורה בחצרות. במרכז הכפר עדיין יש ברז מרכזי ואש ענקית לסירי בישול .

ב 9:00 כולם כבר יצאו לעבודה, חלקם אחרי סיבוב במקדש. אנחנו מתקשות להבין את חלוקת העבודה פה, זה מרגיש לנו כמו סוג של קיבוץ והעבודה בשדות נראית משותפת. את הכפר חוצה נהר ומשני הצדדים יש אדמות לעיבוד, צד אחד פונה לעמק והשדות בו מישוריים והצד השני פונה לכיוון ההרים ולכן הגידולים על טרסות. בתחתית יש מעיינות אגירה שיצרו אנשי הכפר, תכלס ממש כמו בסטף. אנחנו הולכות עם האנשים לכיוון הטרסות שם בדיוק מסיימים לבנות תעלת מים ולגדר אותה ומגלות עולם שלם של טבע. פתאום אנחנו לא מבינות למה החלטנו שאנחנו עוזבות היום, אפשר להמשיך פה במסלולי יום ויותר מזה לכל כיווני הרוח אבל כנראה שאחרי שמחליטים משהו בראש אז דיי קשה לשנות. חלק מהמהות של טיול זו כבר הסקרנות לגבי המקום הבא.
כולם עובדים באווירה טובה, מחייכים אלינו, מנסים להסביר לנו קצת דברים ואנחנו מנסות לעזור קצת. אנחנו מצלמות ומצטלמות וכולם נהנים להסתכל על עצמם.




עוד שעה האוטובוס צריך להגיע ואנחנו לוקחות את התיקים וממתינות בכניסה לכפר. באזורים האלו חייבים לשאול כבר שמגיעים לכפר מתי יש אוטובוסים. הגענו לפני, כי לא ממש ברור מתי בדיוק האוטובוס יגיע וכמובן שאנחנו לחוצות על מקום ישיבה. האוטובוס אוסף את כל אנשי הכפרים מסביב פעם ביום וכולם רוצים להגיע לעיר המרכזית לסידורים. האוטובוס מאחר ואנחנו מתבשלות בשמש. בינתיים מגיעים מלא אנשים וכשהאוטובוס מגיע אנשים יורדים ומלא צריכים לעלות. כולם דוחפים ושלומית מצליחה להגיע למושב האחורי. בהתחלה זה הרגיש מוזר שהוא פנוי לגמרי אבל איך שהנהג התחיל לנסוע הבנו. כל מי שיושב מאחורה קופץ עד לגג של האוטובוס ועף לכל כיוון. הנה, למדנו משהו חדש בחיים. אחרי תחנה או שתיים אנחנו מצליחות למצוא מקום אחר והנסיעה עוברת בסבבה.
אחרי 5 שעות ( נשבעת לכם! ), הגענו לרקונג פיו ( Reckong peo ) רקונג פיו היא בירתה של עמק קינור ומכאן צריך להוציא פרמיט ( אישור מעבר ) כדי להמשיך לעמק ספיטי. החלק המעניין פה זה הכפר קאלפה שנמצא במרחק של 5 דקות נסיעה מעל העיר. לפני הכל אנחנו ממהרות להוציא אישור, מחר יום שישי ובשבת אנחנו לא נוטות לאסוף אישורים. אחרי בירורים קצת מתישים כשהתיקים איתנו אנחנו מגיעות למשרד שבו מוציאים את האישור. בזמן ההמתנה אנחנו פותחות מיילים כאילו לא ראינו מחשב שנה - עבר שבוע וכנראה שזה מרגיש כמו שנה. אחרי שעה אנחנו מצטלמות, חותמות וזהו מחכות לאישור שיגיע מחר. מיד לקחנו אוטובוס ועלינו לכפר.


קאלפה מיד נותנת את אותה תחושה אינטימית כמו צ'יטקול. כפר קטן שתוך יום כולם כבר מהנהנים לך בוקר טוב כאילו אני חיה איתם שנים. ובכל זאת קאלפה שונה, יש בה את העוצמות ההרריות של ההימאליה, עם סמטאות קטנות וצרות. צ'יטקול יושבת בעמק, קאלפה דרמטית ויושבת על צלע ההר עם סממנים בודהיסטים ברורים. במרכז הכפר יש מקדש פעיל והמנטרה הבודהיסטית הידועה Om mani padme hum - השבח לאבן החן שבפרח הלוטוס מתנגנת בקול מהרמקולים. אנחנו מגיעות אחה"צ, מניחות את התיקים ומתיישבות במרפסת עם הנוף הכי יפה בכל הטיול. לקראת ערב אנחנו הולכות למכולת לקנות נייר טואלט, נרות למקרה של הפסקת חשמל ועוד קצת דברים ומשם מתיישבות באחת הדאבות הקטנות לשתות צ'אי, לקרוא קצת ולכתוב.
יום שישי בבוקר אנחנו יוצאות למרפסת להתפלל ומתערבבות לנו התפילות עם השירה של הנזירים. כמו שביישוב מתערבבות לי התפילות עם הקול של המואזין. פה קצת יותר נעים לי הערבוב, בלי בלגן אתני כלשהו.
המקדש ודגלי התפילה הטיבטיים
אחרי קפה וצ'אפטי עם טונה אנחנו ממהרות לרדת עם האוטובוס לעיר. יום שישי ואנחנו רוצות להספיק הרבה. רקונג פיו זו עיר הודית טיפוסית, מלוכלכת ומבולגנת ושתינו ממש אוהבות את כל המכלול הזה. יש הרבה מה לראות ואנחנו מסתובבות בין הדוכנים השונים. על הדרך אנחנו אוספות את הפרמיט שלנו וקונות סיסמא ל wifi כדי להתקשר בסקייפ הביתה. אפשר לומר שיש כאן תחושה של עיירת קצה, אין תקשורת הגיונית לכל אורך ספיטי קינור וזה מדליק. הניתוק הזה מעולה בשבילי ולא חסר לי כלום מהעולם הטכנולוגי. אההה... רק אל תקחו לי את המוזיקה כן? פתאום נהיה מאוחר ואנחנו צריכות לחזור ולהתחיל להתארגן ולבשל לשבת.
המכולת השכונתית

התפריט לשבת:
ערב שבת - סלט ירקות, נודלס, צ'אפטי וממרח טונה ( חטיפים בשפע )
יום שבת - אורז, סלט ירקות, צ'אפטי, ביצים קשות ( דברי תורה בשפע )
סעודה שלישית - שאריות

הכנות לשבת
שבת עברה בטוב, כרגיל. ביום שבת אחרי תפילה, אוכל, שינה וכל מה שעושים בבית יצאנו לטייל. יש מזג אויר מעולה ואנחנו מקיפות את הכפר, הולכות בין עצי פרי עמוסי פירות, בעיקר תפוחים ומטיילות בין הבתים. כשהגענו למקדש גילינו שאחד הזקנים מחלק סוכריות לכל הילדות שבאו לתפילה וראינו אותן לכנסות למבנה ליד. נכנסו אחריהן והבנו שזה בית יתומות שצמוד למקדש. הבנות שמחו שנכנסנו ורצו לדבר איתנו. הן סיפרו לנו שכל בוקר הן הולכות לבית ספר וחוזרות לכאן. היינו שם כמעט שעה ותכלס, התרגשנו.
זהו, שבת יצאה. עשינו הבדלה ויצאנו לאחת הדאבות עם הסיר שלנו כדי "שהטבח" יכין לנו משהו מקומי.

מחר יש לנו בוקר בנחת להסתובב עוד קצת בכפר, לשבת עם המקומיים לשתות צ'אי ולהיפרד מקאלפה ומחבל קינור בכלל. מכאן מתחיל המדבר, עמק ספיטי, עם סוג אחר של נוף, קשה יותר ודרמטי יותר. יש בי אינסוף געגועים לצ'יטקול ולקאלפה. אני כותבת וזוכרת כל רגע ורגע, את האנשים הנעימים, הנופים ובעיקר את האווירה. יש פה את הקסם של ההימאליה והיה כאן בית לכמה ימים.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה