עמק ספיטי - הדרך ארוכה ומפותלת... אני נופלת וגם קמה.

לא באה בטוב.

זו הפעם הראשונה בטיול שקשה לי לנשום. ספיטי לא באה לי בטוב או ליתר דיוק ההתחלה שלה. אנחנו עולות על אוטובוס לכפר נאקו והנסיעה הזו קשה מתמיד. הדרך מאובקת, הכל חום והנהר בצבע של עכבר. כל שניה עוצרים בגלל עבודות בכביש והאוטובוסים משום מה עמוסים יותר. אני כאן, בגובה 3,600 מטרים מעל פני הים וחולמת על הים בקוסמוי תאילנד, זה רגע אמיתי של משבר. אני שמה מוזיקה ומתכנסת בתוך עצמי.

נאקו יפה, אין מה לומר. כפר קטן , צפוף צפוף ויש בו אולי שני גסטהאוסים שנמצאים מחוץ לכפר עצמו. אנחנו מותשות מהנסיעה ודבר ראשון מתארגנות על חדר ואוכל. שמרית ואני יודעות שעד שלא נפתור את מה שמציק, לפחות לי ברגע זה לא נוכל להמשיך וליהנות. אנחנו מתכנסות לישיבה קצרה ומחליטות שאין חובה כתובה בספרי המטיילים לראות הכל וממילא זה כלל שלנו שעובד תמיד. ההחלטה נפלה לעשות את הנסיעה חזרה למנאלי כבר ביום רביעי ולקצר את השבוע. אנחנו מוותרות על שני כפרים דהנקאר וטאבו, הכפר מוד סגור למטיילים ממילא בעקבות מפולות. הרפייה - ידועה כמרפה לנפש אבל צריך להתאמן כדי להיות מסוגלים לעשות את זה. בטיול זה עובד לי ממש נפלא, הרבה יותר מאשר בחיים הפרטיים. השחרור שמגיע אח"כ פשוט נפלא ומכאן אנחנו ממשיכות לטייל בידיעה שבחרנו מה שעושה לנו טוב או לפחות שהתחשבנו במי שמטייל איתנו.

נתנו בוקר למקום. קמנו מוקדם וטיילנו בכפר שממש נראה כמו שאני מדמיינת את תקופת התנ"ך. בכל הבתים מתכוננים לחורף ואוגרים עצים וזרדים, כולם מסתובבים עם כדי חלב טריים ומכל פינה אפשר לראות את המקדש המקומי המפואר שממש ממש לא קשור לאיך שנראה הכפר. גם בנאקו אפשר לעשות מסלולי יום כמו בשאר הכפרים ואפילו יותר. בכפר מוד שנחסם באותה שנה אפשר לעשות טרק ארוך ( 10 ימים - שבועיים ) שמחבר בין ספיטי לעמק פרוואטי שבו יושבת קאסול.

החוויה האישית שלי מהמקום לא אומרת שספיטי לא מיוחדת או יפה. יש אנשים שפסגת הטיול שלהם זה המקום הזה. ספיטי דומה ללה שבחבל לאדאק, רק שבתקופה הזו של חודש יולי גם די צחיחה וחומה ובלי שלג שירענן את הצבעים. ב 12:30 מגיע האוטובוס לקאזה שנמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. אני ממהרת לתפוס מקום ושמרית עולה לגג לקשור את התיקים. שלושת השעות האלה היו אמורות להיות פשוטות ובכל זאת סיימנו את הנסיעה הזו מותשות. האוטובוס היה מפוצץ, שתי כבשים הצטרפו אלינו, והודי אחד שיכור שנעמד בדיוק ליד הכיסא של שמרית. קראנו לכרטיסן שירחיק אותו מאיתנו והוא בלי להתבלבל נותן לו שתי סטירות ונעמד במקום כדי לשמור עלינו, שזה יפה תכלס. באותו הרגע הכבשה החמודה עושה על הכרטיסן פיפי בדיוק איפה שהייתה הרגל של שמרית שנייה קודם והוא מחייך, אם הוא מחייך אז גם אנחנו מחייכות.

שמרית על הגג של האוטובוס מאבטחת את התיקים

כשהגענו לקאזה פגשנו את ג'וסלין וצפריר שנתקעו עם הג'יפ שלהם והיו צריכים לחכות בקאזה לג'יפ חלופי. בינתיים הצעתי להם לבדוק איתי גסטהאוס כדי שנהיה שכנים. שמרית נשארה עם התיקים ואני הלכתי לחפש. קאזה היא קצת עזה, אבל אזור המטיילים הוא כמו כפר קטן בתוך עיר, יש רחוב אחד מלא חנויות, דאבות ואינטרנט. אין באמת מה לעשות בעיר עצמה ושמחנו שפגשנו את ג'וסלין וצפריר. התיישבנו ביחד בדאבה מקומית על פי הכלל שמקום מפוצץ הוא מקום טוב וזה ממש הוכיח את עצמו. זו הדאבה של הודו! הסמוסה הטובה שאכלתי בחיי וגם צילום האוכל הכי יפה שיצא לי. סמוסה זה משולש בצק מטוגן במילוי תפו"א וצ'ילי, מעל יש תבשיל חומוס חריף ולבן שאמור לקרר את הפה. הודו משגעת אותי בקטע הזה, יש פה אולי את האוכל הכי פשוט בעולם, אין בשר, יש קטניות ואורז אבל התיבול... אמאלה התיבול, עד שלא טועמים לא יודעים שיכולים להיות כך כך הרבה טעמים בפה ברגע אחד. רק דבר אחד לא ברור, למה עם היד? למה אתה מועך את האוכל שלי עם היד שלך?

סמוסה חריפה עם יוגורט

החלטנו ביחד עם ג'וסלין וצפריר לשכור ג'יפ מוקדם בבוקר כדי להספיק לתפילה של הנזירים במנזר שמעל קאזה. ובאמת, העניין האמיתי פה זה הכפר קיבר ( Kibber ) והמנזר קיי. הכפר בגובה 4,200 מטרים! ומתחרה על כתר הכפר הגבוה בעולם שנגיש לכלי רכב. זה לא באמת משנה , זה פשוט גבוה. הג'יפ אסף אותנו ב 6:00 מהסוכנות והתחלנו לעלות לכיוון המנזר. לאט לאט כשהוא נחשף לעין מתחילים להבין את העוצמות. איזה מקום מיוחד ועם יופי טיבטי טיפוסי. מקבלים אותנו במאור פנים במטבח של המקום עם כוס תה חם ואח"כ אנחנו מחכים באולם התפילה.

key gompa

 ברחבה שמחוץ לאולם התפילה יש ציור רצפה וג'וסלין מסבירה לי שזו מנדאלה ( פעם ראשונה ששמעתי את המושג וכמובן שעדיין לא הייתי בדרמסאלה )מנדאלות אלו ציורים שמציירים הנזירים על הרצפה או על חול ובדרך כלל זו עבודה מאוד מדויקת שלוקחת זמן ואז ברגע אחד הם מפרקים הכל. על פי התפיסה הבודהיסטית  המטרה היא להראות שהכל חולף ולא צריך להיצמד לתבניות או להתקבע על משהו מסויים, להתקדם אפילו שמשהו נגמר או אבד. ההסבר הזה כל כך הרשים אותי, בייחוד שזה היה מגובה בפן מעשי כמו ציור שהשקיעו כל כך הרבה ימים רק כדי למחוק אותו באופן מיידי. הלוואי עליי, הלוואי על כולנו - לקחתי ישר פנימה להתבוננות.

מנדלה פשוטה

עכשיו זמן תפילה - שמרית החליטה שהתפילה הזויה וגם שזה מזכיר לה תפילה ספרדית עם מלמולים בקול רם ומנגינה פשוטה שחוזרת על עצמה. אבל עד כאן הדמיון, פה קודש וחול מתערבבים יחד וזה הסיפור של המזרח כולו. מידי פעם יש הפסקה בתפילה כדי לשתות תה ולאכול איזה בצק לא מזוהה והנזירים לא חוסכים מאיתנו את קולות האכילה והשתייה שלהם. תמימות? פשטות? אותנטיות? איך שתרצו לקרוא לזה, משהו בסטייל בדולינה של גבי ניצן. אני לא מתחברת ולא ממהרת לאמץ את זה כסגנון אכילה. התפילה נאמרת מתוך טקסט ובישיבה מזרחית וכל כמה דקות אחד הנזירים מצלצל בפעמון. אחרי חצי שעה מתחילות להגיע נשים שישר בכניסה משתטחות על הרצפה עם כל הגוף ממש לפי המנהג הטיבטי.

תפילה וארוחת בוקר ביחד

המקום, הגובה המרשים, היופי הפשוט , הרוגע הטיבטי, האוויר הצלול וגם השעה המוקדמת עשו את העבודה. אני יוצאת מחויכת ורגועה ואנחנו ממשיכים עם הג'יפ לכפר שמעל המנזר. הכפר באמת נידח, שקט פה ואין לי דרך אחרת לתאר את המקום. מה שאהבתי פה באזור זה האפשרויות שיש מסביב לקאזה. בניגוד לעמק קינור, הכפרים פה קרובים אחד לשני ומי שבא לצפון במסגרת זמן מצומצמת לא חייב לוותר על האזור. אפשר מקאזה לעשות מסלול ברגל לכפרים שהגענו אליהם וגם כל הכפרים שוויתרנו עליהם בדרך מאוד קרובים ככה שאפשר אפילו לבקר באחד מהם ולחזור. שני העמקים האלה קינור וספיטי השאירו בי תחושה מיוחדת כל כך בעיקר בגלל הבידוד שלהם. הרי יש כל כך הרבה מקום יפים בעולם, אבל פה כמו גם בסין המקומות לא משורטטים. יש בחלקם משהו פראי באחרים משהו פשוט אבל כולם מבודדים. התקשורת מינימלית, האינטרנט רק במקומות מסויימים, המסך עדיין לא פלאזמה והכל נסגר מוקדם מוקדם. אני בעד לרדוף אחרי מקומות כאלה בעולם כי הם נעלמים כל כך מהר. לה הייתה בדיוק אותו דבר, הייתה חנות אחת עם מחשבים וסיסמאות ל wifi וזהו. המקום הבא שתהיה לי אותה חוויה זה הכפר ארו שבחבל קשמיר

הכפר קיבר

חזרה לקאזה - כבר שהגענו ביקשנו בסוכנות שינסו למצוא לנו שותפים לנסיעה בג'יפ חזרה למנאלי וכמובן שניסינו גם לחפש בעצמינו. עכשיו כשראינו שזה לא הולך החלטנו בכל זאת לצאת למחרת יחד עם שלומית וג'סי מארה"ב שפגשנו כבר בנאקו. אוטובוסים לא יוצאים מקאזה לכיוון מנאלי, הדרך צרה ולא פשוטה. אז אומנם לא יצאנו עם ג'יפ מלא אבל גם חור בכיס לא היה לנו. סגרנו שעת יציאה ב 4:00 בבוקר, ושמרית בדקה פעמיים שהנהג הולך לישון. הדרך אמורה לקחת 10-12 שעות ורצינו לעצור באגם הירח ( Chandra taal )

בהמשך היום הסתובבנו בין הרחובות, יש הרבה אומנות טיבטית אותנטית ובין השאר למדנו איך להפיק צלילים מהקערות הטיבטיות.

ערב- אנחנו נפרדות מג'וסלין וצפריר בדאבה הטעימה ומתארגנות לנסיעה. מים, קצת אוכל למקרה שנתקעים ( ונתקעים ), נייר טואלט, וכמובן להטעין מוזיקה וכל דבר אחר שצריך הטענה.

שוב, ההתרגשות באוויר. אנחנו חוזרות לדרכים המשוגעות, לכפרים שכאילו נלקחו מהמערב הפרוע ( ואולי לא כאילו, זה המזרח הפרוע ) למחנות האוהלים שבדרך, למעברי ההרים הגבוהים והמושלגים ולאין ספור חוויות שהדרך מזמנת לנו.

הקלשון של שיווה על רקע ההרים של ספיטי

בודהה מזהב במנזר

 ספיטי מלאה מורכבויות דתיות. ההינדואיזם מתערבב בבודהיזם. התרבות הטיבטית עם זו ההודית.
זה טבעם של אזורי ספר, עמקים והרים נידחים שיושבים על גבולות עם מדינות שכנות ועל דרכי סחר עתיקות.
וכדרך המזרח בודהה חי בשלום עם שיווה.