רק יומיים בהודו... חוויות מהמדבר המושלג של חבל לאדאק

6:00 בבוקר. יום חמישי. כבר יומיים בהודו.
אני מגלה שקשה לי לישון והולכת לשתות קפה. השעות האלה בבוקר, כמה שהן אכזריות אלינו הופכות להיות רגע אחר כך לחלק הכי יפה של היום שלנו. יש שקט אינסופי, כולם רגועים ומחייכים. מישהו מספר לי שנדודי שינה זה חלק מהתסמינים של מחלת גבהים. אוקי, אם כבר, אז ככה.. קצת עודף מרץ. אני מעירה את שמרית ומשכנעת אותה לבוא איתי לשאנטי סטופה שבראש ההר. נעים בחוץ ומוקדם , אני מתעלמת מהעובדה ששמרית עדיין בקשיי הסתגלות ונשימה ומהעובדה שזו לא עליה קלה, גם לי לא.
הנוף מלמעלה מחפה על הקשיים. הפסגות מושלגות והשמיים בהירים לגמרי. המצלמה כרגיל מתקשה בהבנת העוצמה והתחושה.

השאנטי סטופה

הירידה כבר הייתה הרבה יותר קלה. התיישבנו לארוחת בוקר בקפה  הצמחוני שמול הגסטהאוס וחיכינו לכל החבורה שתתאסף. אביה הרגישה  יותר טוב וניצן וישראל גם הגיעו. לכולם התאים יום טיול קל באחד  הכפרים מסביב. הלכנו לאחת הסוכנויות וביקשנו המלצה לכפר יפה וקרוב  עם מסלול הליכה קל. קיבלנו מפה בכתב יד וחיכינו לנהג ג'יפ שהזמנו.  הגענו לכפר stok שממנו נשקפת פסגת הסטוק קנגרי ( Stok kangari )  שמתנשא לגובה של יותר מ 6000 מטר.  בכל האזור שמסביב ללה אפשר  לעשות טיולים בין הכפרים של יום אחד ואפילו שבוע. כל לילה ישנים  בכפר אחר אצל המקומיים. הכפר בנוי במישור והבתים משתרעים על שטח  עצום. מסביב שטחים חקלאיים, פרות, חמורים ונהר אחד ארוך וצלול שזורם במרכז הכפר. שקט פה בטירוף ושומעים רק את הקולות של המים  הזורמים. הכיף הוא שאפשר ללכת כמה שרוצים ואז לחתוך חזרה. אחרי  שעתיים בערך אנחנו חוזרים למרכז הכפר ועוצרים לביקור בית וכוס צ'אי  אצל אחת המשפחות. אביה מתרגשת לגמרי מהכפר הזה ומהאותנטיות שבו.  אני מתלהבת ונרגעת מהנוף, הטיבטים והכפרים שלהם כבר מוכרים מסין.

הפסגה של "הסטוק" מבצבצת

בדרך חזור אביה רוצה לעלות לארמון שיש פה מעל הכפר ואנחנו מחכים לה למטה ומדמיינים מה היינו אוכלים עכשיו אם היינו בארץ. בשיחה אפשר היה לשמוע את המילה המבורגר כמה פעמים. בלה אנחנו מחליטים לגוון במסעדות הצמחוניות והולכים למקום אחר, של סיקים אדוקים, מה שהופך את המקום לצמחוני הדוק. גם הפעם במקום לשחק קלפים למשל, אנחנו נסחפים לשיחות מעניינות. מסתבר שאחותי רונית היא סוג של סלב בקרב הירושלמים שבחבורה. אביה למדה אצלה קורס באוניברסיטה וישראל היה מדריך של אביתר. העולם אומנם לא כל כך קטן אבל סיטואציות כאלה מצמצמות אותו.

הערב התחיל לרדת וכולם ממשיכים ביחד. החלטנו על מסיבה פרטית בחצר של הגסטהאוס שלנו. ישראל מביא חטיפים וניצן דואג למוזיקה טובה ועוד כמה דברים. זו הפעם הראשונה שאני טועמת חטיפים הודים ונראה לי שישראל עשה את הבחירות הלא נכונות. לא אהבתי מה שהיה שם אבל אני כן יודעת להגיד שבהמשך הטיול וגם אלו שיבואו אחריו אני אוכל חטיפים הודים בלי סוף. הודו מתבטאת בדברים האלה, כמו אוכל. הכל מוקצן. מאוד מלוח, מאוד חריף, מאוד מתוק!
הערב הזה היה בשבילי הפתיח האמיתי להודו. התחלנו 5 ולאט לאט עם המוזיקה והקולות של הצחוק הצטרף אבי ואחר כך גם עוזי ורונית שזמן ממש קצר אחר כך הפכו להיות חברי אמת. כל מה שהיה זה רק המון צחוק ושחרור אמיתי שלא הרגשתי כבר המון זמן.
יום שישי זה יום שאי אפשר לעשות בו דברים ארוכים, אז הפעם החלטנו על טיול עצמאי וירדנו לתחנת האוטובוס של לה כדי להגיע לאחד הכפרים שבאזור. הבנו שיש יריד גדול וכולם יוצאים עם אוהלים כדי לחגוג לדלאי למה המנהיג הרוחני של הטיבטים יום הולדת.
מפגש ראשון עם האוטובוסים של הודו ובכלל עם חוסר הוודאות של זמן ומקום.
הגענו לפארק ענק וכל משפחה מקימה לה אוהל עם שטיחים ומזרנים, אוכל ושתייה. בחוץ יש ריקודים טיבטים מסורתיים ואווירה ממש שמחה. אחרי סיבוב קצר אנחנו מוזמנות לאחד האוהלים ואחרי שיחה קצרה בידיים מזמינים לנו את התה הטיבטי המפורסם: מלוח עם חמאת יאק. אנחנו,למודות ניסיון מסין סרבנו בתוקף להכיל בתוכנו את הטעם הבלתי נסבל הזה שוב ונפרדנו מהמשפחה כידידים. הם הבינו וצחקו.

חזרנו עם מונית שחלקנו עם זוג תיירות והתארגנו לשבת. שבת בבית היהודי, כיף שלא צריך להכין כלום ושיש תפילה עם שירה. הייתה אווירה מצוינת, אבל מעבר לזה כשיש הרבה אנשים אני לא יכולה להגיד שאני נהנית. איפשהו הלכתי לאיבוד בין כמויות האנשים שהיו. בעיקר כל מיני סניפים שלמים של בני עקיבא שנראה שיצאו כולם לטיול מאורגן ביחד. מצאנו לנו נחלה קטנה עם אביה ניצן וישראל ובסוף גם נפרדנו מניצן שחזר הביתה אחרי הרבה זמן.
בבוקר ברחנו אפילו יותר מהר ואת שאר השבת בילינו בכיף גדול בחצר של הגסטהאוס ובתכנונים לטיול עם עוזי ורונית שהיו ממש איתנו באותו ראש.

יום ראשון בבוקר 6:30 קבענו עם עוזי ורונית יציאה לבייבי טרק שממש רחוק מלהיות בייבי אבל בסטנדרטים של חבל לאדאק הוא אמור להיות אחד הקלים. הדרך יפה ברמות קשות אבל המסלול פחות. קודם כל הבנו דבר חשוב, הודים לא בקטע של דיוק, בשום תחום. בתחילת המסלול הנהג מסמן לנו את התנועה ההודית הלא ברורה עם הראש ומצביע לשם- שם השביל מתחיל. התברברנו שעה וחצי עד שעלינו על דרך המלך אבל לא ממש התלהבנו מהליכה שדי חוזרת על עצמה וגם היה לנו קשה לאאלה. אז ברוב של שלוש מול עוזי החלטנו שחוזרים באותו יום. קיצרנו עם הג'יפ לכפר שהיינו אמורים להגיע אליו בסוף ומשם חזרנו שפוכים ללה, נסיעה של שלוש שעות.

הכפר יאנטאנג

הנוף שהיה במסלול ובכלל בהרבה מהאזורים הפתוחים בלדאק סוריאליסטי לגמרי, מעולם לא יצא לי לראות מדבר מושלג עד עכשיו.

הערב מגיע ואנחנו מנסות לתכנן את המשך השבוע. רוב ההתניידות באזור הזה היא בג'יפים מה שמקשה על טיול ספונטני או עצמאי כמו שאנחנו אוהבות. יש אזורים שפשוט אין אליהם אוטובוסים וממילא רוב התיירים \ ישראלים \ תרמילאים מעדיפים להימנע מהם ופשוט מסתובבים בחבורות וממלאים ג'יפים משותפים. אני בפירוש לא בנויה לדברים האלה, לא לטיול שנתי ולא לתלות באנשים אחרים וזה פשוט מוציא אותי מדעתי. יומיים קודם הוצאנו פרמיט ( אישור מיוחד ) כדי לצאת לאגם פנגונג שנמצא על הגבול עם סין אבל בינתיים הוא חסום בגלל מפולת. החלטנו שנהנה מהאזור הקרוב עוד יום יומיים ואם האגם לא ייפתח אז נחתוך למנאלי ביחד עם עוזי ורונית.