השילוש הקדוש - באגסו דרמקוט מקלוד

לכתוב על שבועיים בדרמסאלה זה לא דבר פשוט.
מילים כמו " הימים עברו מהר מידי "  , "אני לא מצליחה לעקוב" או " אני ממש מבולבלת" קפצו לי מתוך היומן כשניסיתי להיזכר. כמו הרבה מקומות בהודו גם דרמסאלה היא יעד חובה שנוי במחלוקת. כולם מגיעים לפה כי צריך, כי זה חלק מהמסלול אבל לא ממש כולם מתחברים. עודף החוגים והקורסים שיש למקום להציע וחגיגת השלטים בעברית מוציאה מאנשים את הציניות שבהם.

אני טוענת שבכל מקום אם רק מרימים טיפה את הראש או מסובבים אותו שמאלה וימינה יש טבע חזק וכפר חי ונושם. כל המקומות המתוירים בצפון הודו הם חלק מכפרים ולא מנותקים בכלל מההוויה של המקום. בבאגסו ( Bhagsu ) צריך לטפס קצת לאפר באגסו כדי להרגיש את זה או ללכת למפלים

ובדרמקוט צריך פשוט לחיות אצל אחת המשפחות ורק לרצות להתעניין קצת. ובכלל תלוי מאיפה באתה ולאן אתה הולך - המשפט שתקף בחיים שלנו תקף גם כאן. בשבילי, שבועיים בלוקאלים ברחבי ספיטי קינור וכמה ימים טובים בואשישט היו סיפוק עצום ומדרמסאלה רציתי משהו אחר. לא הגעתי אליה מלכתחילה כדי להתנתק ואולי בדיוק הפוך.. כדי להתחבר להרבה דברים. בין הפלאפל של דודו לקפה שחור בגסטהאוס של הסקאיי פאי ( Sky pie ) מצאתי מורים מוכשרים מלאים בסבלנות ובאהבה למה שהם עושים, מסבירים בצורה ברורה והכי חשוב מלמדים עם חיוך.

אז, כשמאפשרים למקום את הזמן שלו מקבלים מן תערובת נעימה כזו של עשייה עם חוסר תכנון. מן מצב כזה שמאפשר לנפש ללמוד הרבה דברים ובאותו זמן להרפות ולקום להרבה ימים גשומים של ארוחות בוקר ארוכות, מפגשים מבורכים, מסאג'ים, הרבה תה וספרי קריאה.

ובאמת ככה התחלקו הימים, חלקם היו עמוסים והלו"ז היה צפוף ובחלקם לא זזנו יותר מידי - הכל פשוט הגיע אלינו.
יום ראשון בבוקר, התיישבנו לקפה שחור ובהיינו בלוח מודעות: מי מלמד יוגה טוב? איפה כדאי לעשות מדיטציה? כדאי בכלל לעשות מדיטציה?
שמרית רוצה ללמוד צורפות, אני רוצה לנגן על משהו אבל לשתינו ברור שאנחנו מאוהבות באוכל ההודי ורוצות ללמוד לבשל כמה שיותר. כמובן שהרבה חלומות השארנו לפעמים הבאות.

מתאמנת בחדר

הלוז צפוף אבל ממש לא מחייב:
13:00 - 17:00 - שמרית בצורפות
15:00 - 17:00 - אני בחליל
17:00 -19:00 - לומדות לבשל

בין כל אלה לא וויתרתי על יוגה ולא על מדיטציה וזו לא משימה פשוטה כי יש כאן אינסוף מורים ואינסוף שיטות.
בחרתי לא ללכת למרכז טושיטה, זה הרגיש כבד ומחייב ומצאתי בסקאי פאי מדיטציית ריקוד שהייתה מושלמת בשבילי להתנסות ראשונה. קצת ברגוע וקצת בריקוד, קצת מכל מיני.
למרות הכל, הבקרים פה היו הדבר האמיתי. משום מה לא הרגשתי את זה בשום מקום אחר, אולי כי כאן היינו שבועיים שלמים? לא יודעת. אבל כאן קמתי לשקט ולמרחבים שנפתחו מולי ואחרי כוס קפה ומוזיקה מצאתי את עצמי מתפללת ליד בעל הבית שבדיוק הניח מנחה במקדשון של הבית. זו הפעם הראשונה שיצא לי להגיד בפה מלא תודה. שאני כאן.

הנוף מהחצר של הגסטהאוס

באחד הבקרים ביקש מאיתנו בעל הבית את המוצ'ילה הגדולה של שמרית וגם שנשגיח על אמא שלו ונבדוק כל ערב שהיא בסדר. הוא הסביר שהוא עולה לרגל למקדש חשוב בעמק צ'מבה ( Chamba) ושיחזור עוד 3 ימים. יום שישי בבוקר, דפיקה על הדלת. לפני שהספקנו להבין מה קורה כל אחת מאיתנו קיבלה כדור של סולת שבירך הבבא במקדש של עמק צ'מבה, חיוך גדול, שתי ידיים על הראש וברכה מעומק הלב לזיווג. ככה סתם, אלפי קילומטרים מהבית, מישהו טורח לתחזק את עולם הברכות והזיווגים שלנו.
אחרי שבועיים בדרמקוט ואחרי כמעט חודשיים באזורים ההרריים של ההימלאיה, בין תרבויות שונות אנחנו רוצות להרגיש קצת את הודו של הגנגס. זו לא החלטה פשוטה, שתינו לא סובלות חום ורישיקש אמורה לבעור באוגוסט. למרות זאת החלטנו ששלושה ימים זה לא נורא ואפשר להתמודד העיקר שנחווה קצת גם מזה.
הפרידה מדרמסאלה השאירה אותי מלאה. ניסיתי דברים והבנתי מה כן ומה לא. חזרתי עם טעמים חדשים בפה שאני לא מפסיקה להכין בבית.

  dal makhani and momo

למדתי מה זה סבלנות באמת. המונסונים פה, עוד לא נראו כמותם והם מביאים איתם גם הפסקות חשמל ארוכות. וכשאין ברירה אז אין ברירה. לפי דעתי אי אפשר להסתובב פה בלי ספר \ יומן כתיבה - חבילת קלפים או כל דבר אחר...
הלכתי המון, בכל יום שיצאה השמש. למפלים של באגסו, על השביל בין באגסו לדרמקוט ואין סוף פעמים מדרמקוט למקלוד וממקלוד לבאגסו.

ובאוטו מתנגן לי דיסק קבוע מלא בשירים ובמנטרות הודיות שקיבלתי מהבעלים של היוניטי פיצה - מסעדת הבית הצמחונית בבאגסו. מוזיקה משמרת זיכרונות.